השבוע ליווינו למנוחת עולמים את סבי האהוב, סבא אריה. סבי היה מהדמויות המופלאות שעיצבו ומעצבות את עולמי הרוחני. סבא אריה היה כשמו – אריה. כאשר רצה בגיל צעיר ללמוד תורה, הוא עזב את ביתו ומשפחתו וגלה למקום תורה, עוד לפני בר המצווה, ותמיד היה מספר שבר המצווה שלו הייתה שהרב'ה מקרלין-סטולין הניח לו תפילין ושתה עימו כוס יי"ש. סבא אריה המשיך ללמוד בהתמדה גדולה בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן, גדול תלמידי החפץ חיים, וכל כך התקרב אליו, שכאשר הרבנית נסעה לנופש סבי ישן בביתו של רבי אלחנן וסרמן ושימש אותו.
כשסבא אריה ראה ברכבת פולנים מתעמרים ביהודי ואומרים לו: "יהודי לך לפלסטינה", היה ישר וכנה, ושאל את עצמו – מדוע אכן לא נעלה לארצנו? ומאז פעל בכל כוחו לעלות לארץ, אך לא הספיק לעשות זאת לפני שגויס לצבא האדום, וגם שם, שמר על יהדותו, ולא בוש לומר שהוא יהודי. כשהסתיימה המלחמה וקיבל הצעות להמשיך בצבא האדום ולזכות לכבוד ומעמד, הוא ויתר על הכול, ואמר: אחרי שכל כך הרבה מבני עמנו הושמדו, עלינו החובה להעמיד את עם ישראל, ולכן אני רוצה רק דבר אחד לעלות לארץ ישראל, והוא עלה והקים משפחה שממשיכה את מסורת אבותינו, שמחברת אהבת תורה, אהבת הארץ ואהבת ישראל כולם.
לימים, כשהגיע לארץ וביקשו ממנו להחליף את פנקס החבר שלו בתנועה הדתית-לאומית, בפנקס של מפלגת הפועלים החילונית, כדי לקבל עבודה, הוא אמר: בצבא האדום, בסכנת המוות ובאנטישמיות לא היססתי להגיד שאני יהודי, וכאן בארץ ישראל אוותר על היותו יהודי דתי?! בשום אופן לא!
מתוך כך חשבתי לדבר על הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.
חז"ל רצו לקבוע את ברכתו של בלעם יחד עם קריאת שמע, והגמרא שואלת מה הפסוק שחשיבותו כל כך גדולה שבגללו רצו שהאדם יגיד בוקר וערב את פרשת בלעם? ועונה הגמרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". ויש לראות מדוע הפסוק הזה כל כך יסודי שחשוב שאדם יחזור עליו יום יום פעמיים?
ראיתי רבים שמביאים על פסוק זה את דברי חז"ל שהובאו ברש"י בפרשתנו: "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין", וממילא מסבירים שפסוק זה מייצג את תמצית חייו של היהודי המסור והנאמן בכל ליבו למצוות ה', וזהו וודאי דבר יסוד חשוב, אך גם ברור שדבריהם בטעות יסודם, שהרי דרשה זו הובאה על פסוק אחר: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא…", שם הפסוק מדבר על הקימה, על הזריזות, על העשייה. אך הפסוק שהובא בגמרא שבשלו רצו לצרף את פרשת בלעם לקריאת שמע: "כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו", ששם הדגש הוא הפוך – כאן מודגשת השכיבה, לא הקימה, ואכן הדבר תמוה, מה יש לשבח את השכיבה והכריעה?
ולדעתי כאן טמון הסוד הגדול. יש יתרון בזריזות, בפעלתנות, בהתקדמות המתמדת, בתסיסה הרוחנית, וההסתערות קדימה, אך יתרון הרבה יותר גדול וחשוב יש ביציבות, בשמירה על מסורת אבותינו, בקביעות!
לא להתפעל מההתקפות, ומהחידושים. לא לפחד. יש לנו אמת גדולה אלוקית, יש לנו את דרכנו, ואנו נלך בה, אנו לא מפחדים. מי שחש כך גם לא מרגיש צורך להסתגר ולתקוף אחרים כי הוא בטוח בדרכו, דרך גדולה שנמשכת דור אחר דור.
כשאני מתבונן בדמותו המופלאה של סבי, אני רואה לפני את 'כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו', לא פורץ דרך היה, לא דברן גדול, לא נואם דגול, אבל בשקט ובעוצמה פנימית ידע מה דרכו והלך בה, לא לחם נגד אחרים, אלא פשוט הלך בדרך שהאמין בה, יום יום, עד גיל 93 – משכים ומעריב לביהכנ"ס, לומד דף יומי, עושה טוב ושמח בחלקו, ועד יומו האחרון קרוב לגיל 102, תמיד אומר ברוך ה'. זוהי העוצמה הגדולה: הקביעות, היציבות והביטחון המוחלט בדרך.
מה שאמרנו עד עתה היה במישור אישי. אך גם יש את המימד הלאומי, ועליו רש"י כותב: "יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה", כלומר גדולתם של ישראל היא שהם באים לארצם ונאחזים בה, ושום כוח לא יכול להזיזם. אותו הכוח של הקביעות, של הנאמנות והמסירות, הוא הכוח שגורם להם לבוא ולהיאחז בארצם, בכוח ובגבורה עצומה. הוא הגורם לאנשים כמו סבי, אחרי שכל העולם שהכירו חרב, לא לרצות שום דבר אלא לעלות לארץ ישראל, ולהתיישב בה, ולהכריז שאחרי שהגענו לפה אין לנו שום סיבה לצאת!
העוצמה הזאת היא הדבר הגדול ביותר, היא המבטאת את נצחיות ישראל, כדברי הרב קוק: "…יסוד תורי (מיסודות התורה), חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל…ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ה' בעולם. א"כ שייכת מאד לק"ש פרשת בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל…", ונצחיות זו של ישראל מבוטאת בפסוק: 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו'.
מי יתן ונזכה להיות יהודים של 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו', יודעים בבטחה את דרכנו והולכים בה בהתמדה ובעוצמה פנימית!
