פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים:
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צווה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"
הלשון הרגילה של התורה במקרים דומים היא: "וידבר ה' אל משה לאמר…", אך בדיני נדרים התורה נוקטת בלשון שונה: "זה הדבר אשר צווה ה' איש כי ידור…". וננסה לראות מה הסיבה לשינוי?
לטעמי בשינוי הנוסח התורה רוצה להדגיש שאין זה דבר חיובי לנדור, כפי שאומר ר' מאיר:
"וכי תחדל לנדור' – ר' מאיר אומר, 'טוב אשר לא תדור, משתדור ותשלם', טוב מזה ומזה, שלא תדור כל עיקר".
המשנה במסכת נדרים (ט.) אומרת שהאומר כי הוא נודר 'כנדרי רשעים' – הרי זה נדר, ואילו האומר 'כנדרי כשרים' לא אמר כלום, כיוון שדרכם של רשעים לנדור ואין דרכם של כשרים לנדור. והגמרא תולה דין זה בשיטתו של רבי מאיר שלא ראוי כלל לנדור וממילא אין כזה דבר נדרי כשרים, וכך הכריע הרמב"ם להלכה.
אבל צריך להבין מדוע זה לא טוב לנדור? היה אפשר להבין שהבעיה היא בעיה טכנית, שיש חשש כבד שאדם שינדור לא יקיים את נדרו ויעבור על איסור ולכן עדיף שלא ינדור כלל. אך מדברי הגמרא בנדרים (כב.) משמע שיש בעיה בנדר גם כאשר מקיימים אותו:
"רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן".
הר"ן (שם) מסביר:
"הנודר כאילו בנה במה – בשעת איסור הבמות, ונראה בעיני דלהכי מדמינן לה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה וקאמר דטעי דאדרבה לבונה במה דמי דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים אזהריה דלא לוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ ה"נ נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא פשע כענין שאמרו בירושלמי בפרק פותחים לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים…"
הקשר בין הנודר לבונה במה הוא שהבונה במה רוצה להתקרב לקב"ה ולהקריב לו קרבן, הוא רואה שהתורה ציוותה להקריב קרבנות ומחליט שהוא רוצה לחקות את התורה ולהוסיף קרבנות, וסבור שבכך הוא מקיים מצווה. אך התורה אומרת שזהו איסור וכי אין להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש. בדומה, גם הנודר רואה שהתורה מלאה איסורים ומחליט כי הוא רוצה לנדור ולהוסיף לעצמו איסורים בדרך זו. הוא בטוח שבכך הוא עושה דבר חיובי, התואם את מגמת התורה, אולם הגמרא אומרת שאין זה כך – אין צורך להוסיף על איסורי התורה:
"לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?"
כלומר התוספת יש בה חוסר ענווה והתבטלות כלפי הציווי האלוקי, המחשבה של האדם שיש לו רעיונות שיכולים להוסיף איננה נכונה, כפי שאומר הרמב"ם בפרק רביעי משמונה פרקים:
"…ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים (שציוותה התורה), כגון שיאסור האכילה והשתייה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל כספו לעניים או להקדש, נוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים – יהיה זה עושה מעשי הרע והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחד, ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר, לא ראיתי מעולם נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא, בתשיעי מנדרים. דיברו בגנות אותם המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנשארים כעין אסירים, ואמרו שם זו הלשון: "ר' אדי בשם ר' יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?". וזה הוא הענין אשר זכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון".
וייתכן שמעבר לבעיית האמונה והענווה אפשר להצביע על עוד בעיה חמורה, הנודר מחפש להתחדש בעבודת ה' על ידי הוספת חובות ואיסורים חדשים, אך הדרך להתחדש היא להעמיק במה שציוותה התורה, לראות את העומקים ואת האורות הגדולים במה שהתורה ציוותה, ולא מחוצה לה.
המהר"ל בחידושי אגדות שלו מצביע על בעיה נוספת שנובעת מאותו השורש – מהגאווה:
"פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה.
והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן כי הנדר הוא התחלת הפרישה מן הכלל, וכאשר מקיים הנדר הרי כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות שזה לגמרי פרישה מן הכלל, וכך זה המקיים הנדר נקרא פרישה לגמרי מן הכלל".
הבונה במה מעוניין להיות שונה מאחרים, לעבוד את ה' בדרך משלו: בעוד שהכול מקריבים בבית המקדש, יקריב הוא בביתו ויבטא את המיוחד שבו, והאמת היא שאדם צריך להיות חלק מהכלל – חלק מהאומה.
דווקא לקראת הכניסה לארץ, שאיש איש הולך לנחלתו, למטהו (ראשי המטות), לשיבטו ומקומו, צריכים להיזהר מלשכוח שכל כוחנו הוא מחיבור לאומה, מההתבטלות לציווי האלוקי. החידושים וההתחדשות הם בתוך השבילים האלוקיים ולא בהמצאות האנושיות.
יהי רצון שנזכה להעמיק בציווי האלוקי ולמצוא כל אחד את האות המיוחדת שלו בתוך התורה מתוך חיבור לעם ישראל.
