הרב מכנה את הכפירה מהומה, מכיוון שהיא מחריבה ושוללת מוסדות וסדרי חיים בני מאות ואלפי שנים, ממוטטת את עמודי התווך של בניין המסורת, וכך יוצרת אי־סדר בכל הווי החיים. למרות ההרס הנוראי שבה, הרב מבאר שכל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, כשמגמת ההחרבה הזו היא מוסרית – להרוס את המצב הקיים כדי שיהיה יותר טוב, משום שמה שיש כעת הוא מצמצם, מגביל ומעיק – הרי היא ממש דרישת ד'. כי מגמתו של ה' בעולם זו התפשטות הטוב, היושר, העונג והצדק בכל המציאות, כפי שאנו למדים גם מחזון הנביאים לאחרית הימים. אם רואים כיצד המוסדות הקיימים כבר דורות רבים אינם מביאים לאותו החזון של הטבה כללית, ואדרבא, נראה שמוסדות אלו אפילו חוסמים את מגמת ההטבה לעולם, יש להחריבם כדי להתקדם. בכך, המחריבים את המוסדות הישנים דורשים למעשה את מה שה' דורש. מבחינה מסוימת, כפי שה' ברא את העולם והחריב אותו לפי הצורך (עי' קהלת רבה ג), כך מוטל על האדם לעשות כאשר הוא מצטווה ללכת בדרכי ה'.
המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. על פי רוב, אם שואלים אדם דתי: מהי דרישת ה'? תשובתו לרוב תכלול בית כנסת מפואר, אשר לימינו יש מקווה טהרה, משמאלו קברי צדיקים, מעליו בית ועד לחכמים ומתחתיו 'חדר' לתינוקות של בית רבן – וכך, על ידי מוסדות אלו, ה' יקיף אותו מכל צד. אך הרב מבאר שדרישות אלו הן ברחשי לב בלבד, שאינם נכונים כל כך. אם אכן יתרחש חזון ליבם, ויהיו מוסדות דתיים הממלאים את כל חלל העולם – שמא אז יהיו פחות רעבים? האם אנשים יהיו יותר אדיבים זה לזה? במה ה' נוכח שם, מדוע זו דרישת ה'? מתברר שאמצעים אלו אולי טובים כדי להגיע לחיי העולם הבא, אך העולם הזה נותר בייסוריו ובבעיותיו. המציאות הממשית, המעשית, העולם שה' ברא צריך להיות מקום טוב ונֹח לבריות, מקום בו ירדו גשמים בעִתם והיצורים החיים יתענגו על ה', גם באכילתם ובשנתם, בישיבתם ובקומם. זה יכול להיות רק כאשר המציאות עצמה תיעשה יותר טובה, נעימה ונוחה, יותר מאפשרת לאדם לבטא את יצירתיותו ואת תכונותיו הטובות. הרב צריך לחדש כי מגמת ה' היא הגדלת ערכם של החיים, משום שהדת הממוסדת, כפי שהיא נתפסת באופן שטחי, אינה עושה כך, אלא משמשת כסוג של נחמה לאדם הסובל – שבעים שנות חייו של האדם אינם העיקריים, אלא החיים שאחרי המוות. אם האדם סובל ברגעים אלו – זה בסדר ונסבל, ואף לייסוריו יש נחמה מסוימת – מתכפרים עוונותיו.[160] תפיסה זו היא הפך תפיסת התורה, האומרת כי לחיים בעולם הזה יש ערך עצמי, ועל כן, צריכים להיות בריאים, מאושרים ומלאי טוב, תורה וחכמה, מוסר וחדווה.
כמובן, אין הכוונה שכעת יש להכריז על כל הכופרים כצדיקים, לכן הרב מוסיף כי מכל מקום אמללים הם בני אדם כל זמן שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב זהו דרישת ד'. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה. זהו רז היסטורי של ההשגחה האלוהית. כיוון שהנאמנים לדבר ה' נכנסו לדרך צרה ללא מוצא בתפיסתם המצומצמת את התורה והמצוות, את המגמה האלוהית. לכן, צריכים לבוא הכופרים ולהוציא אותם משם בכֹח. כשיוודע לאותם כופרים גודל התפקיד שלקחו על עצמם, מבלי לדעת, אזי ייטב להם בידיעה שהם פעלו עִם א-ל; אך כל עוד אינם משכילים דַיָם לגלות זאת – אמללים הם, כי מבחינתם הם במערכה נגד ה', המקור האין־סופי של ההויה.

