באורח־חיים כזה, אורח־החיים שתואר בפסקאות הקודמות, המבוסס על 'מוסר ישר' שמכיר בערך השאיפות הטבעיות והבריאות של הדור, ולא 'מוסר כובש' המנסה לדכאן; אורח־חיים הכולל הבנה עמוקה יותר של הדור הצעיר ושאיפותיו הנשגבות, ולימוד תורה בהיר ומאיר. זוהי גישה המדגישה את החיוב, את החזון ואת הגדולה הטמונה בנשמת הדור, ולא את התוכחה, השלילה והנזיפה, שמקומן שמור לדברים המוסכמים על הכול כבלתי־ראויים. כשיתרבו בנו עובדי עבודת־הקודש באמת, שאינם עוסקים רק בשלילה וסייגים, אלא – מסקלי דרכים ומיישרי נתיבות, מסלקים את המכשולים מן הדרך הרוחנית ומבהירים את הנתיב אל הקודש. מכשולים אלו יכולים להיות הבנות לא נכונות או שטחיות של התורה, הוצאת דברים מהקשרם, או היעדר הבחנה בין עיקר לטפל, בין כללים לפרטים ובין דברים יסודיים לדברים משניים או שלישיים. היעדר הבחנה כזו גורם לכך שהכול נראה לצעירים כערמה אחת שבה הכול שווה ערך, ללא סדר פנימי, משמעות והיגיון, כך שהם עלולים לדחות הכול. עבודת סיקול הדרכים דורשת לימוד מעמיק, עיון, הגדרה מדויקת ותפיסה מערכתית כוללת – הן של יסודות המסורת הישנים והן של אתגרי ההווה והדרישות החדשות, כדי ללמוד וללמד את התורה באופן רלוונטי לדור החדש.[87] ההתפתחויות, החוכמות, המאוויים והאכזבות שנערמו מאז כתיבת המאמר הם גם כעין אבנים על הדרך, ובעבודת סיקול הדרכים יש לדעת כיצד להפוך את אבני הנגף הללו לאבני בניין לתועלת. מתוך אורח־חיים כזה של המוסר הישר וריבוי עובדי עבודת־הקודש – עד מהרה יגלה ויראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. היופי הפנימי, העוצמה והערך הגדול של הדור הצעיר יתגלו במלואם. יתברר כי דווקא מתוך מה שנראה כמרד וריחוק מן הקודש, יכול לצמוח אור גדול, כאשר הדברים החשובים והערכיים יוגדרו ויובהרו כראוי.
כתוצאה מכך, אהבתם העזה של הבנים היקרים לעמנו ולארץ קדשנו, תופיע ותאיר גם־כן, כשתתפרש, תתפשט ותתרחב לממדים נוספים, ותתרומם, תתעלה למדרגה נישאה יותר, ותמלא הכרה ורגש אמת, על אהבת דודנו רוענו רועה ישראל, אלוהי עולם, צור יעקב, אהבת העם והארץ שקיימת אצל הדור הצעיר, תתעצם ותזרח עוד יותר כאשר היא תתחבר לאהבת אלוהים, שהוא דודנו רוענו, המשגיח על עמו ישראל ועתיד להמשיך ולקיים את חזון נביאיו. חשוב שאהבת העם והארץ תנבע מאהבת אלוהים ומההכרה שהוא אלוהי עולם, צור יעקב, מקור קיומנו, גאולתנו וגאולת העולם כולו. אם אהבת העם והארץ אינה נובעת ממקור זה, גם כשהיא קיימת, היא עלולה להיות נבוכה, מחפשת אחר טעם ומשמעות, וחסרה את הבסיס האיתן והבלתי מותנה. "אֶמְצָאֲךָ בשוק[88] אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי" (שיר־השירים ח, א), אהבת אלוהים לא תהיה נסתרת רק באהבת העם והארץ, אלא גלויה לכול. ואהבת תורת חיים. תורה שמחייה ומעצימה את החיים.
"זֹאת אוֹת הַבְּרִית" (בראשית ט, יב), כדבר אלוהים על הקשת שנראתה לאחר המבול, לארץ חיים ולעם סגולה. יש ברית בין אלוהים, התורה, העם והארץ, ועל כן אהבה לאחד מהם לא יכולה להיות בלי אהבה לכל אחד מן האחרים. ובניגוד לתפיסה המעוותת שמציגה קונפליקט בין נאמנות לתורה לבין אהבת העם והארץ, כאילו צריך לבחור: או תורה או ציונות ולאומיות; אלוהים מצווה בתורה על הלאומיות והציונות,[89] ואהבתן היא אהבת אלוהים. לכן אהבת הבנים לעם ולארץ משתלבת באופן טבעי והרמוני עם אהבת אלוהים והתורה. אם רק יסוקלו הנתיבות ויוסרו מחיצות מדומות, יתגלו זהות והתאמה מוחלטת בין השאיפות הלאומיות לבין ערכי התורה.
"זֶה יֹאמַר לַד' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַד' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (ישעיהו מד, ה). בחזון הנבואי, המתאר את המצב הראוי והתקין, כל אחד ימצא את דרכו לבטא את שייכותו, מבלי שזה יהיה מנוגד וסותר את סוגי השייכות האחרים: האחד יצהיר לַד' אָנִי, מתוך אהבת אלוהים, השני יקרא בְשֵׁם יַעֲקֹב, המסמל את אהבת העם, והשלישי יקדיש את עצמו לאלוהים ויתכנה בשם יִשְׂרָאֵל, המסמל את הלאומיות והציונות – לא יהיה עוד צורך לבחור בין זהויות, שכן ההצגה השקרית והמסולפת, כאילו יש ניגוד בין הדבקות בתורה לבין האהבה לעם ולארץ, תתברר ככזב וזיוף מוחלט. לא יבוש עוד להיקרא בשם זה נגד כל העולם הגדול והנאור, כי יכיר את העוז ואת האמת שבו. לאורך הגלות ובתקופתו של הרב קוק (ולעיתים אף כיום), צעירים יהודים רבים התביישו בזהותם היהודית מול העולם הנאור. תדמיתו של היהודי בעיני רבים הייתה של אדם חלוש, רועד ומסכן, ולא של אדם מלא יצירתיות ועוצמה. על כן הדור הצעיר בארץ רצה ליצור "יהודי חדש" – שונה מהדימוי הגלותי, והומצאו ביטויים כמו 'יהדות השרירים'[90] מול היהדות הגלותית, של הלימוד וההסתגרות. כאשר הדור הצעיר יבין טוב יותר את אמונת ישראל, המסורת והתורה, ממילא יבין כי חלוקה זו היא שגויה – הזהות היהודית השלמה כוללת את כל ההיבטים, הרוחני והחומרי, ואף אם היו תקופות בגלות שכורח המציאות אילץ שהאחד יבוא על חשבון השני, בארץ־ישראל עם התחייה הלאומית מתברר שאין זה כך: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב, ב).[91]
במקביל, יחול שינוי גם בתפיסת הדור המבוגר: ולב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים. הם יגלו את הפוטנציאל האדיר, את הכוחות החיוביים ואת האיכויות המיוחדות המצויות בבנים, המאופיינים בעומק נפשם הערה והחיה. הערוּת והחיוּת של הדור הצעיר, שאולי נתפסו כמרדנות או פריקת עול, יתגלו ככוחות יצירה חיוניים. והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, על־ידי שמירת קדושתה של תורה ומצותיה ועל־ידי הדבקות הפנימית בשם ד' אלוהי ישראל. הצעירים יבינו ויעריכו את העומק הרוחני של הדורות הקודמים, שהם נושאי מסורת עתיקה ומפוארת, שהועברה אליהם לאורך הדורות, ונשמרה בדבקות של מסירות אדירה, לעיתים גם מסירות־נפש כפשוטו. גם אם דבקות זו לא תמיד באה לידי ביטוי חיצוני במלוא עוצמתה הרעיונית הרצויה, עצם הנאמנות, השמירה על הגחלת והדבקות הפנימית באלוהים לאורך כל תלאות הדורות, טומנות בחובן קדושה ופאר שיש להוקירם. ואותה המסורת העתיקה היא המביאה גם את הערכים שבהם מאמין הדור הצעיר – אלוהים הרי "שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (יואל ד, כא), ו"בֹחֵר בִּירוּשָׁלָם" (זכריה ג, ב), ישנו קשר הדוק בין התורה לבין האומה והארץ, בין הרוחניות לבין החומריות.
וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העוז והענווה משני הצדדים. תהיינה אחדות והפריה הדדית, אך זה לא יהיה באופן אוטומטי או מתוך סיסמאות ריקות של גיבוש ו'סוּלחה' שטחית, אלא מתוך הזרחת אור החכמה, הבחנה מהו הטוב האמיתי שבכל דבר, וכיצד לשלבו עם האחרים; הגבורה, להתגבר על דעות קדומות, על הרגלים ומנהגים שאולי היו יקרים אך כעת חוצצים ומפרידים, וצריך להיות מוכנים לוותר עליהם למען האחדות והמטרה הגדולה יותר. העוז, האומץ להתקרב, ליצור קשר ולפעול למען האיחוד. והענווה, היכולת להקשיב, ללמוד מהאחר, ולהכיר בערכו ובערך תרומתו, גם אם היא שונה. וכל המידות הללו נדרשות משני הצדדים, האבות והבנים כאחד. אמנם, האחריות להזריח אורות אלו מוטלת במידה רבה דווקא על העוסקים בתורה, תלמידי־החכמים, שבידיהם כלים רבים יותר להבין ולפעול. שכל אלה יביאו להכרה נאמנה, שרק על־ידי ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה. לא התקבצות פיזית או אחדות מתוך אילוץ בשעת צרה, כמו מלחמה, פרעות או מגפה, אלא התלכדות סביב ערכים משותפים, מושגים, הבנות וחזון. זוהי התאחדות המשלבת את כוחות החיים הגדולים, הערוּת והחיוּת של ישראל הצעיר עם העוצמה, החכמה והניסיון של המסורת בת אלפי השנים של ישראל הזקן. רק מתוך סינתזה כזו, המאחדת את גבורת הנעורים עם חכמת הזקנה, תוכל לצמוח הישועה השלמה והגאולה המיוחלת.
"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, נתתי לך, ישעיהו, ולישראל בכלל – תורה, נבואה ושמירה, למען מטרה מסוימת: לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז; עי' ראב"ע שם). המטרה היא מטרה קוסמית ואוניברסלית, להשפיע על המציאות כולה, הרוחנית והגשמית, ולכונן סדר עולמי מתוקן. בכך מתגלה הזהות המוחלטת בין העם והארץ, לֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. אם התורה אינה נתפסת בגובה מופלא זה, כמי שיכולה וצריכה לגאול את ההוויה כולה – גם הקשר לציון וההכרה בסגולת ישראל אינם יכולים להתממש במלואם. יש כאן גם ביטוי להכרה בכך שהמורדים שבדור הצעיר, שואפים לתיקון עולם ולבניית חברה חדשה – לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, אלא שהם טועים לחשוב שהתורה והמסורת מפריעה להם בכך. תפקידם של תלמידי־החכמים הוא לגלות שדווקא דבר־אלוהים שבפינו הוא הכוח האמיתי לכך. ויחד עם כל הסיבוכים בדרך, ישנה הבטחה אלוהית: "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ד' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (שם נט, כא). הקשר לאלוהים ולתורה הוא נצחי. גם אם הדרך לתיקון העולם על־ידי התורה כרוכה במשברים, בהתנגדויות ובמאבקים, ההבטחה האלוהית היא שהניצוץ הפנימי והדרישה לגדולה לא יכבו לעולם. ההכרח הפנימי לשוב אל הדברים הגדולים ביותר הוא עצמו חלק מההבטחה הזו. יש כאן נתינת אמון בכך שאם יש התעוררות ורצון כזה בעם, סימן שהגיעה העת לגאולה. הלוואי שנזכה במהרה לראות את התגשמות הדברים בשמחה ובטוב.

