"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
מו"ר הרב צבי יהודה מכנה את ספר במדבר "ספר הדרך", ועל פי זה מובן מדוע פרשתנו פותחת בעניין המנורה. אחד הדברים הבסיסיים כשהולכים בדרך הוא להאיר את הדרך, ואפשר אף לומר שהשאלה המשמעותית ביותר כשנמצאים בדרך היא לאור מה האדם קובע את דרכו, וכלשונו של הרצי"ה: "אחרי כל ההכנות האלה, אפשר לצאת לדרך. ומכאן לפרשה של היום: לאור מה אנו יוצאים לדרך?… אנו יוצאים לדרך מתוך טיפול באור שבבית. אין אפשרות אחרת של הליכה לדרך, אלא לאור המשכן, לאור המקדש, לאור התורה, לאור הקדושה שמחיה אותנו".
המנורה מייצגת את אור התורה שמאיר את כל חיינו, שהרי התורה מצווה "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כלומר, שש הנרות מכוונים פנימה, כלפי הנר האמצעי, והנר האמצעי מכוון כלפי הארון ולוחות הברית שנמצאים בקודש הקודשים[1], כלשון הרמב"ם: "שישה נרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה – כולן פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה. וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקדשים, והוא הנקרא נר מערבי".
הפניה של הנרות אל הנר האמצעי אינה כדאי להאיר את הנר האמצעי, אלא כדי לשאוב את האור ממנו, והנר האמצעי שואב את אורו מקודש הקודשים. כפירושו הנפלא של ה'ספורנו': "כשתפנה שלהבת כל אחד מששת הנרות אל הקנה האמצעי, אז 'יאירו שבעת הנרות' – כל השבעה יאירו ויופיעו מאור עליון לישראל. כלומר, פירוש הפסוק "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה" – הוא שכאשר תפנה את הנרות אל פני המנורה, רק אז "יאירו שבעת הנרות".
ברעיון זה גנוז הרעיון החשוב ביותר בחיינו, שהדבר שמאיר את חיינו בכל המובנים, שנותן לנו כוח ועוצמה, שמכוון ומדריך, שנותן משמעות וערך לחיינו הוא הקודש – הוא הדבר ממנו אנו שואבים את הכל. אלא שבכדי שנצליח לעשות זאת מוטל עלינו לכוון את חיינו נוכח פני ה', לכוון את חיינו לשאוב קדושה, הדרכה ואורה מרצון ה', תורתו ומצוותיו. זו הדרך היחידה ללכת בצורה נכונה וישרה את מסלול החיים בעולם הזה.
יש הסוברים בטעות שהתנועה היא הפוכה, שבמעשיהם, בכוחם ובעוצמתם הם נותנים כוח לקודש, יש החושבים שעל כתפיהם הם נושאים את הארון. אך האמת היא שהארון נושא את נושאיו. כשאדם מכניס עצמו לסחיבת הארון, הוא מקבל כוחות עצומים.
לא לחינם גדולי הצדיקים עלולים להיכשל בדבר זה, שהרי הם מוסרים את נפשם בכדי להאיר את אור התורה בעולם, אך דווקא הם צריכים לזכור שהתורה היא המאירה והנותנת להם כוח לפעול, ולא הם מאירים אותה. לכן דווקא דוד המלך, שכל רצונו במלכות היה כדי להופיע את מלכות ה' בעולם, כאשר הוא מעלה את ארון ברית ה' משילה לירושלים, הוא נכשל בדבר זה והשמחה מתערבבת כתוצאה ממותו של עוזה.
לכן מדגישה התורה שעניינה של המנורה איננו להאיר את הקודש, והקב"ה לא צריך את האור של המנורה, ושכל מגמתה של התורה היא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.
המנורה מייצגת את הכוח האלוקי ששורה בתוך ישראל, את הכוח המאיר והמחייה את ישראל, ושמכוחו הם עושים את כל מעשיהם, ואת שליחותם בעולם.
תפקידנו הוא לקחת את האור הפנימי ולהאיר איתו ועל ידו את כל המציאות, לקחת את הנר האמצעי ומכוחו להאיר את כל ששת הנרות. רק אז באי עולם יוכלו להתחייב מהאור הפנימי, שבו עצמו אין נגיעה אלא לישראל, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת פ"ב, טז): "האורה הפנימית, אורה של תורה, רוח הקודש והנבואה, ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה האורה, היא האורה האלהית שמאירה בישראל לבדם ואין לזרים חלק בו… אמנם צריך עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל. רק ע"י החיבור של האורה החיצונה אל האורה הפנימית, יש יחש לישראל עם כל העולם כולו. העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת, שיש בתוה"ק ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלהים הטהורה המתפרשת ע"י אורן של ישראל. מה שא"כ אם האורה החיצונה לא היתה נהוגה בישראל, אז היה היחש של עמים זולתם אליהם נפסק לגמרי. כי את המאור הפנימי שבתורה, שלא יוכל להתפשט ג"כ במאור חיצוני של חיי נועם ותרבות, לא יוכלו לקבל, ולא היתה העדות מגעת לתועלתה לכל באי עולם. אמנם ע"י האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית, המכשרת את ישראל לחיות יחד עם תוה"ק חיים טבעיים מפותחים, חיים מדיניים הגונים, שהוא אור הקרוב אליהם, באור זה יראו אור להכיר ג"כ לפי כחם, אור האלהי הפנימי. רק בזה תתמלא ההגדה של העדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל".
יהי רצון שנזכה להתחבר לאורה הפנימית ומתוכה להאיר את כל צדדי החיים, עד שיראו כל באי עולם את האור האלוקי המופיע בישראל, "ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
[1] יש בעניין זה מחלוקת בגמרא במנחות צח, ע"ב, ואנו נקטנו כשיטת הרמב"ם להלכה.
