בפרשת השבוע אנו נתקלים בחטא מי מריבה, חטא שהייתה לו השפעה עצומה על ישראל, שכן על פי הנאמר בתורה חטא זה גרם לכך שמשה ואהרן לא ייכנסו לארץ.
ישנם פירושים רבים על חטאם של משה ואהרן, ויש שאף העירו על כך, וביניהם רבי משה דוד לוצאטו (שד"ל) שכתב:
" משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש… אשר על כן, נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא ייצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו"
אך לענ"ד ראוי להתבונן היטב על חטאו של משה רבנו מכיוון שהוא השפיע השפעה גדולה על עם ישראל, מה שאומר שיש כאן יסודות חשובים ומשמעותיים, והפירושים הרבים מבטאים שכל מעשה משמעותי שנעשה נגרם מכמה שכבות, מיסודות מחשבתיים, יסודות רגשיים, יסודות נפשיים ונשמתיים ועוד. וככל שמבינים את הצדדים השונים המניעים את האדם למעשה, כך ניתן להבין את דרך התיקון.
המהר"ל בספרו גבורות השם מסביר שחטאו של משה רבנו "אדון כל הנביאים השלם בתכלית השלימות שלא היה ולא יהיה כמוהו", היה שפעל בכעס (כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים), "כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמים הכול דרך כעס".
המהר"ל מבאר שיסודו של הכעס הוא חסרון באמונה. וברור שאין הכוונה חסרון ברמת הבנה והמחשבה, אלא הכוונה חסרון בלחיות חיים של אמונה, חסרון בכך שהאמונה לא משפיעה על הרגשות, התכונות והמידות באופן שלם – "יען לא האמנתם בי…".
כאשר אדם חי אמונה באופן שלם, אין לו כעס, כי הכול מעשה ה', הכול בדיוק כפי שאמור להיות, הכול הוא באופן הטוב ביותר, אמונה היא אמון שלם.
"ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס. וזהו 'אשר לא האמנתם' שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת (מסתכל על כל המציאות במבט של אמונה, במבט רוחני, הנבדל מהחומר) והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס…כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה…ולא שהיה החטא להם הכעס בעצמו רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה…כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה. וכדי שיהיה הכול דרך שמחה המורה על האמונה…כי אין אמונה רק שיהיה הכול דרך רצון ושמחה".
ומכיוון שלא ראו ישראל את חיי האמונה, שמלאים שמחה ושירה, זהו חילול ה', כי במקום שעם ישראל יחווה איך נס הוצאת המים מהסלע ממלא באמונה, הם ראו חיים שהאמונה לא שלימה, וממילא מופיע כעס: "ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה…ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס, כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה".
וממשיך המהר"ל להעמיק בביאור הדברים, שהרי חלק מהראשונים מבארים שהחטא היה בהכאת הסלע במקום הדיבור אליו – ומבאר המהר"ל שזוהי אותה הנקודה, שהרי האמונה היא שמחה ועשיית דבר ה' הוא מתוך האמון והאמונה, והידיעה שדבר ה' הוא הטוב, האושר והשמחה, ומתוך כך עושים את הציווי האלוקי, ובהכאה הראה משה רבנו שההליכה אחר דבר ה' היא מיראה וכפייה ולא משמחה ואהבה, שכל זה איננו חיים של אמונה: "במדרש 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני', אם דברתם אל הסלע והיה נותן מימיו היה מקודש שמי בישראל, שהיו אומרים מה הסלע שאין בו דעת עושה מצות בוראו ע"י דיבור אנו על אחת כמה וכמה'…מאחר שהשם יתברך צווה עליו לדבר אל הסלע שהיה בדרך נס שקבל הסלע הדבור, והשם יתברך רצה שיקבלו הנמצאים דבורו ויהיו נמשכים אחר השם יתברך ברצון רק בדבור בלבד בשמחה, והוא בעצמו ענין האמונה כמו שאמרנו כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה. וכדי שיהיה הכל דרך שמחה המורה על האמונה, יהיה מדבר משה אל הסלע ויהיה הסלע נמשך אל רצון בוראו מעצמו. ומשה עשה הכל דרך כעס, והיה כועס ואמר שמעו נא המורים, גם הכה הסלע, עד שהיה הסלע נמשך אל דבר השם ית' בכח, ועל ידי זה אין מחדש אמונה כי אין אמונה רק שיהיה הכל דרך רצון ושמחה… אף כי אין חלוק בין הכאה ובין הדבור, אין זה קשיא, דודאי ישראל חכמים היו, וכאשר יראו שהנמצאים נמשכים אחר השם יתברך מרצון ומאהבה יקנו האמונה בו יתברך, שהמאמין נמשך אחר השם יתברך בשמחה".
הקב"ה רצה שיתגלו חיי האמונה השלמים, הבאים משמחה ורצון, ולא מכפייה – בייחוד כאשר ישראל נמצאים ערב הכניסה לארץ ישראל, שם 'עיני ה' אלוקיך בה', 'ארץ זבת חלב ודבש', ארץ מלאה ברכה אלוקית, ארץ מלאה קדושה וקרבת ה', ארץ שמלאה בשמחה ואמונה. ולכן שמשה רבנו לא מראה את חיי האמונה השלימה הוא מגלה שאיננו מתאים להיכנס לארץ ישראל, שבה עבודת ה' בנועם ושמחה, ברצון שלם ובשיתוף כל רבדי האדם בהרמוניה.
יהי רצון שנזכה לחיות את חיי האמונה בשלימות, לראות את כל המציאות, את כל האנשים, בעין טובה, בעין מאמינה, ולהיות בשמחה ושירה כל ימי חיינו.
