פרשת מסעי ועניינו של חודש אב

אנו נכנסים לחודש אב עליו נאמר במשנה "משנכנס אב ממעטין בשמחה", וננסה לברר מה עניינו של החודש הזה, ומדוע מצד אחד בכניסתו ממעטין בשמחה ומאידך 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ'.

בספר יצירה, מספרי החכמה הישראלית הפנימית העתיקים ביותר, כתוב כך:

"המליך אות ט' בשמיעה, וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, וצר בהם אריה בעולם, ואב בשנה וכוליא שמאלית בנפש"

האות המיוחדת לחודש אב היא האות טי"ת. כשאנו רוצים לברר עניינה של אות ניגש למקום הראשון שבו היא מופיעה בתורה, המופע הראשון של האות טי"ת הוא בפסוק – "וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" – יש כאן פגישה עם הטוב, האות טי"ת עניינה הטוב, ויותר מכך יש כאן את האור הטוב, את הטוב הרוחני העליון שמאיר את העולם. איך זה יכול להיות? הרי משנכנס אב ממעטין בשמחה?

אם נתבונן יותר נראה שהטוב הזה מעורבב בחושך, שכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב…", אלוקים, כדיין (אלוקים בתורה משמש גם כשופטים – "…אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו"), מברר וחושף שבתוך המציאות יש אור שהוא טוב, אבל הוא מעורבב בחושך והקב"ה חושף ומגלה אותו – "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך".

המדרש מוסיף ואומר שהקב"ה שראה את האור הטוב, לא רצה שישתמשו בו הרשעים ולכן גנז את האור. כלומר, האור נמצא וקיים, אור שהוא טוב גדול ונפלא, אבל הוא גנוז, וצריך עמל ועבודה לגלותו.

בחודש אב יש טוב אדיר, טוב גדול מאד. בחודש אב היינו אמורים להיכנס לארץ ישראל, ואם היינו זוכים המרגלים שנשלחו לתור את הארץ היו רואים את הטוב האדיר שיש בארץ, ואז מיד היו כל ישראל נכנסים לא"י. אבל הם לא הביטו אל הטוב הגנוז אלא ראו את החיצוניות בלבד, והחליטו שאינם רוצים להיכנס לארץ, וכל הדור ההוא נענשו 'במדבר הזה יפלו פגריכם'.

בחודש אב יש טוב נפלא ואדיר, אך כמו כל טוב הוא מצריך עמל לחשיפתו. הקב"ה ברא את העולם באופן שבו אנו בעבודה ועמל החושף את הטוב – קליפה ופרי. לא כאן המקום לבאר מדוע נברא כך העולם, אבל הדבר הראשון הוא להכיר בכך – האדם לא יחשוף את הכוחות הטובים הטמונים בו בלי עמל ויגיעה. וכך בכל דבר, זוגיות טובה מצריכה עבודה – אם נשארים ברובד החיצוני, תמיד נראה את החסרונות בבן הזוג, תמיד נגיד לעצמנו בסתר הלב שלא בחרנו נכון… כי לגלות את האור והטוב צריך לעבוד, לעמול – לגלות אוצרות גנוזים.

לכן לפי ספר יצירה המלכת הטי"ת, הטוב, היא בשמיעה. יש את הראייה שהיא להיפגש עם הדבר החיצוני ויש שמיעה שעניינה לפגוש את המשמעות. ואין הכוונה רק להקשיב למילים, אלא להיפגש עם התוכן הגנוז במילים, עם המשמעות – זה השורש של המילה לשמוע – משמעות.

הבעיה של המרגלים שהם ראו את הארץ אך לא שמעו את הקול הפנימי שקיים בארץ, את הקדושה שגנוזה בא"י.

התורה כתובה ואנו רואים אותה, אך יש בתורה עוד רובד שהוא העיקר – התורה שבע"פ שהיא התורה הנשמעת, היא המשמעות האמיתית הגנוזה בתוך התורה. בספר הבהיר כתוב שהיכן גנז הקב"ה את האור הטוב, גנזו בתוך התורה, גנזו בתורה שבע"פ. במדרש תנחומא דורשים את הפסוק: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול…" = על העמלים בתורה שבע"פ, שמצריכה עמל ועבודה רבה, אבל בזכות העמל הזה הם יראו אור גדול את האור הגנוז.

כשאדם כותב מכתב הוא מתחיל מהמחשבות והכוונות, מהרצון, ואז הוא כותב. כשהדבר מופיע לעיניי המכותב הוא בהתחלה פוגש את הכתוב ואז יורד לכוונה והמשמעות. הקב"ה רצה לתת לנו את המשמעות, רצה שנשמע, ולכן הוא כתב לנו את התורה. לעיננו אנו נפגשים קודם עם התורה שבכתב ואחר כך עם התורה שבע"פ – אך באמת הראשית והמטרה היא התורה שבע"פ, שכן היא המשמעות[1].

ההופעה של התכונה הזאת בעולם היא אריה. צריך להיות גיבור כארי, לא להישאר במילים, לא להתרשם מהנראה, אלא לפגוש את הנשמע, את המשמעות האמיתית.

וזה עניינם של הכליות, הכליות מסננות, מפרידות את האור והחושך – "ויבדל אלוקים" – ולכן חז"ל אומרים שכליות יועצות. העצה הטובה ניתנת ע"י שמיעה אמיתית של האדם והתבוננות עמוקה במציאות. יתרה מכך, שלמה המלך מגלה שבאדם יש את העצות הטובות ביותר, את התבונה העמוקה ביותר להכוונת חייו, אבל צריך הקשבה והתבוננות עמוקה לגלות אותה – "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". צריך לגלות את האור שיבהיר את כל המציאות וידריך אותה, את האור הגנוז, שגנוז בתורה שבע"פ, נמצאת בתוכנו – "חיי עולם נטע בתוכנו" – זו תורה שבע"פ.

העבודה הגדולה של חודש אב היא לשמוע, להיכנס פנימה. דווקא מתוך מיעוט השמחה החיצונית ניתן להעמיק ולגלות את הצפונות, את העומקים, את המשמעויות, את האור הגנוז.

זה התיקון לכל הקילקולים, הן למאיסת הארץ, שמגיעה כי לא רואים את הקדושה הגנוזה – "…יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה, והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה..", והן לשנאת החינם, שנובעת כי לא רואים את הטוב שגנוז בכל אחד ואחד.

נסיים בדברי חז"ל על הפסוק: 'שימעו ותחי נפשכם' – "רבי לוי אמר האוזן לגוף כקינקל לכלים, שכן הקינקל כמה כלים ניתנין עליו ואת נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנים כך, מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה על ידי האוזן כולן חיין מניין שנא': 'שמעו ותחי נפשכם'". הקינקל הוא כלי חלול עם חורים ששמים עליו בגדים ותחתיו בושם שמעלה עשן, ואז כל הבגדים מקבלים ריח. כך האוזן – הפגישה עם המשמעות נותנת את הכיוון והמשמעות לכל הדברים.

יהי רצון שנזכה להיות אנשים ששומעים, שמבינים וחיים את העומק ואת המשמעות של הדברים.

[1] לא כאן המקום להאריך, אך התורה שבכתב ניתנה לישראל בגלל שהתורה שבע"פ גנוזה בהם, והם ידעו את המשמעות של התורה שבכתב, כפי שכותב הרב קוק באורות התורה (א, ב): …בְּהִתְגַּלּוּתָהּ נְמוּכָה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כִּי הֲרֵי הַגּוֹרֵם הָרָאשִׁי לִמְצֹא אֶת נְתִיבָתָהּ הִיא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַיַּחַשׂ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֻמָּה עִם הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, עִם הַמְגַמָּה שֶׁל הַמְגַמּוֹת, עִם הַנֵּצַח וְהַהוֹד שֶׁבָּעוֹלָמִים וּמִלְמַעְלָה שֶׁל כָּל כְּלָלוּתָם. אֲבָל בַּצּוּרָה הַפְּנִימִית הֲלֹא הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל סְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי גָּרְמָה סְגֻלָּה אֱלֹהִית גְּנוּזָה זוֹ לְהוֹפָעַת תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם עֲלֵיהֶם, וְנִמְצֵאת עֶלְיוֹנָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּשָׁרְשָׁהּ מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, "חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה.