יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, כפי שמסיימת התורה: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם", ולכאורה יש לשאול, אלו הם ברכות? – "…פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה…שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם, בסדם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה…", יתר על כן, רש"י אומר על פי המדרש שכל אחד זכה בברכות כל אחיו: "ברך אותם – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם", איזה ברכה מקבלים מברכות ראובן, שמעון ולוי?
הרב חנן פורת זצ"ל מבאר את הדברים, ואביא את דבריו הנפלאים בקיצור:
"ראובן בכורי אתה… יתר שאת ויתר עז" (מ"ט, ג'), הרד"ק מביא בשם אביו פירוש מקורי נפלא: "ואדוני אבי פירש: 'יתר שאת' – עניין כפרה, שבירכו יעקב שתתגבר סליחתו על עוונו", ואכן המילה "שאת" ניתן לפרשה כסליחה, כדרך שנאמר לקין: "הלא אם תטיב – שאת" (ד', ז') ומתרגם שם אונקלוס: "אם תטיב עובדך – ישתבק לך" – היינו – ייסלח לך, לאור פירוש זה קורא יעקב לראובן להתאזר בגבורה ולשאת תפילה למען יסור עוונו וחטאתו תכופר.
בעקבות פירוש זה ניתן לצעוד צעד נוסף ולבאר ברוח זו את הפסוק הבא: "פחז כמים – אל תותר", ניתן לפרש גם ביטוי זה כברכה ודרישה: "פחז כמים – אל תותר!" היינו אל תוסיף להיות פחז כמים אלא חזור בתשובה על חילול יצועי אביך ואל תשוב לסורך. "אל תותר" – משמעותו אפוא אל תיוותר בפחזותך, אלא חזור בך. אכן במסורת חז"ל מצטייר ראובן כבעל תשובה השרוי בשקו ובתעניתו על חטא בלהה, ובסליחות לצום גדליה "הורית דרך תשובה לבת השובבה" נאמר במפורש – אגב נטילת ביטויים הלקוחים מפרשתנו: "מחלל יצועי אביו אשר פחז כמים, נטיו רגליו כמעט – לולא לב שפך כמים", זוהי ברכה גדולה שמברך יעקב את בנו ראובן שחטאתו תסלח, והיא גם ברכה לכל האחים שיקבלו את כוחה האדיר של התשובה.
ועתה נפנה לדברי יעקב לשמעון ולוי, את תוכחתו פותח יעקב במילה טעונה שניתן לפרשה לשבח ולגנאי: "שמעון ולוי אחים" (מ"ט, ה'). רש"י מפרש לגנאי: "אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף, שנאמר: 'ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו' (ל"ז, כ')". אך הרמב"ן לעומתו דורש ביטוי זה לזכות ביחס למעשה דינה: "אחים – בעלי אחווה כי יחם ליבם על אחותם. וילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחווה עשו מה שעשו". אכן בפרשת דינה נאמר: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו…" (ל"ד, כ"ה) ומציין מדרש רבה (פ', י'): "לפי שמסרו נפשם עליה נקראו אחיה".
אמנם אין ברגש האחווה ובמעשה מסירות הנפש כדי לבטל את חומרת מעשיהם של שמעון ולוי וכדי לשכך את כעסו של יעקב על מעשה הטבח בשכם, ולפיכך שופך הוא עליהם את זעמו במילים נוקבות:
"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט, ז').
אך גם כאן מן הראוי שנטה אוזן לצלילים הנסתרים מאחרי המילים הקשות:
על הביטוי "ארור אפם כי עז" – מציין רש"י בעקבות מדרש רבה (צ"ט, ו'):
"אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא אפם (ולא אותם עצמם)".
וברוח דבריו יש להוסיף ולומר: אף את חרון אפם כשלעצמו לא קילל אלא את ההפרזה היתרה שבו:
"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". לאמור: גם אם היה מקום לחרון אף ועברה – לא היה ראוי לנקוט בענישה קולקטיבית ולהרוג עיר שלמה.
וכך באמת פירש הרמב"ן את דבריו החריפים של יעקב:
"כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר, בעבור שעשו (שמעון ולוי) חמס.
כי הם (אנשי שכם) לא חטאו להם כלל… ולכן יקלל אפם ועברתם".
רובו – קשה ומיעוטו – יפה
על רקע אופיה של תוכחה זו, שאינה שוללת את עצם הקנאה אלא את התפרצותה ללא רסן, יובן גם הביטוי החותם את דברי יעקב:
"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
הבה נשים לב: יעקב אינו מוציא את שמעון ולוי מכלל ישראל, אלא קובע כי יש לפזר כוחות אלה במינון נכון ובאיזון נכון בתוך עם ישראל, תוך הקפדה לבל ירוכזו במקום אחד (כגוש יישובים של קנאים, העלולים לעשות מעשים נמהרים בקנאתם לכבוד ישראל ולארץ ישראל, ולהמיט בכך אסון על האומה).
ברוח זו פירש הנצי"ב מוולוז'ין את דברי יעקב בספרו 'העמק דבר':
" 'אחלקם ביעקב' – נצרך לפעמים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד – קשה. על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט במקום אחד.
'ואפיצם בישראל' – שכן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהיה פינחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט יפה, על כן יהיו נפוצים בישראל".
דברים מעין אלה כותב הרש"ר הירש, תוך הדגשה כי קנאתם של שמעון ולוי נחוצה דווקא בעידן הגלות שבו נתונים ישראל לבוז ולמשיסה, וכה דבריו:
"…ואולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל והאומה מפוזרת, אז קרובה הסכנה שכל הכרה עצמית תאבד… ולפיכך 'אחלקם בישראל' – למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל, להביט בגאווה על הפרחח האירופאי…
צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פזורינו היו בינינו גם שמעון ולוי. אלו החיו בנו את הכוח והעוז, את הגאווה היהודית האצילה…"
כמה יקרים דברים אלה דווקא כשהם יוצאים מפיו של הרש"ר הירש המקובל כשקול ומתון, ועם זאת מכיר בערך הקנאה והגאווה היהודית הנדרשת דווקא בגלות המרה.
מכל מקום נמצינו למדים, שגם בתוכחתו של יעקב לשמעון ולוי צפונה ברכה לכלל האומה, שיהיו בה 'שמעונים' ו'לויים', אשר יעמדו על כבוד ישראל ויתבעו את עלבון האח המוכה והאחות האנוסה.
לאור זאת, חוזרים ומאירים לנו הכתובים שבחתימת ברכת יעקב גם ביחס לשמעון ולוי:
"איש כברכתו – (של שמעון ולוי) – בירך אותם" את הבנים כולם – לפי שקנאתם נושאת עמה ברכה לכל שבטי י-ה.
…אבל למען השם, במלוא הזהירות: רק במקום הנכון, בזמן הנכון ובמידה הנכונה…
לבל תפרוץ ללא רסן אש ההפקרות והקנאה ותאכל ארץ ומלואה.
