בין עדה לקהל
בתחילת פרשת ויקהל, כפי שחוזר הדבר כמה וכמה פעמים בפרשיות המשכן- שהשבת אנו עומדים לסיימם, מודגש הקשר בין שמירת השבת לבין עבודת המשכן. "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אש ציוה ה' לעשות אותם"- כלומר, משה לוקח את עדת בני ישראל והופך אותם לקהל.
עניינה של עדה הינו אוסף של פרטים. ואילו קהל מייצג את הכלל, את המקום ממנו מתחילים כל הפרטים, את היסוד המאחד, את המקור המשותף, את כנסת ישראל. (לכן למשל פעמים רבות בתורה מוזכר הביטוי 'עדה' כאשר ישראל חוטאים, "עד מתי לעדה הרעה הזאת").
עוד מודגש בפסוק שמשה רבנו הולך לצוות את ישראל דברים שצריך לעשות אותם, דברים שכרוכה בהם עשייה. אולם בפסוק אחריו כתוב "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
מה עניין עשייה לאיסור המלאכה בשבת?
ולכאורה יש להקשות, מה עניין עשייה לאיסור המלאכה בשבת? שהרי הכתוב לכאורה אומר: זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות – אל תעשה מלאכה בשבת.
ומיד אחר כך מצווה משה בשם ה' את ישראל לקחת את התרומה למשכן ולעשות ממנה את המשכן, את אוהלו, את מכסהו ואת כל כליו.
ויש להבין מה עניין שבת אצל המשכן? ומדוע גם אי עשיית המלאכה מכונה עשייה? ומדוע כה חשוב להפוך את העדה לקהל בטרם יינתנו ציווים אלה? ומדוע דבר זה מודגש דווקא כלפי שבת ולא כלפי המשכן?
ישנן שתי סוגי עבודות:
- העבודה האחת היא לקבל את העולם כפי שהוא, להתבונן בבריאה ולראות בה את יד ה' והשגחתו, ללמוד על דרכי ה'.
- העבודה השנייה היא לתקן עולם, לעסוק ביישובו של עולם, בבחינת 'אני ואתה נשנה את העולם'.
עבודת השבת
עבודת השבת היא לראות את כל המלאכה כאילו כבר עשויה, להתבונן בטוב העולם ולהיות במנוחה גמורה.
לכאורה היה מקום לומר שאין זו עשיה כי אם מנוחה, אולם באמת זוהי עבודה פנימית גדולה, שמצריכה מהאדם כוחות נפש אדירים בכדי לא לבקר ולא לשנות אלא לקבל ולשמוח בעולם כפי שהוא, להתענג על ה' וטובו.
האדם באופן טבעי רואה בעיות וחסרונות, ולכן מיד במוצאי השבת הראשונה הוא יצר את האש, שהיא הדבר שגורם לשינויים הגדולים ביותר בעולם (עד ימינו זוהי האש, או במובנה הרחב יותר, האנרגיה, היא זו שדוחפת ומתדלקת את העולם להשתנות, להתקדם ולהתפתח).
ולכן הציווי "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" הוא ציווי שדורש את כבישת הכוחות- שכידוע, זוהי גבורה גדולה. רק אחרי שהאדם מתבונן ורואה את הטוב הקיים במציאות, את הטוב האלוקי, יש לו את הזכות לפעול ולעשות ולשנות- שזהו עניינו של המשכן, שממנו נלמדים ל"ט המלאכות האסורות בשבת.
והאדם צריך לדעת שאחרי כל המאמצים האדירים שהוא משקיע בשינוי העולם הוא צריך לחזור ולשמוח בעולם כפי שהוא. ולכן שבת דוחה את הקמת המשכן.
לראות את הטוב ולתקן
בכדי לתקן את העולם יש צורך להתבונן באופן נקודתי, פרטי ואישי, וצריך להדגיש את כוחו של היחיד ואת תכונותיו המיוחדות. ואילו בכדי לראות את הטוב האלוקי יש צורך להסתכל במבט הכולל ביותר ולראות את הדברים באופן כללי ומקיף ולא מתוך נקודת הראות הפרטית והמצומצמת.
לכן הציווי על השבת מצריך שעם ישראל יקהל, ואילו כאשר מצווים על המשכן חוזרים לדבר על עדת ישראל כפרטים העובדים יחד.
אם כן יוצא שעבודתנו היא להצליח לעבוד בששת הימים מתוך השבת ולשבות למרות העבודה.
פורים ופסח
אפשר לומר שזהו גם ההבדל בין פורים לפסח. בפורים אנו מעצימים את היחיד על ידי משלוח מנות שנשלח באופן פרטי ואישי אל כל אחד ואחד, ועל ידי הפיכת כל אחד לנותן ומעניק, וכמובן השיא – על ידי שתיית היין שגורמת לאדם לגלות את סודותיו ולחיות בעולמו שלו.
ואילו בפסח כולנו אוכלים את אותה המצה הפשוטה והבסיסית, עוסקים בלידת העם והלאום, ולא מדגישים הדגשה פרטית של כל יחיד ויחיד.
יהי רצון שנזכה לדעת לשלב את העבודה הכללית יחד עם העבודה הפרטית, את העשייה יחד עם המנוחה, ואת הרצון לשנות יחד עם יכולת ההכלה והקבלה.
