הדיון בעונג ובשמחה כמרכיבים הכרחיים בעבודת־אלוהים, לא זכה לפיתוח שיטתי ועקרוני בספרות התורנית והמוסרית לדורותיה. אמנם, ניתן למצוא לו אזכורים נקודתיים, כקביעתו הידועה של רמח"ל: "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו" (מסילת־ישרים פ"א); אך לרוב מדובר באמירות קצרות שלא פותחו לכדי משנה סדורה. הספרות המוסרית וההגותית התמקדה בעיקר בהיגיון המחייב את המצוות, בטעמיהן ובערכן התכליתי. הדגש הושם על ההכרח והנחיצות של המעשה, גם אם יתבצע מתוך כפייה פנימית או חיצונית, מתוך הנחה שהעיקר הוא השגת התכלית. דבר זה משתקף לעיתים גם בגישות חינוכיות, בהן המטרה של ביצוע הפעולה הרצויה מקדשת אמצעים של איום בעונש או פיתוי בתמורה. אף שאין לשלול לחלוטין גישות אלו – שכן לעיתים נדרשת הצבת גבולות ומסגרות – הן מזכירות את ההבחנה שעורך הרב קוק במאמר 'הדור' בין שני סוגי המוסר, 'הכובש' ו'הישר': המוסר הכובש, שבו ממד הכפייה הוא הדומיננטי, צריך לשמש לכל היותר כאמצעי זמני שנועד להביא את האדם אל המוסר הישר. הציפייה היא שהאדם יגיע לרצון פנימי ואמיתי במעשיו, שישמח בהם, מבלי להזדקק לאכיפה מתמדת.
מסורת פרשנית ידועה בשם האר"י, מזהה את הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז), כפסוק מרכזי בפרשת התוכחה: מה שהביא את פורענות היציאה לגלות, לא היה חוסר בקיום מצוות; קיימו מצוות, אך לא קיימו אותן "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".[1] עבודה הנעשית מתוך הכרח או שכנוע תועלתני בלבד, ללא הזדהות רגשית, לא תתקיים לטווח ארוך. טבע האדם נוטה לדברים הגורמים לו שמחה ואושר, ואם חוויה זו נעדרת באופן מתמשך מעשיית הטוב, צפוי להתפתח משבר. יכולתו של האדם לכפות על עצמו או להיות נכפה על־ידי אחרים היא מוגבלת.
הבנה זו מתחזקת לאור מהפכות העידן המודרני, כפי שנותחו במאמר 'הדור'. התקופה החדשה, המשתרעת על פני שלוש־מאות השנים האחרונות, מתאפיינת בשני יסודות מרכזיים: שאיפה להבנה רציונלית של המציאות, ושאיפה לאושר אישי. זוהי מהפכה ביחס לתקופות קודמות, בהן הרוב המכריע של האנושות נאלץ לוותר על עונג ושמחה אישיים לטובת הישרדות וקיום בסיסי. פעילויות החיים המרכזיות לרוב לא נעשו מתוך רצון חופשי. פתיחת שערי המדע והאמנות בעידן החדש סיפקה מענה לצורך הרגשי והשכלי. האמנות, על כל גווניה, נועדה לעורר רגש, הזדהות, שמחה ומחשבה. בעוד שבעבר האמנות הייתה נחלתם של שליטים או שימשה כאמצעי דתי, לעיתים אף להפחדה[2] – בעידן החדש היא הפכה נגישה יותר להמונים.
התפיסה הרואה בעונג ובשמחה ערכים לגיטימיים ואף הכרחיים, כמעט שלא באה לידי ביטוי מפורש בהגות המקובלת. הצד הרגשי בכללו נדחק לרוב למקום שולי. תנועת החסידות שקמה במאה השמונה־עשרה, היוותה חידוש בהקשר זה, כאשר אחת מבשורותיה הבולטות הייתה הדגשת השמחה בעבודת ה'. הבעש"ט ביקר את הנטייה הנפוצה להסתגפות ולעצבות,[3] וקרא לחיבור לאנשים הפשוטים, שבאופן טבעי לא נטו להוסיף סיגופים על קשיי חייהם. כך, מנהגים כמו שירה משותפת, סעודות חברתיות ואף שתיית משקה חריף, קיבלו לגיטימציה כממתיקים את מרירות הקיום. עם זאת, הדגש החסידי על שמחה ועל מעשים טובים הנגישים לכול, כצדקה והכנסת אורחים, בא לעיתים על חשבון העמקה בלימוד תורה בקרב כלל הציבור. המטרה הייתה למנוע דכדוך בקרב המוני העם, שלא הייתה להם אפשרות מעשית להפוך ללמדנים, ולהראות להם את ערכם הרוחני דרך מעשים אחרים. על כן בגישה זו, עם כל חשיבותה בנסיבות שונות, היו ויתורים מסוימים וקיבוע של מצב קיים שאינו טוב. ואף שתנועת החסידות הדגישה את השמחה, היא לא פיתחה באופן שיטתי את הנימוקים הפילוסופיים לכך, מעבר לציון מקורות ידועים.
הרב קוק מבקש לקבוע את העונג והשמחה כמטרה בפני עצמה, תוך הכרה בחשיבותם כפי שהתבלטה גם בתרבות הכללית של זמנו, ולא רק כצורך של פשוטי העם. בתרבות האירופית של המאה התשע־עשרה, במיוחד במרכזיה, כמו פריז ולונדון, הייתה פריחה של האומנויות השונות, שנועדו למלא את החלל הרגשי של ההמונים. הדרישה להנאה ולסיפוק רגשי הפכה לטבעית ולגיטימית יותר ויותר, בניגוד להגות הכללית שהתמקדה רבות במושגי החובה – המוסרית, המדינית, הפרטית, ללא קשר להנאה או שמחה הנלוות אליה. ההתפתחויות התרבותיות והחברתיות מאז כתיבת המאמר ועד ימינו, מחזקות את ההכרה בחשיבות ההזדהות, ההנאה והסיפוק הנפשי לתפקודו התקין של הפרט והחברה. עם זאת, קיימת סכנה שהשאיפה להנאה תהפוך למטרה בלעדית, תוך ויתור על ערכים נצרכים וראויים אחרים.
החידוש המרכזי במאמר זה הוא החלתה של תפיסת חשיבות השמחה גם על עולם התורה והלימוד, תחום שבאופן מסורתי הודגש בו בעיקר ערך הידיעה וההתמדה, כפי שבא לידי ביטוי בגישת בית־מדרשו של הגר"א. בעוד שהחסידות הדגישה שמחה במצוות ובמעשים טובים, הרב קוק מיישם זאת בראש ובראשונה על לימוד התורה. הוא קובע כי גם ללימוד התורה, על כל שלביו – הגרסה, ההבנה והחידוש – צריכים להתלוות עונג ושמחה. ההנאה אינה רק מהתוצאה, מידיעת התורה, אלא מעצם תהליך הלימוד, ההבנה וההעמקה. זאת בניגוד לגישה המסורתית הרווחת, שלא ייחסה חשיבות רבה להרגשתו הסובייקטיבית של הלומד, כל עוד עמד במשימת הלימוד.[4] בכך מציב הרב קוק אלטרנטיבה לתפיסה שראתה בעולם הדתי והלימודי עולם של חובה ומועקה, המנוגד לחופש והנאה: העונג והשמחה הם מרכיבים חיוניים בתחום זה של עבודת־אלוהים.
