בפרשתנו יוצא יעקב לשליחותו הגדולה: הקמת עם ישראל והעמדת י"ב שבטי י-ה. לקראת שליחות אדירה זו חולם יעקב חלום בו יש הדרכות עמוקות ויסודיות לקראת הבאות. וננסה להתבונן מעט ולראות את הלימודים היסודיים שלומד יעקב אבינו מן החלום.
וכך מספרת לנו התורה: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" – יעקב רואה סולם שמוצב בתחתיות הארץ, אבל ראשו נעוץ בשמי השמים.
חז"ל מוסרים לנו שהמלאכים חשו מבוכה ובלבול. הם יורדים למטה ועל האבן הם רואים את יעקב אבינו, ועולים למעלה וגם שם רואים את יעקב אבינו, וכפי שמפרש ר' חיים מוולוז'ין בספרו 'נפש החיים', שמלאכי האלוקים עולים ויורדים בו, הכוונה היא שהם עלו וירדו בנשמת החיים של יעקב אבינו, וכדברי הזוהר: "סולם וודאי איהו נשמת חיים" (=סולם בוודאי הוא נשמת חיים).
לפני יעקב אבינו מתגלה מחזה מופלא מאד, מתגלה לו מהי עוצמת השפעתו ואיך דרך מעשיו והליכותיו, איך דרך העם שהוא עתיד להקים, הולכת כל המציאות להתעלות- 'עולים'. ולאחר מכן 'ויורדים בו'- שפע גדול הולך להופיע בארץ הגשמית.
(המדרש מוסיף עוד נדבך בהבנת העניין וכותב: "סולם דא סיני" (סלם וסיני בגימטרייה שניהם 130), ורצה המדרש ללמדנו שהיכולת לרומם את המציאות ולהוריד אליה שפע, קדושה וברכה, נמסרה לנו באופן שלם, עם נתינת התורה, מאז באופן שלם לא בשמיים היא, ויש לנו את כלי אומנתו של הקב"ה בו נבראו שמיים וארץ וכפי התקשרותנו אל התורה נצליח להעלות ולהוריד").
אלא שכאן נשאלת השאלה מהו הדבר המרכזי- האם העיקר הוא להעלות את הארץ לשמים, או שמא העיקר הוא להוריד את השמים לארץ?
התורה מלמדת אותנו:
"והנה ה' ניצב עליו, ויאמר אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".
יעקב רואה בדברי ה' אלו הכרעה שהעיקר והחידוש המרכזי של העם הזה – אותו הוא הולך להקים – הינו היכולת להוריד את השמים לארץ, לקדש את החומר, להביא למצב ש'ה' ניצב עליו'. ולכן הדגש הוא על הפעולה בארץ, על כיבושה של הארץ, על העמדת העם המופלא בארצו והשפעתו על כל העמים, ואז "וייקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים"- יעקב אומר "יש ה' במקום הזה", זהו החידוש, ולכן יעקב גם קורא למקום הזה בשתי שמות: האחד, 'בית אלוקים', שמבטא את היכולת ליצור גילוי שכינה בארץ, והשני 'שער השמים', שמבטא את היכולת לעלות לשמיים – אלא שאת הכוח הזה יעקב מזכיר כטפל לכוח המרכזי שהוא 'בית אלוקים'.
ואכן כשיעקב קם משנתו הוא מחליט לכנות את המקום רק בשם אחד: "וישכם יעקב בבקר וייקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אתה מצבה ויצוק שמן על ראשה, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל…", וההבטחה שלו היא להעמיד את בית האלוקים "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" – יעקב מדגיש בהבטחתו שכאן יוקם 'בית אלוקים', שתהיה כביכול שותפות אלקית בדרך קידוש החומר. אלוקים יהיה עמדי, ולא אני עימו, הקב"ה ישפיע לי לחם לאכול – כלומר, שהמאכל יהיה מבורך ויחשוף את הקודש שבחומר. ו'בגד ללבוש' – היכולת לבטא את כל הרעיונות בלבושים של עולם הזה. ואז ה' שם ה' הנשגב והעליון יהיה לי לאלוקים, ששווה בגימטרייה 'הטבע', המתגלה בכל הכוחות כולם.
יעקב מתבשר על החידוש האדיר שעתיד העם הזה לעשות בעולם: להפוך את הארץ ל"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", להצליח לקדש את עולם העשייה.
אם יורשה לי להגיד בזהירות ומורא אומר כי לענ"ד הייתה ליעקב טעות אחת. אמנם קידוש עולם המעשה הינו האידאל הגדול, וזו המטרה לשמה נוצר העם ישראל הקרוי על שמו, ואכן, כפי שמבשר הנביא ישעיה, לעתיד לבוא : "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".
אך יחד עם זאת חשוב להשים לב לנקודה נוספת, שבשלב הראשון מלאכי אלוקים עולים, ורק אח"כ יורדים.
טעותו הלכאורית של יעקב אבינו מתבטאת בסיבוכים שבין רחל ללאה. רחל, על פי המבואר במדרש הינה צדיקה נגלית העוסקת ב"עלמא דאתגליא" (=עולם הנגלה), כשהביטוי לכך בתורה הוא שרחל מצוינת ביופייה, יפת תואר ויפת מראה. לעומת זאת, לאה היא צדיקה נסתרת העוסקת ב"עלמא דאתכסיא"(=עולם הנסתר), כשהביטוי לכך בתורה הוא שלאה מצוינת בעיניה, "ועיני לאה רכות"- העיניים הם המבטאות את פנימיות הנפש, חלונות הנשמה.
ההבדל שבין הצדיק הנגלה לצדיק הנסתר, כפי שמבאר מרן הרב זצ"ל בכמה וכמה מקומות, שהצדיק הנסתר עוסק בבניין העולם הפנימי, הנשמתי, לעומתו הצדיק הנגלה עוסק בקידוש החומר.
יעקב אבינו, על פי בחירתו והבנתו את החלום, רוצה לשאת לאישה את רחל, אך בפועל הקב"ה מחליט, באמצעות לבן כשליחו, שלאה תהיה האישה הראשונה של יעקב. יתר על כן, רוב מניינו ובניינו של עם ישראל יוצא מלאה.
ייתכן שאילו יעקב היה יודע שקודם כל, כשלב ראשון, צריך לעלות, ורק לאחר מכן, בשלב השני, לרדת, היה יעקב בוחר בלאה ורק לאחריה גם ברחל.
אלא שבאמת יעקב אבינו לא טעה, שכן את לאה צריך לקחת רק מתוך ההבנה שהמגמה היא רחל. אם אנחנו מבינים היטב שהמגמה היא לתקן את המציאות אזי ניתן להיכנס לישיבות ולעסוק בתלמוד הקודם למעשה.
אבל אם לא מבינים שהמגמה היא תיקון המציאות, עלולים להיכנס לעולם הרוח, להישאב לתוכו, ולהימנע מתיקון המציאות ובניין העולם.
לכן, גם במרחק של שנים רבות אומר שמואל (מגילת רות ד) בברכה שמברכים כל העם את בועז בעת נישואיו עם רות: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". וכפי שמדייקים חז"ל, שמואל הקדים את רחל ללאה לומר לנו שרחל היא עיקר הבית.
יהי רצון שנזכה, אחרי דורות רבים של חוסר יכולת לעסוק בתיקון רחל עקב היותנו בגלות, לחזור ולהבין את תפקידנו בעומק ובגודל, שמתוך עולם הרוח והתורה חייבת להופיע הדרכה מעשית מתוקנת למציאות ולחיים.
