מאמר 'הדור' נפתח בתיאור נוקב של המציאות, המשתרע על פני עמוד וחצי ומשקף זעקת כאב עמוקה, בביטויים עזים וחריפים. הרב קוק אינו מתעלם מהמצב שרואות עיניו וחש ליבו, ומדגיש כי יש להתייחס אל המצב באופן מורכב: קיימת במציאות שניוּת מהותית – טוב ורע, חושך ואור, משמשים בערבוביה. וכעומק החושך כן גודל האור. כחרפת הרעה כך שגב הטוב. מה שמאפיין את הדור הוא המתח הרב, הקיצוניות של שני דברים מנוגדים הקיימים בו־זמנית, לא מתחלפים, אלא שוכנים יחדיו. הקיצוניות והמתח יוצרים גם את המכאוב וגם את התקווה.
הרב קוק מגדיר את הדור כ"דור נפלא" – במשמעות של פלא, תמיהה. זהו דור שכולו תימהון, הנמצא במבוכת המעבר ממצב למצב ואינו יודע את נפשו, אך בו בזמן טמון בחובו פוטנציאל אדיר: הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. כולו חייב – במעשה ובפועל, מכיוון שהוא הורס את ההוויה המסורתית מבחינה מעשית, אך כולו זכאי – בשאיפתו ובתקוותיו; שאיפה שהיא עמומה ולא ברורה, ולכן אינה מתממשת כראוי במעשים. זהו גם הפרדוקס שקיים בפער שבין המעשים לבין השאיפה העמוקה שיש בנפשות הדור: בן הדור לא רוצה להיות יותר עבד אלוהים, וזאת, דווקא בגלל צלם האלוהים שבו. רצונו להיות יוצר ולא נגרר בכניעה, פועל מתוך עצמאות, ומאושר – גורם לו לבעוט במסורת אבותיו שהוא מרגיש כמגבילה ומיותרת. ניתוח זה של הדור רלוונטי גם למציאות ימינו. גם כיום כוחות שונים פועלים בשם עקרונות נעלים, כמו שוויון, חופש ומוסר, אף שיישומם בפועל מורכב ובעייתי.
הרב קוק אינו מנתח את הדור על־פי רוב סטטיסטי. הוא מבחין בין שתי שכבות בחברה: ההמון הנמשך אחרי הזרם, בהסתמכות על סמכויות חיצוניות כסופרים, פרופסורים, מדינאים וכו', ומתוך קלות דעת, בחיפוש אחר פתרונות פשוטים ומיידיים. והכוחות הפועלים, המנהיגות המחשבתית, היזמים, היחידים המובילים את השינויים. עיקר הניתוח של הרב קוק מתמקד באותה מנהיגות צעירה וחדשה, שיוצרת את המהפכה. כפי שהרצי"ה קוק היה מזכיר את "מבססי הכפירה בישראל" ומונה רק שלושה אנשים – 'אחד־העם', [92] ברדיצ'בסקי[93] וברנר[94] – כך הרב קוק מזהה את מקור המשבר במנהיגות המחשבתית המעטה, אך המשפיעה.
הרב קוק מזהה את הספרות, במובנה הרחב, ככלי מרכזי להשפעה על ההמונים. הספרות, ובימינו גם אמצעי התקשורת המגוונים, יוצרים את תודעת הציבור ומגישים לאדם את האידאולוגיה שיוצר כלי התקשרות רוצה להגיש. ההמון מתקשה לנסח את האידאולוגיה של עצמו, והאליטה האינטלקטואלית מנסחת את הרעיונות ומתרגמת אותם לשפת ההמון, וכך משפיעה עליו השפעה אדירה.
מרכיב חיוני נוסף במאמר הוא תפקידה המרכזי של ארץ־ישראל. ההתעוררות לשיבה ארצה ולבניינה, אינה רק תנועה לאומית או פוליטית, אלא ביטוי לכמיהת הנשמה הכללית של האומה למקומה הטבעי. בארץ־ישראל מתגלים הכוחות הפנימיים והסגוליים של האומה, ושם ישנה הזדמנות לאותן שאיפות עמומות של הדור להתממש באופן חיובי ובריא. השיבה ארצה מהווה מפתח לפתרון המשבר הרוחני של הדור – היא מאפשרת חיבור בין השאיפות החדשות לבין המקורות הנצחיים של האומה, ויוצרת סינתזה בין החדשנות לבין המסורת. גם אם החלוצים והבונים אינם מודעים תמיד למשמעות הרוחנית של מעשיהם, עצם מסירותם לבניין הארץ מהווה ביטוי למעלתו וזכותו הגדולה של הדור.
אחד הרעיונות המרכזיים בניתוח של הרב קוק נוגע להבחנה בין שתי דרכי פעולה: המוסר ה'כובש', ניסיון להחזיר לבית־המדרש את הבנים שנטשו את דרך התורה, באמצעי כפייה שונים, שמבחינה ציבורית כיום מתבטאים גם בחקיקה, לחץ קואליציוני או מניפולציות רגשיות; והמוסר ה'ישר': יצירת חזון שיש בו מענה לכמיהה העמוקה ביותר בנפש. חזון זה הוא הרבה מעבר למה שיש בהוויה היהודית כמות שהיא, באופן מהותי ואיכותי, אף כי אינו מנותק מהערכים הנצחיים – הוא דורש חידוש ופיתוח של המסורת. בעניין זה לא השתנה הרבה בשנים שחלפו. החברה הדתית לא הצליחה לשנות את עצמה כך שמתוכה ייווצר חזון אינטלקטואלי, מוסרי, לאומי או כלל־אנושי.
נקודה ערכית עמוקה בהתפתחות המודרנית, היא התביעה של האדם המודרני לאושר. בעבר, האדם נתפס כנתון למערכת חובות והכרח, אך בעידן החדש הוא דורש לעצמו את הזכות לשאוף להיות מאושר. תביעה זו מתבטאת בדרכים שונות: בהנאה רגעית, ביצירה אינטלקטואלית, או בעשיית טוב לזולת, ומכל מקום – הרב קוק רואה בכך יסוד מהותי, שעליו חייב להתבסס החזון הרוחני החדש. לא רק חובה וציווי, אלא גם סיפוק פנימי ושמחה ביצירה, במשמעות ובמעשה הטוב. זהו היבט שצריך להיות חלק מאבני היסוד של החזון החדש. דברים אלה מוזכרים כבר בדברי הנביאים ובדברי חכמי ישראל לאורך הדורות, והם ביטויים של צלם אלוהים שבאדם.
