בפרשת השבוע קוראים על חטא המרגלים, חטא נורא ואיום של הוצאת דיבת הארץ רעה, חטא החמור אפילו מחטא העגל, חטא שעליו נגזר דינם של דור המדבר. מכל אותו הדור היו שני אנשים שניצלו מהחטא, שני נשיאים שגדולתם עולה ובוקעת מתוככי החטא – יהושע וכלב. ונאיר כמה נקודות נפלאות שניתן ללמוד מהם על פי דברי חז"ל בעניין:
הדבר הראשון והבולט בכל העניין הוא חרדתם הרבה של יהושע וכלב מהחטא, וכך אומרים חז"ל (סוטה לד:): "'ויעלו בנגב ויבא עד חברון' – 'ויבואו' מבעי ליה?, אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן, אבותיי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר ביקש עליו משה רחמים שנאמר: 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע' – י-ה יושיעך מעצת מרגלים…".
כלומר, גם יהושע וגם כלב חרדו חרדה רבה מעצת המרגלים. יהושע בעצת רבו ותפילתו שינה את שמו כך שכל פעם שיקראו בשמו יזכור כי עצה רעה זו איננה מדרכיו, וכלב משתטח על קברי אבות ומייחל ומתפלל להינצל מעת המרגלים. ולכאורה יש לשאול הרי יהושע וכלב יודעים שזו העצה, ויודעים שהם לא שייכים לה, ולכן על מה ולמה הפחד הזה? התשובה עולה מאליה, שגם אם אתה בדרגתם של יהושע וכלב, גם אם אתה מודע לסכנה ודעתך בהירה, השפעת החברה רבה היא. קשה מאד לא להיות מושפע!
כמה צריך להיזהר לשמור על טהרת הדעת, על המשקלים הנכונים, על האיזון בין הקודש לחול. העולם סוחף, החברה סוחפת, ולכן כל כך חשוב להשתייך לחברה שבה האידיאלים והקודש במרכז. צריך לעשות מאמצים, לבנות סדרי חיים כאלו שיאפשרו לאדם לא להיסחף, לשמור על רמה רוחנית ולהתעלות.
עוד יש להדגיש שיהושע וכלב פועלים באופן אקטיבי כדי לא להיסחף. אין שום דרך לא להיסחף כלפי מטה אלא על ידי פעולה מתמד לעילוי כלפי מעלה. לאדם אין אפשרות אמיתית של עמידה במקום, כפי שמבאר הגר"א על דברי שלמה המלך במשלי (טו, כד): "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" – "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה – ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת…".
דבר נוסף מעניין אנו רואים בהתבוננות ביהושע וכלב, וזו דרכם השונה. יהושע מכריז מן הרגע הראשון 'אין חלקי עמכם', אני שונה. אולי זה הרמז שהדבר ניכר בשמו ובולט לעין כל. לעומת זאת מהתנהגותו של כלב היה נראה שהוא הולך עם המרגלים, וכך היה עד לאותו רגע מכריע בו היסה את העם ואמר את דברו. וישלהבין מדוע בחר כל אחד מהם בדרך שונה? יהושע, כפי הנראה, פחד להיות מושפע שכן ידוע שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, שאם יראה שונה – יהיה שונה. אפשרות נוספת היא שיהושע, כתלמידו הגדול של משה, מרגיש מחויב למחות ולהכריז שלא זהו רצון ה', לקיים מצוות תוכחה ומחאה.
לעומת זאת כלב, דווקא בגלל שיהושע מחה והוכיח את המרגלים, יכל לבחור לעצמו דרך אחרת, וכדברי רש"י על הפסוק "ויהס כלב את העם אל משה" – לשמוע מה שידבר במשה צווח ואמר 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם', השומע היה סבור שבא לספר בגנותו מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו..". ומדוע יכל כלב לעשות זאת? מבאר רש"י בהמשך על הפסוק "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" –"שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר אני עמכם בעצה ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כוח להשתיקם כמו שנא' 'ויהס כלב שהיו סבורים שיאמר כמותם".
על מעשהו זה זוכה כלב לתואר העליון ביותר בתנ"ך 'עבדי'- עבד ה', תוארו של משה רבנו. כלב מסכן את עצמו בכדי להצליח לגרום לעם ישראל לשמוע, להקשיב, להשתנות. כלב מוכן לעמוד בניסיון הנורא שעלול לגרום לו אבדון של נפשו ולכן זוכה לתואר העליון 'עבדי'. בזכות הרוח האחרת. כמה תבונה, מחשבה, אכפתיות ואהבת ישראל יש בכלב בכדי לתכנן מהלך ארוך וקשה כזה, כדי לפתוח סדק להקשבה ולקבלה, כמה צריכים אנו להפעיל את חוכמתינו כדי שיוכלו לקבל את דברינו גם אם הם פשוטים וברורים.
כל אחד מאיתנו צריך להתבונן האם הוא משקיע מספיק מחשבה בכדי שבן הזוג האוהב והאהוב יוכל לשמוע אותו, כדי שילדיו יצליחו להקשיב לו, כדי ששכנו יצליחו להבין אותו, וכדי שעם ישראל יצליח להאזין למה שיש לו לומר. עבד ה' הוא זה שדואג לא רק לומר אלא לדאוג במהלכים ארוכי טווח ובמסירות נפש אמיתית שיוכלו אחרים לקבל. יהי רצון שנזכה לכך.
