פרשת כי תצא – האחווה והחסד

פרשת השבוע לאור דברי הרמב"ן[1]:

אחת הנקודות שהרמב"ן חוזר עליהם פעמיים רבות בפרשה היא נקודת האחווה והחסד.

אנו מצווים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם בדור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם! – על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים…לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" – ולכאורה יש לשאול, וכי כל העמים האחרים קידמו אותנו בלחם ובמים? מה החומרה הנוראה, שלא קידמו בלחם ובמים?

עונה הרמב"ן: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה… על דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחווה ותהיה מופרת לעולם…" – אנחנו מצווים לא לצרף את העמונים והמואבים לעם ישראל, כי הם הפרו את האחווה, הם כפויי טובה, זו מידה כל כך נוראה, שמרחיקים אותם לעולם!

אם כך הקפידה התורה, על גויים שלא יודעים להיות באחווה, ואין סליחה ומחילה להפרת האחווה – 'ותהיה מופרת לעולם…', אז כמה נוראה היא הפרת האחווה בתוך עם ישראל, הפרת הברית, החסד והאחווה בין אחים קרובים ואהובים.

הדבר מתחדד עוד יותר, כאשר אנו רואים את היחס למצרים: "…לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" – המצרים ששיעבדו אותנו, העבידו אותנו בפרך – אבל 'לא תתעב' – כי אחרי הכול הייתם בארצם והם אירחו אתכם: "…וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל".

אנו לא מוחקים את הטובה מפני הרעה, הטובה היא חשובה ומשמעותית, ולא נמחקת אם יש גם רע.

לאור חשיבות האחווה ברור למה התורה מדגישה את איסור לשון הרע, כי דיבור הרע, שמבטא את המחשבה הפנימית יוצר פירוד, מרחיק את החסד והאחווה, מפר את האמון בין האנשים, באופן כללי עשיית החסד היא דבר טבעי ובריא, מי לא מעוניין לעזור, לסייע ולקדם? אבל אנו מסתגרים בתוך עצמנו, כי יש ניכור, יש ריחוק, האדם לא רואה את הטוב באנשים סביבו, ולכן, הוא חש שהוא חייב לדאוג לעצמו, ולבסס את מעמדו – החברתי, הכלכלי, התעסוקתי ועוד, וממילא הוא לא חש בטוח לתת, להעניק ולהיות אוהב מכל הלב, את סביבתו.

וכן אנו רואים דבר מבהיל, דבר מחריד, התורה מצווה אותנו בפרשה זו, לא לשכוח שני דברים:

"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים"

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים"

שתי זכירות, זכירת עמלק ובהשוואה לכך כמעט באותם המילים – זכירת מרים, מרים הצדקת, מרים שבזכותה זכינו למשה רבינו, איך ייתכן להשוות, באותה הפרשה?

הרמב"ן כותב על זכירת מעשה מרים: "לפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו 'זכור את יום השבת לקדשו'…והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצווה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל!"

ואז מסביר הרמב"ן את ההשוואה המחרידה בין מעשה עמלק למעשה מרים: "הנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטווינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צווה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד כמו שאמרו (ב"ב קסה.) והכל באבק לשון הרע".

בשולי דברי הרמב"ן, אפשר להוסיף את אחד הרעיונות המופלאים ששמעתי פעמיים רבות ממו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א, ביוה"כ מתוודה הכהן הגדול שלוש פעמיים, שני וידויים על שני פרים, שדמם נזרק בקודש הקודשים, ווידוי נוסף על השעיר שנשלח לעזאזל.

שני הווידויים הראשונים הם על נקודה יסודית – טומאת מקדש וקודשיו, והווידוי השלישי – הוא על כל החטאים, הווידוי הראשון עוסק בכפרת הכהן הגדול עצמו וב"ב, הווידוי השני עוסק בכפרת שבט לוי, והשלישי עוסק בכל ישראל, אז איך ייתכן, שכל חטאי ישראל – כולם, הם בווידוי על שעיר (עז), שאפילו לא נזרק דמו בקודש הקודשים?! וחטאי השבט הקטן, שבט לוי, הם על שני פרים, שדמם נזרק בקודש הקודשים!?

אלא שהעיקר הוא הלב, הקודש פנימה, אם בקודש פנימה הדברים מסודרים שאר המעגלים החיצוניים כבר הסתדרו – כעת נחזור אלינו – עמלק – פגע בישראל והוא ראש אויבי ישראל החיצוניים שמנסים לפגוע בישראל, בכל הדורות, עד הגרמנים הארורים בדור שעבר, וזה נורא ואיום, אבל, וזהו אבל מפחיד – כל הכוח של אויבנו החיצונים לפגוע בנו, הוא רק מכוח הקלקולים בתוכנו!

שהקלקול הנורא ביותר, הוא קלקול האחווה, האהבה והאחדות בתוך ישראל!

יהי רצון שנזכה לקראת ראש השנה לזכות להרבות אהבה ואחווה: 'אני לדודי ודודי לי – הקב"ה כל כך אוהב את ישראל, ואנו לא נאהב אותם?

[1] אנו כותבים את דבר התורה השבועי, כבר שש שנים!, בשבוע שעבר התחלתי להעביר בישיבה שיעור שנתי בפרשת שבוע ע"פ הרמב"ן, ומקווה שגם אתם קוראים יקרים תיהנו מכך!