הרב קוק מעיר על נושא אחר שמתקשר לדברים: דברים כאלה יזכירו אותנו את הלימוד שראוי לנו עכשיו לשננו ולהרחיבו, שכל אותם הדברים שבמעמד ידיעות העולם ודרישות החכמות, שבאו ביחוד מההשערות החדשות, אם יהיה להם מקום באמיתת המציאות, אם יתגלו כנכונות, ואם יזכו לבוא לאיזה מצב של בירור, אז לא די שלא יסבבו חולשה ונוקף לב למעמד תורת אלוהים חיים, תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו, כי־אם דווקא על ידם עוד יתגדל וישתגב האור האלוהי ההולך ומאיר מאורם של ישראל, על־ידי תסיסת הרעיון שיהיו מסבבים, להעמיד דברים על בוריָם, בדברים שמתפרסמים והולכים, להעמיד את הכלל כולו במצב הכשר כזה, שמבלעדם לא היו יכולים לעמוד בו רק יחידי סגולה. הרב קוק נכנס לעובי הקורה של סוגיה מרכזית בימיו וגם בימינו: יש שמעמידים את המדע, האומנות וערכי החירות, כצוררים לאמונה. כדברים שלא ניתן להעריך ולהאמין בהם, אם אנו מאמינים באלוהים. לא כן בתפיסתו של הרב קוק. המדע והאומנות הם כלים למימוש צלם אלוהים שבו נברא האדם. הם מקדמים אותו, מאפשרים לו ליצור, לקבל אחריות על עצמו ועל המציאות, להעמיק בדעתו וברגשותיו, ועל כן לא רק שהם אינם נגד האמונה, אלא הם מחזקים אותה. והיה ראוי שתפיסה זו תיוולד בתוך האמונה, שהאמונה תהיה המקור והבסיס לעידוד מגמה זו של מימוש צלם אלוהים שבאדם, של בירור האמיתות הגדולות ופיתוח היצירתיות. האמונה היא נגד הקטנות, הגסות והבהמיות שאליהן אדם עלול לרדת; הוא עלול לחוש כמו עבד נרצע לכוחות החיים, לפחד מכל צל, וזה בזיון לאדם ובוודאי נגד האמונה. אבל אם המדע והאומנות מגדילים את ערכו של האדם, אז לא רק שאין כאן איום וסכסוך, אלא אדרבה.[280]
