זהו הקו המחלק בין המושג של עבודת האלוהים, שהוא מושג הדת אצל כל עם ולשון, אפילו אצל אותם שנתמכו ביסודם על כתבי הקודש, שלא נתגלתה בהם אמיתת האלוהות בתור פועל ההיסתוריה שלהם ושותלה, "הֲנִסָּה אֱלוֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד), ובין המושג ההוא עצמו אצל ישראל. החלוקה בין העצמות האלוהית הבלתי נתפסת, לבין האידאלים הניתנים להגשמה בחיים, היא ההבדל בין עבודת־אלוהים בישראל לבין עבודת־אלוהים בדתות השונות; הן בדתות הפגאניות, שנוצרו ללא השפעה ישירה של ישראל, והן אצל אותם שנתמכו ביסודם על כתבי הקודש – הנצרות והאסלאם. אף שדתות אלה מבוססות על תורת ישראל באופן מסוים, היסודות האליליים נותרו אצלן, רק בלבוש שונה, של מונותאיזם חיצוני. כך ודאי בשילוש הנוצרי (וכמובן התמונות והפסלים שיש בכנסיות שונות), שרחוק מאוד מן האחדות שבאמונת ישראל, וכך אף באסלאם, שאמנם טיהר את עצמו מן האלילות המגושמת שבנצרות, אך אין לו את הזוך המושגי שמתאר הרמב"ם למשל, של ריחוק מכל הגשמה מחשבתית ורעיונית של אלוהים.[241] אין בדתות השונות את היסוד שבו הרחיבו רבות המקובלים וקיים כבר בדברי הנביאים ובדברי חכמי ישראל בכל הדורות, שאין לייחס לעצמות האלוהית כל הגדרה אנושית, גם הנעלה והזכה ביותר; "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הקדמת תיקו"ז יז, א). מי שניסה לומר זאת, בקרב הדתות השונות, נחשב לכופר.

יש שמבחינים בין המילה 'אלוהים' למילה אלוהות; בעוד שהמילה 'אלוהים' מסמנת את העצמיות האלוהית, שאין בה כל השגה, המילה האלוהות מסמנת את הגילוי האלוהי בעולם – במידות ובאידאלים. רק אצל ישראל קיימת הופעה זו, ההתגלות שהייתה במעמד הר סיני וניסי יציאת מצרים: "הֲנִסָּה אֱלוֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי". מתוך ההתגלות נאמרו מצוות ואיסורים, המאפשרים לישראל את אותה עבודת־אלוהים, ההתקרבות לאלוהים דרך תיקון העולם. לא כפי שמנסות הדתות האחרות – להגדיר את אלוהים, להבין אותו וכך להתקרב לעצמות האלוהית מתוך מה שנראה בעיני האדם, שזהו דבר שאינו אפשרי. רק עם־ישראל מכיר את אלוהים בתור פועל ההיסתוריה שלהם ושותלה, שהוציאם ממצרים כדי לייסד אומה שתגלה את נוכחותו במציאות: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). ועל כן כל תולדות עם־ישראל הן גילוי ההנהגה האלוהית במציאות. כך היה מסביר הרצי"ה קוק, שהרב קוק כותב את המילה 'היסטוריה' באות ת', היסתוריה – כיוון שהיא "אלוהים באינקוגניטו", בעילום שם. נדמה שאלו רק מאורעות, תהליכים ומצבים טבעיים, אבל כאשר מתבוננים פנימה, מוצאים רצון מכוון המניע אותם. הסתר י־ה.

המושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם, לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להינשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי, והוא מתראה רק בצד החיצוני של השפעת התורה וכנסת־ישראל, דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידאליים בעצמותה של העבודה עצמה. כאשר מקַדשים את עצם העבודה, מבלי להביט על העולם, ולבחון כיצד לתקן אותו, זהו צד חיצוני של השפעת התורה וכנסת־ישראל בלבד, שכן הן עוסקות בתיקון העולם. המקובלים מתארים את מציאות הביניים שבין עבירה למצווה – 'קליפת נוגה': ישנה הארה מסוימת של טוב, אך זו הארה חלשה, מכיוון שהיא מכוסה בקליפה. בניגוד לקליפות האחרות, שהן בעלות תפקיד שלילי, קליפת נוגה יכולה להיות חיובית. היא אינה רק מכסה ומסתירה, יש דרכה גם הארה מסוימת. אפשר לזכך אותה, כך שהיא תביא לטוב.[242] זוהי ההארה שיש בדתות השונות, שנלקחה בהשראה מעם־ישראל. מושגים שיש באמונת ישראל, כמו המשלת היחס לאלוהים כיחס בין הבנים לאביהם, התקבלו גם בדתות השונות – אך באופן מטושטש וחיצוני, לא מדויק. מוטיבים שונים הועתקו מישראל תוך זיוף ועיוות שלהם. כך היה גם בכנסיות שונות, שהן העתק מסוים של בית־המקדש או במנהג ההצטלבות הנוצרי – שאולי הוא העתקה מעוותת של המנהג היהודי לנשק את התפילין שביד והתפילין שבראש. רק אור כהה מאורו של ישראל הגיע לדתות השונות, ועל כן עבודת האלוהים שלהן נותרה רק לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידאליים. האמונה נתפרשה אצלן על־פי מה שהכירו מן המסורת האלילית, בהגדרת העצמות האלוהית ובהדגשה של מידות מסוימות יותר מן המידות האחרות, ללא ההכרה כי העצמות לעולם נעלמת מאיתנו ואיננו מכירים אלא את האידאלים. וזאת, לעומת עם־ישראל, שרואה את המידות השונות כביטויים והופעות בלבד לאלוהים האחד, בעל הכוחות כולם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).

זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע, וכפי שקרא קירקגור[243] ההוגה הנוצרי, לספרו על עקידת יצחק: 'חיל ורעדה' (קופנהגן, ה'תר"ג 1843) – כביטוי לאימה הקיומית שיש לאדם אל מול האלוהים. יסוד דומיננטי בעבודת־אלוהים שבדתות שונות, המתגלה באופנים אחרים אצל כל דת והוגה, הוא שקיימת ישות עליונה, אימתנית וחזקה מאיתנו לאין שיעור, אנו מפחדים מנחת זרועה וכעסה השרירותי ועל כן משתדלים לרצות אותה, להחניף ולאפס את עצמנו ביחס אליה. כך זה בנצרות ובאסלאם, ועוד יותר בדתות האחרות, שאינן מבוססות על אמונת ישראל. זוהי ודאי לא יראת הכבוד וההוד, המגדל את הנפש, כפי שיש באמונת ישראל. גם באמונת ישראל קיים יסוד היראה וההכרה בעליונותו של אלוהים ובעונש שיהיה לרשעים, אולם אנו שואפים ליראת הכבוד וההוד, יראת הרוממות, שהיא יותר פליאה, התפעלות וכיסופים מאשר פחד. לא תחושה שגורמת להשפלה וזעזוע. כך שרגש הרוממות, יראת הכבוד, מגדל את הנפש, מרומם את האדם. וכמו מי שעומד מול יצירת אומנות נפלאה – שמתוך כבוד אליה הוא מתרחק מעט, נזהר שלא לפגום ביופייה. לכן רגש הרוממות גם מעשירהּ ומרהיבהּ בגאון פנימי, נפשו של האדם מתמלאת בהשראה ועונג, בגאון פנימי, שמחה וגאווה על כך שזכה לראות יצירה זו – ולא בפלצות ותחושת אפסות. על־ידי יחושה השכלי והמגמתי. היחס האינטלקטואלי לאלוהים שיש באמונת ישראל, שנוצר מתוך התפעלות וענווה – כפי שבמעמד הר־סיני שהיה בעל רושם אדיר, גם ניתנה התורה, תרגום החוויה לחכמה והדרכות מעשיות לתיקון העולם, להביאו למגמתו, למדרגה הנעלה ביותר הראויה לו.

יראת אלוהים בישראל, היא למה שהוא מכובד למעלה בהרגשתה היותר פנימית, לא בהתלהבות חיצונית שנובעת מטשטוש ההבדלים בין העצמות לבין התופעות. בענווה, שהיא אינה שעבוד גס וריסוק האישיות, אלא תוצאה של מאמץ תבוני ומוסרי. גם היא לא קיימת בפחד מן האלוהים שבדתות השונות, וגם לא העונג והאהבה, לאור השמחה והמנוחה הפסיכית, הנפשית, המחוברים עמם. מתוך העונג והאהבה שיש בעבודת אלוהים באמונת־ישראל, יש שמחה ומנוחה נפשית: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נח, יג). לא פחד והתרוצצות פנימית מתוך אימה מן האליל המשעבד והמאיים. לא כן הוא מושג עבודת אלוהים לישראל, שהוא מציין, מדגיש, בקרבו אהבת עולמים להאידאלים האלוהיים, לטפחם, להרבותם ולהתעלה בהם ועל־ידם. עבודת־אלוהים אינה פולחן לאותו נשגב ונערץ שמנסים לרצותו ולבטל את עצמנו, אלא עבודה מוסרית של פיתוח ושכלול האדם והעולם: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא!? – אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים […] אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים […] אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים […] אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים […] אף אתה קבור מתים" (סוטה יד, א); אנו עובדים את אלוהים בכך שאנו מיטיבים עם עולמו. "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו, האידאלים האלוהיים, לְיִשְׂרָאֵל, דווקא, ולֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, ועל כן דווקא אתם: הַלְלוּ יָ־הּ" (תהלים קמז, יט-כ). האירו את עולמו. תהילה היא הארה, אתם מאירים ומגלים את הנוכחות האלוהית במציאות כאשר אתם מיטיבים עם העולם. בהם אוצר החיים, השמחה והעונג, גנוז בטבע, ולא במה שמדכא את הטבע. "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, ולא יזדעזע באימה, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם" (שם קמט, ב). "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'…" (ישעיהו נח, יד). וכדברי רמח"ל בתחילת ספר 'מסילת־ישרים': "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם־הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם", שאותו עלינו לתקן ולשכלל, על־פי דבר אלוהים.