הפרשה פותחת בכך שקרח לוקח את עדתו, כלשון הפסוק "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה…". והשאלה העולה על לשון הפסוק היא: מה הכוונה "ויקח", מה לקח קרח?
רש"י מביא שני פירושים לעניין: האחד "לקח את עצמו לצד אחד, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס 'ואיתפלג' – נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. וכן 'מה יקחך ליבך' – לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם". ומבאר המהר"ל בביאורו גור אריה ש"פירוש 'ויקח' שחשב מחשבה מה לעצמו, ועל זה שייך 'ויקח', דבמחשבה המיוחדת שהיה לו נלקח לצד אחד".
וכך ניתן לפרש את דברי רש"י שלהיות נחלק מתוך העדה, אין הכוונה במעשה אלא במחשבה. ולכאורה מקשה המהר"ל מדוע לא מצאנו בכל מחלוקת לשון 'ויקח', שהרי בכל מחלקות האדם לוקח את עצמו במחשבה להיות כנגד אדם אחר? ומתרץ המהר"ל ש"יש לתרץ דווקא כאן מפני שהיה קרח חולק על הכהונה, שהיא לכלל ישראל, וכל ישראל תלויים בכהונה, וכל החולק עליה הרי הוא יוצא מכלל ישראל, ולוקח עצמו לצד אחד מכל ישראל, שייך עליו לשון 'לקיחה'. אבל בשאר מחלוקת שאין היחיד חולק על הכלל, לא שייך לשון זה…"
בעצם, המהר"ל מפרש שקרח בה לחלוק על מוסד הכהונה, ומהו היסוד שעומד בעמדה זו של קרח, שרוצה לבטל את הכהונה? קרח בא וטוען שאסור שתהיינה מדרגות בעם ישראל, שלא ראוי שעם ישראל יהיה מחולק למדרגות כי 'כל העדה כולם קדושים', ולכאורה, על פניו, טענה זו טובה וישרה, מדוע שיהיו גדולים וקטנים- עדיף שכולם יהיו גדולים? ואם נרחיב את השאלה אז ייתכן כי קרח חולק על כל סגולת ישראל, על כל רעיון העם הנבחר- מדוע שעם ישראל יהיו סגולה מכל העמים?
אלא שטענתו של קרח לא תוביל לכך שכולם יהיו גדולים אלא שכולם יהיו קטנים, שהרי להגיע לשלמות אי אפשר, שהרי השלמות היא הקב"ה ולהגיע לשם זה לא ביכולת האדם. ולכן יש רק דרך ארוכה, מדרגות רבות לאין ספור. מטרתנו אינה השלמות אלא ההשתלמות המתמדת, ולכן צריך תמרורים שיורו לנו לאן עוד אפשר להתקדם, למה לשאוף ועד כמה אפשר לעלות, וזה תפקידם של גדולי האומה.
ולכן, לטובת כולנו נטע הקב"ה נשמות עליונות שיורו את כיוון ההתקדמות, את שאיפת ההתקדמות ואת היכולת להתעלות ולהתגדל. וכפי שנטע נשמות כאלה, נטע בישראל שבט מיוחד שכולו קודש. שהרי כאשר ישנו שבט שלם שכולו מוקדש לאהבת ה', לעבודת ה', לקדושה ולטהרה, דומה הדבר לכור גרעיני שבריכוז האנרגיה יוצא הכוח החזק והמשפיע ביותר.
ממילא, ישראל הם אור לגויים והכוהנים הינם המוח של ישראל וגדולי האומה הינם עיני העדה (המהר"ל, חידושי אגדות קידושין ע:). וגם בימינו בני הישיבות, לומדי התורה, הרבנים, וגדולי הדור הינם המגדלורים שמכוונים את כולנו לאן לשאוף. ולכן חז"ל מתייחסים בחריפות רבה למי שלא יודע להכיר ולהוקיר את תלמידי החכמים שבישראל, והוא אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, וכדברי הגמרא שאחד מהמוגדרים אפיקורס הוא האומר 'מאן אהני לן רבנן'.
ומכאן גם נלמד גודל האובדן והצער בהילקח מאיתנו אחד מעיני העדה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
בפירושו השני כותב רש"י דבר אחר: "ויקח קרח'- משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים" ומבאר המהר"ל "ושייך בזה לקיחה, לפי שהמפתה את האדם לוקח אותו לגמרי, לפי שהוא נשמע לו. לאפוקי אם אדם לוקח אדם אחר (במעשה) אין זה לקיחה, לפי שעיקר האדם, שהוא נפש המשכל, אינו ברשותו, ואיינו מציית לו, אבל כאשר הוא מפתה אותו בדברים, הרי הוא לוקח את האדם עצמו".
וגם כאן מלמדנו המהר"ל יסוד חשוב, שהאדם הוא מחשבתו, ושמצבו של האדם באמת לא נקבע על פי ענייניו האישיים אלא על פי מחשבתו ורוחו, ולכן הדבר האמיתי שנדרש כדי לקחת את עם ישראל למקומם הטבעי הוא לקחת אותם בדברים, לשכנע, להסביר, להראות את האור והעומק, את האמת והצדק שבתורה.
וכדי לנסות להפיג מעט את האבל במות גדול הדור – אדם יכול לקחת את גדול הדור איתו, אם רק ייקח את ההבנות, המחשבות, דברי התורה וההדרכות של גדול הדור, הוא נמצא באמת איתו, הרבה יותר איתו לו היה פיזית לידו. ויהי רצון שנזכה לכך.
