המאמר נפתח בקביעה נחרצת: העונג והשמחה[5] אינם רק תוספת נעימה, מותרות רצויות שאפשר גם בלעדיהם, אלא הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני; בין אם מדובר בבירורים הלכתיים, עיון מוסרי, או אף חקירות מדעיות ופילוסופיות. העונג והשמחה הם רכיב הכרחי. לכל פעילות רוחנית, מכל סוג שהוא, צריכות להתלוות תחושות עונג ושמחה. התורה עצמה מכוּנה כ"לִוְיַת חֵן" (משלי א, ט; סוטה מו, ב), וצריך שיהיה בה חן. היא צריכה להתאים, להיות משמחת ומענגת.
הרב קוק מנמק את הכרחיותם של העונג והשמחה בשלושה מישורים עיקריים, המופיעים במשפט הפותח: א' – רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו; כאשר יש לאדם עונג ושמחה במעשיו, גדֵלה חריצותו, והוא שואף לבצע אותם בשלמות רבה יותר ולהוסיף עליהם. שמחה זו משמשת כתמריץ פנימי רב עוצמה. ללא הנאה, ההתמדה במעשים טובים תלויה בהכרח חיצוני או פנימי, וכך עלולים להיווצר קונפליקט נפשי, שחיקה ואף שנאה כלפי המעשה. בטווח הארוך פעולה כזו אינה יעילה. היא דומה לעבודת עבד הפועל ללא מוטיבציה אישית. ב' – רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם. זהו נימוק מהותי יותר. העונג והשמחה אינם רק אמצעי להשגת מטרה, אלא הם עצם הביטוי לשלמות הרוחנית ולהשראת השכינה, כי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי־הימים א' טז, כז). המפגש בין האדם לאלוהים, בכל צורותיו, צריך להיות מלווה בעוז וחדווה. היעדרם מעיד על פגם בעבודת אלוהים. מעבר לתועלת המעשית, השמחה מאפשרת לאדם להתעלות, להעמיק ולהשתלם רוחנית. עשייה מתוך חובה בלבד ללא התעלות פנימית, אינה מביאה לידי ביטוי מלא את רוח השכינה וזיו כבודה על האדם. לא יכולה להיות השראת שכינה על האדם ללא שמחה.[6] ג' – ויעזור לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד, שימצאו מעשיו ופעולותיו גם כן חן בעיני כל הבריות, ויצאו גם הם בדרכיו, ותרבה הברכה והטובה בעולם. אדם הפועל מתוך עונג ושמחה מקרין חן וחסד על סביבתו. מעשיו נראים טובים בעיני הבריות, והן נוטות ללכת בדרכיו.[7] אדם המאושר במעשיו מאיר פנים לזולת, בניגוד לאדם הסובל וזועף. כך הופך האדם למוקד של השפעה חיובית, המרבה ברכה וטובה בעולם, לא רק עבור עצמו או עבור התורה בה הוא עוסק, אלא עבור החברה כולה. כזה היה הרב דוד כהן, 'הנזיר', תלמידו הקרוב של הרב קוק: למרות אורח־חייו הסגפני והייחודי הוא לא היה זעוף או מקשה על סביבתו. רעייתו הרבנית שרה ותלמידיו, סיפרו שהיה מאיר פנים למשפחתו ולסובביו, ומבין לרוחם של אחרים השונים ממנו. הוא לא כפה את דרכו הייחודית על אחרים או גרם לחוש שלא בנוח בנוכחותו, ואף לא על בנו, הרב שאר־ישוב, כאשר בחר בגיל הנעורים להפסיק את מנהגי הנזירות שהרב הנזיר הרגיל אותו אליהם מאז שנולד.
שלושה נימוקים אלה – התועלת המעשית, ההתעלות הרוחנית וההשפעה החברתית – מבססים את העונג והשמחה כעניין הכרחי בעבודת אלוהים, בלימוד תורה ובקיומה.
רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם. העונג והשמחה הפנימית מאפשרים את התבססות הטוב והצדק באדם, שלא יהיו כנטייה חולפת, שגם אם היא מאוד יפה ומרוממת, היא לא חלק מהותי באישיות. מתוך עונג ושמחה האדם משנה את אישיותו לטוב, הופך להיות קבוע בדרכי הא־ל הטוב ברוך הוא, שנעשות חלק אינטגרלי מאישיותו. וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים. מעבר לסיוע בביסוס המעשה הטוב, השמחה והעונג מאפשרים שהמעשה לא יהיה חיצוני וכפוי, אלא ביטוי אותנטי של הנפש. כאשר אדם מזדהה רגשית עם מעשיו, נובעים מתוכו מים חיים נוזלים, תובנות, השראה והכוונה פנימית המאירות את דרכו. זוהי החסידות במובנה הרחב – הנטייה הנפשית להוסיף ולהעמיק, שנובעת רק מתוך הזדהות ושמחה. על כן רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מתאר שהחסיד האמיתי עובד את אלוהים מתוך שמחה (מאמר שלישי ה). בלעדיה, האדם עלול להישאר בגבולות ההכרח והציות החיצוני, מבלי שהדברים יחדרו לפנימיותו וינבעו ממנה. כל אדם, כאשר הוא מחובר רגשית למעשיו הטובים, מוצא את דרכו הייחודית בעבודת־אלוהים. אין מתכון אחיד לכולם. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות (ע"פ ירושלמי ברכות ט, א), וכך גם דרכי ההתעלות, הלמידה וההתנהלות הרוחנית משתנות מאדם לאדם, הכל במסגרת הדרך הטובה הכללית.
הרב קוק מוסיף ומסכם על צד ההיפוך: כל פעולות, רגשות ומחשבות, הנעשות מצד הכרח ומועקה, בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית, אינם בתכלית שלמותם. זהו לא האידאל. יש מקום מסוים לגישה זו של כפייה, המזכירה את המוסר הכובש שבמאמר 'הדור'; לא תמיד האדם נוטה מעצמו אל הטוב, ולעיתים נדרש גם חינוך מסוג זה. אולם אמצעים אלו הם אינם באים כי־אם כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון, שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב, ובהנזרו מן הרע והכעור תגל נפשו וישמח כבודו. ההכרח והמועקה אינם אלא אמצעי זמני שמטרתו להביא את האדם למצב שבו יעשה את הטוב מתוך שמחה והזדהות.
יש אמת גדולה במוסר שהתגבש והדגיש את חובת האדם כלפי בוראו, את היותו מקבל טובה תמידית המחייבת הכרת תודה וגמול. ההכרה בתלות המוחלטת בחסד אלוהים היא שלב ראשוני והכרחי. אולם, שלב זה של הכרה בחובה צריך שלא להישאר כמצב קבוע של מועקה. האדם אמור להבין שההכרה בחובה אינה באה להכניעו ולהשפילו, אלא להעמידו על טיב הקשר של ברית וידידות בינו לבין אלוהים. המעבר מתפיסת חובה ושעבוד לתפיסת קשר המלווה בעונג ושמחה, הוא יסודי בהבנת האמונה והקדושה. העונג והשמחה הטבעיים שבאדם אינם מתבטלים, אלא מקבלים ממד של קדושה. רמח"ל בתחילת 'מסילת־ישרים' קובע: "שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו", כלומר – שאדם יביא את עצמו למצב הכרתי שבו כל הנאה, עונג ושמחה, נושאים אופי קדוש. כל עוד עולמו של האדם מחולק בין תחום החובות, כבית־הכנסת ובית־המדרש, שאליהם הוא הולך לעיתים כמי שכפאו שד, לבין תחום ההנאות והחופש, כטיול, אכילה ושעשוע, אזי עבודתו אינה שלמה. השלמות היא בהתענגות על ה' בכל המציאויות, גם בבית־הכנסת וגם בגן ובפרדס, בטשטוש חלוקה דיכוטומית זו בתודעה.
הרב קוק מכיר, אם כן, בתביעה הנפשית הטבעית לעונג ולשמחה, ואף מעניק לה תוקף רוחני עמוק. אין מדובר בוויתור על ערכים, אלא בהכרה כי העונג והשמחה מחויבים מעומק העניין הרוחני עצמו.
