חז"ל מלמדים אותנו שמה שהביא את קורח לטעותו היה מידת הקנאה.
מידת הקנאה היא שאדם מרגיש שייך למשהו שמחוצה לו. לכן יש קנאה רעה שאדם מקנא בחבריו, ורוצה שיהיו לו דברים שיש להם: קניינים, תכונות, כשרונות וכו'. ויש קנאה טובה – 'קנאת סופרים תרבה חוכמה' – שאדם מרגיש שהוא שייך למידות טובות, ללימוד התורה, לידיעת התורה, למעשים טובים ומקנא, זוהי קנאה טובה כי אכן האדם שייך לכך. כל אדם צריך לומר 'מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי אברהם, יצחק ויעקב.
ויש קנאה עליונה, שהאדם מקנא לה', הוא מרגיש שקידוש שם שמיים הוא עניינו, הוא שייך לו, וממילא לוחם באנשים שפוגעים בקידוש ה' בעולם כפי שלוחם במי שפוגע בו. ה'מסילת ישרים' כולל את הקנאה העליונה הזאת, כחלק מאהבת ה', כי האוהב חש שהוא ואהבתו הם אחד (אהב"ה=אח"ד), וממילא מי שאוהב ה' הוא המקנא לה', שחש שכבוד שמיים שייך לו.
הקנאה הראשונה הייתה קנאת הנחש לאדם. הנחש רצה להגיע למדרגת האדם, ועורר גם בחווה את הקנאה באלוקים: "והייתם כאלוקים". ואכן אנו שייכים לאלוקים, לקידוש ה' בעולם, אבל חס וחלילה לחשוב שאנו אלוקים, ללא גבולות, חס וחלילה לחשוב שאנו הקובעים והמחליטים. לאחר מכן הייתה את קנאתו של קין (שנקרא על שם הקנאה) להבל, ממנה לומדים שקנאה יכולה להביא לחטא הנורא של רצח. קנאה יכולה להביא לכך שכן אם פלוני מרגיש שהוא אמור להיות במקום של אלמוני, הרי שהאלמוני תופס את מקומו, ולכן פלוני מסלק אותו ממקומו…
קנאה שייכת למילה קניין, כי המקנא בעצם רוצה לקנות, לנכס ולרכוש משהו שאיננו אצלו. עניינו של קין היה לקנות, לרכוש ולהשתלט. כשחווה יולדת את קין היא אומרת: 'קניתי איש את ה", ובמפרשים מצאנו שני פירושים עיקריים שמתחברים זה לזה: האחד, עכשיו קניתי איש עם ה', ונעשיתי שותפה במעשה בראשית. השני, קניתי אדם שיש לו כוחות אלוקיים. שני הפירושים נכונים, אך בשניהם יש מקום לטעויות גדולות, שיובילו את האדם השותף בעל הכוחות לחשוב שהוא בעל הכוחות ולאבד את הענווה.
כל הקנאה הרעה נובעת מחסרון אמונה וגאווה, שהאדם חושב שהקב"ה לא חילק את הברכה והשפע בצורה נכונה, ויש דברים ששייכים לו ונמצאים אצל אחרים ולכן הוא מקנא בהם. כלשונו הנפלאה של האורחות צדיקים:
"הקנאה באה מגריעות הנפש. אם הוא מקנא ביופיו של אדם, או בגבורתו, או בעשרו, הרי אינו חפץ במה שגזר הבורא יתברך. וזה דומה לעבד שיש לו תלונות על מעשה אדוניו ואינו מתרצה בענייני אדוניו – אין זה עבד נאמן. וכל שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך, אשר כל מעשיו ישרים ונכוחים, שאין להרהר אחריו".
'רקב עצמות קנאה'- כשאדם מקנא הוא נרקב ומתפורר. כיוון שאינו רוצה את מקומו, ורוצה מקום אחר שאיננו שלו, הוא מאבד את מקומו, מאבד את עצמיותו, עצמותיו נרקבות ומתפוררות, כדברי חז"ל:
"וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו; אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה…וכן מצינו בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם".
המקנא לא רואה את הטוב שבו, לא רואה כמה טוב הקב"ה נתן לו. לקרח לא היה חסר כמעט דבר בחיים, הוא היה עשיר גדול, חכם ופיקח, ממשפחה מיוחסת, מבני קהת, ואם לא די בכך הרי שהוא גם קיבל את התפקיד החשוב ביותר שלוי יכול לקבל, לשאת את ארון הברית על כתפיו. היה לו מעמד ציבורי, כלכלי ואישי. אבל כשיש לאדם קנאה, הוא שוכח את כל מה שיש לו. הוא מזניח את עצמו, את מעלותיו, כישרונותיו, תפקידיו ויעודו. עיניו נשואות אל משהו אחר, זר, אל משהו שהוא לא הוא. במקום להוציא לפועל את אופיו ואישיותו, הוא שואל את עצמו, למה הוא לא כהן? ולמה הוא לא נשיא? לכל אחד ואחד מאתנו הקב"ה נתן כישורים מיוחדים, תפקיד מסוים. הקנאה – אותה קנאה שמשכיחה מאתנו את מי שאנחנו, אותה קנאה שמשכיחה את מה שנדרש מאתנו – מעבירה את האדם על דעתו, ומוציאה אותו מן העולם. כשאדם מקנא הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו ומאבד את מקומו, וזו הסיבה שהאדמה פוערת את פיה ובולעת את קורח וכל עדתו.
הקנאה הטובה היא קנאה בדרך טובה ובמעשים טובים, ולא בתכונות, כישרונות וקניינים חיצוניים שיש לאדם – "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", לא לקנאות באנשים חסרים, אלא לקנא לדרך, למהות. קנאת הסופרים מרבה חכמה, כי היא מכוונת לעשיית טוב, ולא לקניינים חיצוניים.
כדברי מדרש שוחר טוב (הביאו האורחות צדיקים):
"אילולי שקינא אברהם לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאת מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים, וכיון שעשו צדקה יצאו – ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם בצלמו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה! אותה שעה (בראשית כא לג): "ויטע אשל בבאר שבע": אכילה שתיה לויה".
שאדם מתקנא בדרך ובמהות, שמרגיש שייכות לדרך ה' הוא פועל בכוחותיו, ללכת בדרך הטובה, תוך תשומת לב ועין טובה על המתנות שקיבל מהקב"ה.
יהי רצון שנזכה לשמוח מאד בחלקנו, ולהיות שייכים בכל ליבנו לקידוש ה' בארץ!
