מיד אחרי המעמדים האדירים של יציאת מצרים ומתן תורה חוטאים ישראל בחטא הגדול, בחטא העגל, חטא שגורם לשבירת הלוחות ולשינוי כל הקשר שבין עם ישראל לתורה. וכמובן נשאלת השאלה הגדולה, כיצד יתכן שאחרי העלייה הגדולה הגיעה נפילה כה עמוקה?
התשובה הפשוטה היא שדווקא העליה הגדולה, אם לא יודעים לקלוט אותה, אם לא יודעים לשמר אותה בתוכנו, ליצור לה מבנים לקיום, תוביל בהכרח לנפילה גדולה.
ההסבר לתופעה הוא שכשאדם חווה חוויה גדולה אז רגשותיו מתעצמים, מחשבותיו מתגדלות, וכל כליו מתרחבים, וכשיורד הוא ליום יום, לשגרה, מרגיש חסרון גדול, ריקנות ממלאת אותו ולא מוצא עוד טעם וחפץ במעשיו. ומתוך כך גם בא לזלזל בכל הפעולות השגרתיות ובכל הצעדים הקטנים, שנאלץ לעשות ביום יום.
החוכמה היא להצליח לראות מתוך המעמד הגדול את תכלית הדרך הארוכה שעליו לצעוד בה, לזכור שכל המעשים היום יומיים מובילים אותו אל אותו הגודל, כפי שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים על הנבואה שדומה לברק המאיר את חשכת הליל וברגע אחד רואה האדם את הדרך ויכול לצעוד בה שנים רבות.
וכך היו ישראל צריכים להבין, מתוך הגודל העליון שנגלה עליהם, את קדושתה של התורה, וממילא לקחת עוצמה לקיימה וללומדה יום יום. אלא שבמקום זאת חיפשו ישראל את החוויה, את הריקודים ואת המחולות, את ההתלהבות שאחזה בהם באותו המעמד העליון וזלזלו במעשים היום יומיים שנדרשו מהם.
והדברים אמורים גם לגבינו. חגגנו את חג הפורים, זכינו לשמחה עצומה, אהבה עמוקה, התלהבות גדולה, ועכשיו חזרנו ליום יום, לשגרה, לעבודה, והשאלה הגדולה היא האם נשכיל להכניס קצת יותר שמחה בחיינו, האם נצליח ביום יום לאהוב יותר ולהסתכל באהבה רבה יותר על חברינו וקרובינו, וכפי שדורשים על הפסוק "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו"- כלומר, מי העלייה שלו היא אכן עליה אמיתית? אותו אחד שיודע לקום, דהיינו, לעמוד ולהישאר במקום קודשו, גם בחלוף חווית העלייה.
וניתן דוגמא מעשית כיצד ניתן לשמר, לזכור ולנצל חוויות גדולות. סיפר לי אחד מאברכי ישיבתנו שהוא ואישתו תלו תמונות מחתונתם בכמה מקומות בביתם, את תמונת הרגע שבו ענד את הטבעת על אצבעה של אישתו, את תמונת הרגע בו נתן יד פעם ראשונה לאישתו, בדרכם לחדר הייחוד, ועוד. ובכל פעם שהם מרגישים שהשמחה והאהבה אינם כפי שהיו רוצים שיהיו, הם מזכירים אחד לשני, על ידי התמונות, את הרגעים של החתונה, ושואלים בקול: מה באמת רצינו שיהיה? איך הרגשנו אז? ומיד חוזרות השמחה והאהבה לביתם.
אם נשכיל לזכור את האירועים הגדולים ולשאוב מהם כוח ועוצמה בזמנים הקשים והאפורים, נוכל להפוך את כל חיינו לעשירים ומרוממים יותר. אם בזמן שצריך לקום לילד בלילה נזכור את השמחה העצומה שחווינו ברגע לידתו וכמה שמחנו לקום באמצע הלילה ולנסוע לבית החולים, גם הקימה בלילה זה תהיה קלה יותר ומשמחת.
