במבט ראשון נדמה ששתי הפסקאות שבפרק הן דומות בתוכנן, אך אין הדבר כך. בחלק הראשון עיקר החידוש הוא תיאור המהות האמיתית של ההויה וביטוי המהות הזאת על ידי מידתו של רב המנונא סבא. בחלק השני המבט מופנה בעיקר אל האדם המופלא ודרכו להשפיע על המציאות, בייחוד המציאות האנושית – דרכו של רב המנונא סבא.
כל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם, מהות ההויה ואמיתתה הן באחדותה. אף על פי שאחדות זו מורכבת ממגוון עצום של נושאים שונים עד כדי ניגודים ביניהם, בכל זאת, זהו מכלול אחד. לכן, התיאור של הוית הטבע – הויה, ושל ההויה האנושית – הרעיון, נפתח במילה – כל. מובן מאליו שישנם נושאים שהם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם, ישנם נושאים שלימודם מפרה ומרומם את האדם. אך באופן פשוט אנו נוטים לסווג ולמיין את הנושאים לבעלי ערך, ולפסולת בלתי-נחוצה. אך הרב אומר כאן שחלוקה זו אינה נכונה: כל הנושאים שבהויה וברעיון. נושא – הוא דבר-מה שנישא אל האדם, נתון לו. רעיון הוא הנושאים שעדיין לא התממשו בהויה אבל קיימים בנפש. היחס לרעיון בעולם הרוח, נקבע אף הוא בהחלטיות מפליגה: לכל הרעיונות שהועלו אי-פעם ושיועלו בעתיד יש מקום – בין אם הם מהצד היצרי והפראי ובין מהצד הנעלה והעדין, בין מהצד השולי ובין מהצד המרכזי שבאישיות – אף לא אחד מהם מיותר.
ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, אחרי הקביעה העקרונית הזו, תישאל השאלה: אם כל הנושאים והרעיונות הם חומר להתעלות האדם, האם יש מקום לדירוג מידת חשיבותם? התשובה היא שהמיון לא יהיה מצד החומר, הנושא, אלא מצד המקבל, רוח האדם – מה יעשה הרוח עם החומר הזה. שום דבר לא מיותר בהויה או ברעיון – המיון, המעלות והמדרגות, הם ביחס לאופן בו מטפלת בהם הרוח. אין חומר נחות – יש רוח קטנה או רוח גדולה.
למשל, הנחת היסוד המוסרנית הפשטנית שהגשמיות היא רעה מצד עצמה היא לא נכונה בעיקרה. אך לפי הכלל של הפרק, גם לה יש מקום. אמנם, כאשר החומר משתלט על הרוח הרי הוא מאיים ומסוכן, וזאת מכיוון שהרוח קטנה ולא מסוגלת להתמודד איתו. אך רוח גדולה יודעת לעצב את החומר ואף להתעלות על ידו ובכך לגלות גם את הגדולה הטמונה בו עצמו.
ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש, אם ההתעלות היא קטנה, הרבה נושאים ורעיונות נשארים מחוץ לה, ונוצר מצג שווא של מציאות שאינה קשורה בקודש, כאילו מקורה נמצא בתוכה. עומק הסכנה שבתמונת עולם כזאת מתפרש בתפישת השניות המהותית. אך התעלות גדולה מעלה כל רעיון ורעיון אל מרומי הקודש וחושפת את המקור האחד והיחיד של הכל, כל המצוי, המוחש והמוגבל – שהוא מקור טרנסצנדנטי, אין-סופי. את תוקף הכלל הזה, אפילו במה שנוגע ללימוד תורה ביחס לשאר הנושאים והרעיונות שבהויה, מדגים הרב על ידי מובאה מרתקת ומופלאה בפירושה מספר הזוהר (עי' תקוני זהר כא), שמסקנתה נועזת ומרחיקת לכת:
וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כ"ד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה. הזוהר מכנה את כ"ד ספרי התנ"ך כדים. ספרי הקודש אינם האורות עצמם כי אם כלים שבאמצעותם אנו מתוודעים אל האורות, התכנים והמשמעויות, כשם שאנו שואבים את המים בכלים כדי לשתותם, אך לעולם הנהר והים עצומים מכל מה שנשאב מהם. הכד תואם את הפרופורציה האנושית – "דיברה תורה כלשון בני אדם": התורה הגלויה היא מערכת חוקים וכללים שתכליתם ללמד כיצד להתייחס אל האצור בתוכה, אל 'המים שבכד'. חוקים אלה שומרים על האדם שלא יוצף ולא ישבר בשפע האורות והתכנים מצד אחד, ומצד שני שומרים על האורות והתכנים בצלילותם וטהרתם שלא יועכרו על ידי הרצון הרע או הקטנוניות שבאדם. באופן זה נוצר מצב נוח ונעים המכשיר את ה'מים' לשתיה, על ידי הגבלת כמותם וכללי סינונם, ומכשיר את האדם השותה לרוויה, להיות מכיר תודה, מבין את הטובה ומתחייב לברך עליה. לכן נדמה שאין יותר מים ביקום חוץ מאלה ה"כשרים", המצויים בכד, ושאר המים אינם אלא מים זידונים, רוע ותוהו. אבל האמת שאין זה כך – המים שב'כד' שאובים מן המקור, מן הים והנהרות, חכמה ובינה.
ומשו"ה דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, מיוחד הוא רב המנונא סבא, שידע לעשות מה שאחרים לא ידעו – לסדר פרק במילי דשטותא, להעמיק ולסדר מילי דשטותא כמין חומר לקראת העיבוד על ידי החכמה שבלימוד תורה הרגיל והמבורר. מילי דשטותא אינם הניגוד של מילי דחוכמתא, והעיסוק בהם לא יוצר הרס וניגוד אלא פותח אופק חדש. רב המנונא העמיד לפני תלמידיו אתגר רוחני – להבין, לפרש ולצרף את מה שנחשב למילי דשטותא, כלומר עובדות, התנהגויות, נטיות נפש ומשאלות לב שמחוץ לתורה הגלויה. אתגר זה לא פשוט כל עיקר, מכיוון שאין כאן רק 'עובדין דחול', אלא מציאות רחוקה יותר עד כדי ניגוד לתורה, בבחינת "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג, א). כיצד, אם כן אפשר לסדר פירקא דמילי דשטותא? כיצד להפוך מציאות פרועה הפורצת גדרי תיקון העולם של תורה, לפרק בתוך מערכת סדורה של עקרונות וערכים נעלים של קודש, של מילי דחכמתא? רב המנונא סבא לא נכנע למושג 'רוח שטות', שמבטא תרבות אנשים חטאים, המתעלמת מגילוי דבר ה' בתורה. הוא רואה את היסודות הראשונים שמהם נבנית הרוח הזאת – רצונות, נטיות ושאיפות למציאות שלמה ומלאה בלא-גבול ורסן – אלה הם מילי דשטותא, חומר גלם נפלא להרחבת הקודש וגילויו הנהדר על ידי דרכים ושיטות שהן מילי דחכמתא. הכישרון הזה, המיוחד לרב המנונא, נובע מהיותו סבא, היודע והחווה את היסוד הקדום שבהויה, בטרם הרים יולדו, בטרם גבהו המחיצות שבין הגלוי והנסתר, האורות והכלים, הדין והחסד – כאשר רוח אלוקים מרחפת על פני המים. אמנם בתהליך של התקדמות הבריאה, נקוו המים אל מקום אחד ונראתה היבשה, כדי שיופיעו עליה צמחים, בעלי חיים ואדם. כך נראו מעשי אלוקים בגלוי וניתנה התורה חקוקה בלוחות האבן, הקלף והלב. מפני הגילוי הגדול הזה נסוגה המציאות הקודמת כולה, כמו נקוותה במקום אחד. אולם הזהירו גדולי חכמת הסוד לבל תהפוך התורה הגלויה לאורייתא יבשתא (עי' הערת רד"ך ב לפרק ה), ליבשה בלא מים כלל. אדרבה, עיקר תפקידו של האדם להשקות ולעבוד את האדמה. אמנם הוא גם מסוגל, חס ושלום, להביא עליה מבול. על כן, חוק שם לים (עי' משלי ח, כט), אך לעולם יש להביא עוד ועוד מים להחיות את היבשה ולשכלל אותה למען מילוי תפקידה, למזג את היסוד החי תמיד של המים עם היסוד המעצב הצורני של היבשה.
כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך. כדי – מגמתו וכוונתו של רב המנונא בדרך לימודו היתה להעניק קיום – לקיים ולממש את היתרון שבהתעלות התמידית הנובעת מתפישת האחדות הכוללת, שלא משיירת דבר או תנועה מחוץ לקודש. בגישה זו, המודעת והשיטתית, מתבטל הניגוד השגרתי שבין האור והחושך, מתבטל הפחד מן החושך שמא יבלע את האור ויכסהו, מתבטלת השניות המהותית שאופיינית לתודעה הרגילה והשטחית. אמנם יש יעילות רבה בתודעה הרגילה – היא מקלה את ההתנהלות היומיומית ואת השיפוט הערכי במסגרות המוסריות והחברתיות המקובלות. אולם יתרון זה של אור על פני החושך הופך לחיסרון נורא כאשר הוא מקדש את המסגרות והערכים המקובלים והיחסיים והופך אותם למוחלטים. לעומת זאת, היתרון האמיתי המחזיר את תודעתנו אל יסוד האחדות הוא דווקא יתרונו של האור מתוך החושך – מודעות ליסוד האחדות שמתממשת בתהליך של לימוד מעמיק של תוך החושך, ותוצאתו ידיעה מוצקה. תהליך זה לא רק מוסיף ומרחיב את הידיעה הקודמת, אלא גם משנה את טיבה ובכך מגדיר מחדש את המושגים 'קיום' ו'מציאות'.
דרכו של רב המנונא סבא, להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחכמתא. כלל הוא, בעריכת אורות הקודש, שאם באותו פרק קטע נפתח באות גדולה, הרי היא לקוחה ממקום שונה בכתב יד מאשר הקטע הקודם לו. אם כן, יש בדברים שלפנינו כעין חזרה, הן במובאה והן במילות הפירוש של הרב זצ"ל. עם זאת, יש גם תוספת וחידוש: כדי להכיר האור מתוך החושך. בקטע הקודם כתב הרב כדי לקיים ובקטע הנוכחי הוא כותב כדי להכיר. נדמה כי ההבדל הוא בכך, שתהליך לימודי יכול לחשוף את האמת על המציאות ועל ידי כך לקיים אותה בתודעה, לעומת זאת יש בתהליך לימודי גם תוכן מהותי-עצמי – ידיעת מהות ההכרה עצמה, גבולותיה ודרכה. המידע הנתפש בחושים, הרשמים שבאים מן החוץ, נדמים לנו כמוארים, ברורים ומובחנים. האור הזה כאילו נכנס אל תוך החושך, הקופסא הסגורה[1] של הגולגולת האנושית. אלא שדווקא בה מתרחש תהליך ההכרה, והאור הנודע הוא תוצאה של מעברו ועיבודו בחושך הזה. ממילא מובן, שלכל דבר ודבר במציאות ישנו צד נסתר וסודי שרק בהתחברו עם החבוי העמוק שבאדם, מוליד ידיעה מוארת.
צריך שתהיה תכונת השטותא בעמקה היותר חודר, תכונתה של השטות היא לסטות[2] ולחרוג מן הסדר הרגיל, מן השיקול של ההכרחי והנצרך, להבליט את החופש הגמור, אפילו אם הוא כרוך בסכנה. הרב מדגיש שאת התכונה הזו עצמה יש להעצים עד הקצה – בעמקה היותר חודר. בלשון המסורתית וכן בלשונו של הרב, יש שני מושגים שמתארים מציאות רחוקה ביותר: עומק ורום. נראה שמושגים אלה מכוונים לשני סוגי אור בלשון המקובלים: עומק – אור פנימי, רום – אור מקיף, ובלשון הפילוסופים: עומק – אימננטי, רום – טרנסצנדנטי. העומק היותר חודר, פירושו, הכרת מהות החירות האלוקית שממלאה את העולם בכל רבדיו וגווניו ללא שיור, אך מכוסה וסגורה על ידי העולם בהופעתו המוחשית.
בחושך היותר שחור יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך. בחושך היותר שחור, למרות הפחד הטבעי מן החושך, מכל מה שהוא חופשי מגבול ומסגרת, מכל שאינו בנוי ומסודר, יש להשתמש – ראוי לחשוף ישות חזקה בעלת פוטנציאל בלתי-נדלה, כפי שקיים בחושך בטרם יפציע האור ובשחר המשחר להופעת השמש. השמש היא בדיוק אותה מנת האנרגיה הלקוחה מן החושך ומאפשרת לאדם שימוש בכל מה שיש על פי יכולתו באותו רגע. כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך, הכרה אמיתית ומלאה של ההויה והאדם צומחת במקום החיבור שביניהם והבנת המרכזיות של האדם בהויה. מרכזיות זו נובעת מהיות האדם לא רק נפעל כחלק מן ההויה אלא פועל בה ומשפיע עליה. מותר אדם זה הוא תוצאה של היותו 'רוצה' ו'יודע' גם יחד: הרצון האנושי הוא הרבה יותר מן הצורך, וכושר הידיעה עודף לאין-שיעור על ההכרח הקיומי, מפני שהוא תואם את גדולת הרצון. רק אדם בתכונת רצונו וכושר ידיעתו, מסוגל להתגבר על הניגוד שבין האור והחושך ולהכיר הן את מקורם העליון האחד והן את תהליך הנביעה של האור מתוך החושך דווקא, כשם שמתרחש בתוך נפשו הוא, על ידי החיבור שבין הרצון והחכמה המוליד ידיעה.
אמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת בעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא להם טיול, ועונג, המשמח את המקום, ומשמח את הבריות. לויתן זה יצרת לשחק בו.
בדברים אלה של הרב אנו שומעים אזהרה ושבח גם יחד. 'מותר האדם' לא מתגלה בעצמתו המלאה על כל אחד. על כן מה שנכון וראוי לרב המנונא סבא ולתלמידיו, בני חבורתו, אינו מתאים לרוב האנשים. עיקרון זה מתבאר על ידי משל שמקורו בדברי חז"ל,[3] על היחס של אנשים כלפי מים. הרוב העצום זקוקים למים אך בכמות מדודה ובטיב מסוים – מים רבים מידי הם מים זידונים לגביהם. אם יש בכוונתם בכל זאת להפליג למרחקים או לעומקים הם זקוקים לשם כך להגנה של ספינות. אין הדבר כן באשר לנוני ימא – יצורים שהמים להם סביבה טבעית ולכן אינם צריכים לשום הגנה מפניה. הנמשל מלמד אותנו שמעטים הם בני העומקים אשר אופיים הטבעי וחינוכם הנכון על פי דרכם מאפשר להם לשוטט במרחבי השאיפה, החכמה והדמיון, ולהעלות משם מחשבות וציורי דמיון שהם הם אוצר הרוח והמוסר לאנושות כולה. עצם פעולתם זו וגודל הישגיהם משמשים מופת להערצה ויעד לשאיפה וחזון של כלל האנושות. חכמים מופלאים וצדיקים עליונים אלה מוסיפים אופטימיות להסתכלותנו על מין האדם ועתידו, מסמנים את הדרך לשינוי טיבו של הקיום האנושי מן הקצה אל הקצה – ממצב של מחסור, דאגה וחרדת החידלון למצב של טיול ועונג. הם מביעים שינוי גם ביחסים שבין אדם ואלוקים – ממצב של נתק, הסתר פנים ואימה, למצב של שמחת ה' במעשיו ושמחת הבריות לפני ה'. שמחה כזאת שמדגישה את הקרבה ולא את החיסרון – "ותחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים ח, ו), ואף המעט הזה מתגלה כאתגר, כמשחק ושעשוע שהבלתי-ידוע בהם אינו מפחיד אלא מושך, הפעילות עצמה אינה מעייפת אלא מוסיפה מרץ ומעצימה את הרצון. במערכת יחסים זו אדם לא נשרך בקושי אחר הצו האלוקי אלא מתלווה[4] לרצון האלוקי ומשתתף נצחי בהתקיימותו – לויתן זה יצרת לשחק בו (תהילים קד, כו).
