ביום ראשון יחול ז' באדר, יום פטירתו של מרע"ה, הגמרא במגילה (יד:) מספרת:
"תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"
ויש להבין, מדוע ידע המן דווקא שמת ולא ידע שנולד? מדוע מקורותיו לא ידעו גם שנולד בו ביום?
ואולי השאלה היותר מהותית, מה לי שנולד אחרי הכול באותו היום מת?! יתר על כן, בסופו של דבר הוא מת…
ואולי יש להוסיף ולהתבונן, מה שמחתו הגדולה של המן, בכל חודש מסתמא מתו מנהיגים של ישראל?
ונתחיל בשאלה השנייה, מדוע מקורותיו המודיעיניים של המן לא ידעו שנולד בז' באדר?
המהרש"א עונה על כך באומרו:
"דמיתתו מפורש במקצת מתוך הכתובים, אבל שנולד בז' באדר אינו מפורש אלא מדרש חכמים הוא".
ביאור דבריו הוא שמפורש בפסוקים: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון" – כלומר מעבר הירדן לא"י היה בי' בניסן, לפיכך, אם נעשה חשבון פשוט, ונלך לאחור, שלושת ימי ההכנה למעבר הירדן, שלושים ימי אבל משה, נגיע לז' באדר.
אך יום לידתו, אינו גלוי אלא הוא דרשת חז"ל על הפסוק: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום" – היום מלאו ימי ושנותי, מכאן שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים!
מעבר לחידוד, יש כאן עומק, שכל כך חשוב לנו להבינו, המן, רואה רק הרובד הגלוי והחיצוני, ואנו עם ישראל, ובראשנו חכמי ישראל, יודעים להבחין בעומק, בדרש, ומתוך ההבנה הפנימית אנו מצליחים להפוך את הגלוי.
תפקידנו כעם ה', לחשוף את החלק הפנימי במציאות, לגלות את הרובד העמוק והאמיתי יותר, ולעקור את האמת החיצונית שאינה אלא שקר!
ברובד החיצוני נראה שישראל מנותקים מהקב"ה, אך בפנימיות אין חיבור גדול יותר, מחיבור ישראל וקוב"ה, ברובד החיצוני נראה שאין גאולה לישראל, שהקב"ה עזב את עמו, אך בפנימיות 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'.
ה'ונהפוך הוא' – איננו יצירה חדשה, יש מאין, אלא גילוי הרובד העמוק, הפנימי והאמיתי במציאות, ישראל מתעוררים, וחושפים את אהבתם, את מסירות נפשם, ואז כל הרובד הפנימי נחשף.
זה האמירה הפנימית בתשובת המהרש"א, המן מסתכל על הפשט ולא על הדרש…
ומכאן נוכל לענות על השאלה הראשונה והבסיסית, מה לי בכך שנולד משה, סוף כל סוף מת…
עונה ר' צדוק הכהן הגדול מלובלין (מחשבות חרוץ ע.(:
"…לפי שמיתתם אינו עונש רק התעלותם למדרגה יותר גבוה ולעולמות עליונים, והשארת כוחם והשתדלותם בחיותם בעוה"ז להיות נקבע בנפשות דבני ישראל, ועל כן הוא ביום שנולד שאז הוא התחלת התנוצצות אור אותו נפש והתגלותו בעוה"ז, ויום המוות טוב מיום היוולדו שהוא יום התנוצצות אורו במדרגות עליונים הנעלמים בעוה"ז להיות חקוק כן בלבבות דבני ישראל…וכך במיתת משה רבנו עליו השלום שהוא כוח השגת התורה נשאר כוח זה בכל הלבבות דבני ישראל כהשגת תורה שבעל פה, שהיא גם כן תורה שלימה, אבל השגתה במסתורין היינו שאינו בהתגלות גמור שהיא תורת ה' ודבר ה' כמו שהיה למשה רבנו עליו השלום, רק שמשיג מצד מעמקי ליבו שגנוז בהם כוח ההשגה לתורת ה', וכל ימי משה רבנו עליו השלום, לא היה שום אדם מישראל יכול להשיג בדברי תורה מצד עצמו, רק מה שהיה שומע מפי משה רבנו עליו השלום כי הם היו דור מקבלי תורה שבכתב"
והדברים מופלאים ועצומים מאד מאד, ומונח בהם כל סודו של הפורים.
יום פטירתו של הצדיק הוא הוא יום לידתו, באותו היום שהוא נפרד ועוזב את העולם הגלוי, הוא נכנס לליבנו, הוא נכנס לעומק נשמתנו, הוא נכנס לעולמות העליונים שבתוכנו, הוא נולד!
יום שנפטר משה הוא יום לידת התורה בתוכנו.
את זה לא ראה המן, את הרובד הזה, הוא הרובד שמתגלה בפורים, הרובד של חיבור התורה אלינו, את הרובד שבו אנו רוצים ומשתוקקים לתורה, כי חיי העולם שנטע בתוכנו: "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" – קיבלו את התורה מחדש ברצון, ולא בכפייה, מבפנים ולא מבחוץ.
הכוח שהתגלה במיתתו של משה רבנו אומר ר' צדוק הוא שהתורה הנובעת מליבם של ישראל – תורה ה' היא!
אין דבר יותר גדול מזה, זה מופלא ממש, את דברי ר' צדוק האלה צריך לחקוק בליבנו.
אין קץ לשמחת הפורים, והוא לא יבטל לעולם, כי הוא חושף את החיבור העצום שלנו לקב"ה, שמחשבות ליבנו הם תורה!
אי אפשר שלא לומר עוד משפט אחד על פרשת השבוע, זהו בדיוק הסוד: "…מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי…", מה כל אחד יביא, איך נבטיח איזון בתרומות, למה לא עושים חלוקה מסודרת, איך זה יעבוד…
התשובה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי, שיביאו מה שהם חשים בלב, וזו תורה ה'.
רגע יש כאן סתירה: 'ידבנו ליבו' – כל אחד כרצון וחפצו הפנימי, 'תקחו את תרומתי' – זו תרומת ה', על פי ציוויו והוראתו של ה', ה' אומר 'תרומתי', אז זה תרומת ה' או תרומת ישראל? מהלב או מדבר ה'? – 'כי חלק ה' עמו', 'קוב"ה, ישראל ואורייתא חד' – ממש.
שבת שלום.
