שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

תמיד בעלייה – דבר תורה לפרשת פנחס

הרב גור גלון
הרב גור גלון

עם ישראל וארץ ישראל

כפי שכתבנו בשנה שעברה, החל מפרשת חוקת ישנה הכנה לקראת הכניסה לארץ. כחלק מהכנה זו מופיעים בחציה השני של פרשתנו הציוויים על קרבנות הציבור, ובראשם קורבן התמיד. דבר מעניין שיש לשים לב אליו הוא שקורבנות הציבור לא הוזכרו בספר ויקרא- ספר הקרבנות- שנראה היה שהוא המקום בו אמורים להופיע קרבנות אלו. בספר ויקרא מוזכרים קורבנות היחיד (וקורבנות הציבור הלא קבועים- כדוגמת פר העלם דבר של ציבור וכדומה) אך לא מוזכרים קרבנות הציבור הקבועים.

ויש בחלוקה זו לימוד יסודי וחשוב מאוד. המקום היחיד בו יכולה להתבצע עבודה כללית-ציבורית הוא ארץ ישראל.

שיעוד של הרב גור על הנושא (MP3)

גוי אחד בארץ

בספר ויקרא אנו נחשפים לעבודת הקורבנות, אך אלו הם קורבנות יחיד או קורבנות שבאו לתקן קלקולים שהופיעו. אך לרומם את הציבור ולהעלותו באופן קבוע על ידי עבודה ציבורית מסודרת בבית המקדש- זהו דבר שאפשרי רק במקום בו ישראל מתאחדים ומתגבשים לעם. וכפי שאומר הזוהר על הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ש"בארץ אינון איקרו חד" [= בארץ הם נקראים אחד] – כלומר, רק בארץ ישראל עם ישראל נקרא 'גוי אחד'.

זהו ההקשר בו מופיעים הקורבנות בפרשתנו, כחלק מההכנה לכניסה לארץ. וננסה להתבונן מעט בקורבנות.

יסודיות קרבן התמיד

הקורבן הראשון ויסודי הוא קורבן התמיד. ידוע המדרש שמביא ה'עין יעקב' בהקדמתו בו מנסים התנאים למצוא מהו הפסוק הכולל ביותר בתורה. וזו לשונו "בן זומא אומר מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל…', בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש אחד תעשה בבוקר…', עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי…".

כלומר, על פי רבי שמעון בן פזי, שהמדרש פוסק כמותו, הפסוק היסודי ביותר בתורה הוא הפסוק המופיע בפרשתנו, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

ויש להתבונן ולראות מהו עניינו של קורבן התמיד שהופך אותו לעניין הכולל ביותר בתורה?

בשחיקה מתמדת

אנו מצויים בעולם גשמי וחומרי, עולם בו לרוחניות ולקשר עם הקב"ה יש שחיקה מתמדת, שכן כל אשר נראה לעינינו הוא כיצד החומר, הכלכלה, החברה וכו' הם המובילים תהליכים וקובעים מה יהיה ומה יקרה, ואילו האמונה וההבנה העמוקה שמה שבאמת קובע הוא העניין הרוחני, האלוקי- זהו דבר שלא נראה בעיניים ולכן נשחק.

הרב קוק זצ"ל מבאר ב'עולת ראיה' (ודברים דומים מצאנו גם אצל רבי נחמן מברסלב):

"בפנמיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלוקי הממולא צחצחות אין קץ, ויושר וצדק, חסד ואמת, אהבה וגבורה הוא מלא תמיד"- כלומר, באמת פנימיות חיינו מלאה בקודש עליון ואנו דבוקים לקב"ה.

וממשיך הרב וכותב:

"אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקישור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חומריות הוא המביא את האפשרויות של הטבעה, של ירידה ושל שיקוע תדירי במעבי החטא"- דהיינו, הירידה לעולם הזה גורמת לשחיקה מתמדת, לירידה, לשכחה של האמת הגדולה של חיינו, של גודל קדושת נשמתנו ושל ההבנה שהעולם הרוחני הוא הפועל, היוצר והמקדם.

דבר זה דומה לתולעת שלאט לאט מהרסת כל הנקרה בדרכה. וכנגד תולעת זו אנו צריכים כל הזמן לעלות. וכפי שכותב הרב "ולעומת זה פועלת היא ההעלאה התדירית, מיסוד קדושת התמיד, עולת תמיד, באותיות תולע". אנו צריכים העלאה תמידית כנגד השחיקה התמידית. העולה נלחמת בתולע.

להעלות את השגרה

לצורך העלאה תמידית זו נבחרו שני כבשים. הכבש מייצג את חיי השגרה, שהרי אלו הם תכונותיו של הכבש שהולך עם העדר בנחת ושלווה. ואנו רוצים לקחת את הכבש, את השגרה, את חיי היומיום הרגילים ולהעלותם להקב"ה. אנו כציבור וכאומה רוצים להפוך את השגרה היומיומית, את הבוקר והערב, לעלייה יומיומית. ולא עליה של קפיצות ודילוגים אלא עליה הדרגתית ומתמידה של שלב אחר שלב.

כחלק מסדרי החיים הקבועים, המצריכים עליה מתמדת מידי יום ביומו, אנו מוסיפים ביום השבת עוד שני כבשים (כפי שמופיע בהמשך הפרשה)- דבר שמבטא עלייה והתעלות כפולה, שחוץ מהמסגרת הקבועה של כבש בבוקר וכבש בין הערביים אשר מתחמים את כל עבודתנו, מוסיפים ביניהם עוד שני כבשים, לומר שלא די בעליה מתמדת בכל ימות החול, אלא יש צורך ביום בו יהיה ריכוז של המאמץ ותופיע עליה כפולה.

כשאין מזבח

לצערנו, בימים אלו אנו מתאבלים על כך שכל הסדרים המופלאים הללו, שמפאת הזמן והמקום לא המשכנו לפרט את עניינו של ראש חודש וקורבנותיו, ומטרת קורבן כל חג וחג ועניינו, לא מתקיימים כיום בישראל.

ואף על פי כן על כל אדם ואדם ללמוד סדרים אלו ולהשתדל ליישמם בחייו, במשפחתו ובקהילתו. התורה מלמדת אותנו סדרי חיים לכל, והיכולת לבנות סדר חיים בו יש התעלות יומיומית מתמדת הינה יכולת חשובה ויסודית.

יהי רצון שנזכה לבנות סדרי חיים בהם האדם הולך ומתעלה מיום ליום ומשעה לשעה. וכמובן השבת היא המובילה את כל תהליך ההתעלות, ובעז"ה נזכה להחזרת תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן