ואותו ההכשר של הזיקוק של המדע האלוהי ירומם את הכלל מעל אותה השפלות של צורת עבודת אלוהים פחותה, עבודת אלוהים שעומדת רק על ממד אחד באישיותו של האדם, על חייו הפרטיים, מלובשת בעבדות מתמוגגת, כואבת וקודרת. לאדם יש נטייה שלא לראות מעבר לחייו הפרטיים. להתרכז בקיום גופו ונפשו, בשבעים או שמונים שנותיו, ולא לתת את דעתו על חזונות גדולים שעתידים להתקיים רק אחרי מותו ורק אצל זולתו. זו נטייה טבעית, "אדם קרוב אצל עצמו" (יבמות כה, ב), ואין לבטלה. אסור להתעלם מן הקיום הפרטי. ביטול הפרט אל הכלל היה אחד החטאים של האידאולוגיות הגדולות: 'כשחוטבים עצים ניתזים שבבים', נאמר על הריגתם של מיליונים למען הגשמתן של אידאולוגיות שונות; אך עם זאת, אם מסתפקים בפרטיות בלבד זו השפלה נוראה. האדם בהחלט מסוגל ויש לו גם נטייה מסוימת להזדהות עם דברים גדולים, שנוגעים לכלל ולחזון עתידי רחוק. אין ללעוג לתחושת הזהות של האדם, להיותו גם בן לאומה מסוימת. וזהו מקומה של האמונה והתפתחות מושגיה, של הזיקוק של המדע האלוהי. אמונת ישראל איננה יכולה להתקיים רק על בסיס אותה הנטייה האגואיסטית. ערך קידוש ה' והמסירות למען הכלל הוא ערך מרכזי בקיום היהודי. אם מנסים לבסס את האמונה רק על נטיית הפרטיות של האדם, עבודת־אלוהים נעשית עבדות מתמוגגת, כואבת וקודרת, של עמידת האדם החלוש והאומלל מול העוצמה האלוהית שאת קרבתה הוא רוצה רק עבור קיומו המצומצם והעלוב. שלא די שהחיים סובלים בעבודת אלוהים כזו, בגלל היותם מלאי יראת עונש פשטנית, פחד ונמיכות נפשית, כי־אם גם המוסר עצמו סובל ממנה, מפני שאינה יכולה להתרומם ממעל להאגואיזם הפעוט למעלת עבודה רוממה, של יראת הרוממות, בהירה ומאירה, שבה גם הצרות הפרטיות של האדם פחות מעיקות עליו, בגלל שהוא ממוקד יותר בטובת הכלל והתיקון הכללי, הנובעת מעומק נפש טהורה וחזקה, ולא מצרכי הגוף החיצוניים, החפצה להתנשא תמיד יותר ויותר אל מול הרוממות והעֹז של החפצים האלוהיים, המגמות האלוהיות בקיום העולם והנהגתו, ההולכים ומבהיקים את דרכי החיים. מגמות אלה מרוממות את חייו של האדם. כבר לא מעניינים אותו מדי החפצים הפעוטים של הקיום הפיזי, עם כל חשיבותם מצד עצמו, אלא בעיקר המגמות הגדולות שעושות את חייו לכלליים ונעלים, וכיצד הוא כפרט יכול להצטרף אליהן, "לפעול עם א־ל".
ואז תצא עצמותה של עבודת־אלוהים מעוטרת ומחוגרת בגבורת עבודת הלאום, עבודה שחוצה את גבולות חייו של האדם, ומעניקה משמעות לקיומו גם אחרי פטירתו, כפי שנאמר על האבות, על ישמעאל ששב בתשובה ועל אהרן הכהן: "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח) – הם נאספו אל גוף האומה הממשיכה לחיות, ליצור ולגלות את הנוכחות האלוהית בעולם, גם אחרי מותם, כפי שעשו בחייהם בגופם. "עִבְדוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (דברי־הימים ב' לה, ג), עבודת־אלוהים באה עם עבודת עמו ישראל, ואיננה יכולה להיות עבודה שאדם דואג בה רק לקיומו הפרטי, שהיא צריכה בטבעה גדוּלה ועֹז, "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ" (שמואל ב' י, יב), ורק בכך נעבוד את אלוהינו, מתוך גדולה של יציאה מן האגואיזם וגבורה של פעולה למען הכלל.
