על כן מונח הדבר בטבע האדם, שאם יאמר אדם לדבר על דבר עצם האלוהים, בלא חזיון האידאלים האלוהיים שעל־ידם מדמים צורה ליוצרה על־ידי גדולת כוחם של נביאים, "וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). הנביאים מתארים את המסרים האלוהיים בדימויים שונים, בנופה של הארץ ובמעשי בני־אדם – אך לעולם כל אלה נותרים כמשלים, שמאפשרים לנו לעשות הפשטה ולהבין כך את דבר אלוהים עצמו. מי שאינו עושה הפשטה זו, או מנסה לפנות במחשבתו ועבודתו לזה לבד, לעצמות האלוהית, יאחזהו איזה רגש חשוך ועצוב אשר לא ידע שחרו, לא ימצא לו שחר וקץ. העיסוק בעצמות האלוהית יוצר מצב טרגי. במקום להתחבר לאידאלים, לאינסוף שמופיע בתוך העולם ובתוך האדם עצמו, על־ידי מידות ומעשים ראויים, יצירה ובניין – האדם מנסה להגיע למקור העצמי שמעל ומעבר לכל, וזהו ניסיון כושל, מאכזב ומייאש. במה שיש בידו – העולם וכל אשר בו – הוא מזלזל, ומה שלא נמצא בידו נשאר רחוק וחסר כל יכולת השגה. וכך היא האלילות המבוססת על היהדות – הנצרות. היא מראשיתה עד סופה ספוגה בטרגדיה. ראשיתה במיתוס הצליבה, הריגת המייסד והסמל המרכזי של הנצרות. המילים האחרונות שאמר הצלוב היו "אלי אלי למה שבקתני" ('הבשורה ע"פ מתי' כז, 46). וסופה – הגאולה אליה היא כוספת – אינה אלא פרישה מן העולם, חידלון וניתוק מן החיים ('הבשורה ע"פ יוחנן' יח, 36). זו אחריתו של הניסיון הכושל לאחוז בעצמות. ולא יוכל להחזיק מעמד כזה בחייו התמידיים. בניגוד למציאות שקיימת בבית־המקדש: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו). מתוך ההכרה שהדבקות האפשרית והראויה היא רק באידאלים האלוהיים, הרי שאין סוף ליצירה, לחיוניות ולפעולה. כיוון שלא משיגים את האינסוף, אין גבול להתעלות, לאש העולה עוד ועוד. אפילו בגן־עדן, המציאות האידאלית והשלמה, אדם נצטווה: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). לא שיש צורך בתיקון מסוים בגלל חסרונות ופגמים – אלא העבודה מצד עצמה היא בעלת ערך כביר, השכלול וההשתלמות התמידית, שרק היא הדבקות באינסוף האלוהי.

ואם ימצא בקרבו איזה תביעה פנימית לזה, מאיזה צד שיהיה, אז יהיה מוכרח רק להקציע לזה בחייו זמנים וגבולים מצומצמים. להקצות זמן ואנרגיה מוגבלים. לא ניתן לבסס חיים מלאים על הניסיון הכושל לדבוק בעצמות האלוהית. ועל כן, ואם יגיע הדבר עד מרחב חיים חברותיים ולאומיים, תהיה ההתנגשות גדולה ואדירה בין הגבולים העולמיים והאלוהיים. בין העולם התובע את פיתוחו וטיפוחו, לבין מה שאדם מדמיין לעצמו כעצמות האלוהית, שבהכרת האדם גם היא תובעת את מקומה, את יחסה של האדם אליה – ומכיוון שהיא נתפסת כדבר מוגבל ומוגדר, הרי שהיא סותרת את העולם. זה או העולם או אלוהים. בכך מתאר הרב קוק את שורשי משבר החילוניות. התפיסה הדתית המוטעית הביאה את האנשים לזלזל בעולם, לנסות לדבוק באיזו ישות מופשטת, המוגדרת בכל מיני תיאורים מגבילים – אך בשלב מסוים האדם מאס באותה דבקות חסרת תוחלת שבאה על חשבון החיים הבריאים והטובים בעולם. עלינו "לתקן עולם במלכות שד־י"; מלכות אינה המלך. לא רואים את המלך בכל קצוות הממלכה. אבל חוקיו של המלך, גזרותיו ורצונו, חלים בַּכּוֹל. וכך בדברי המקובלים, ספירת 'מלכות' היא הספירה שמסמלת את העולם הממשי, את החיים שבפועל. כל עניינה של המלכות הוא סידור ותיקון ענייני הממלכה, ואלמלא מוראהּ "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). כך צריכה להיות עבודת־אלוהים – ביישובו של עולם ותיקונו על־פי האידאלים האלוהיים.

אבל לא כן הוא, לא יהיו אותו רגש חשוך ועצוב והסתירה בין המושג האלוהי לבין העולם, כשהאדם רוצה לדבר על־דבר האלוהות – על־דבר האידאלים האלוהיים, שזהו מושג האלוהות בצד מקביל, נגד מושג האלוהים שאנו חפצים עכשיו לסמן בו את העצם, במובן הסקירה המופשטת, אז ימלא בטבע עז וחפץ חיים ושמחה, הוא ירגיש אז שנפשו מתנשאת ושוטטת במרחבים רחבי ידים, מרחבים שבהם יש מקום גם לידיים, לפעילות ולעשייה האנושית, ולא איזו ישות טרנסצנדנטית מאיימת שאין בה מקום וערך לחיי העולם. להֵעלות ולהינשא, למצוא מקום לפשט את החפץ האדיר היותר טבעי ופנימי לנפש האנושית, חפץ הצדק והאמת, חפץ הציור העדין והפועל הטוב, בחוג יותר נרחב וכביר "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם" (בראשית מט, כו). עד שיא המימוש האפשרי בחיים הממשיים והמוחשיים, בהפיכה של כל הרע לטוב, בגילוי האמת במקום השקר, והצדק במקום העוול.