בעידן החדש ערך חופש המחשבה נעשה למרכזי ביותר בתרבות, בשמו נעשו דברים טובים ורעים, הרס ובניין. שורשו הנעלה של חופש המחשבה הוא היות האדם נברא בצלם אלוהים, משום שצלם אלוהים שבאדם הוא יסוד המוסר (עי' מו"נ א, א), ללא חופש המחשבה – לא יתכן מוסר, המוסר מבוסס על חופשיוּת היכולת לבחון ולבקר את המציאות, לבחור, להסיק מסקנות ולשוב מהמחשבה הראשונה. אף שמבחינה פיזית האדם מוגבל, בכֹח המחשבה יכול לפרוץ גבולות ולהתעלות מעל המוגבלות העולמית. על כן, חופש המחשבה זהו הניצוץ האלוהי מן האין־סוף, הנתון בתוך היצור הסופי – האדם.[152]
מי יוכל לדעת את מעמקי היסורין של לב רחב, של נשמה שואפת רחבי א-ל, כשהיא מסוגרת במסגרת צרה. אצל הנשמה השואפת רחבי א-ל אין גבולות, על כן סגירתה של הנשמה בתוך כל מסגרת, שלילת האפשרות לחופש המחשבה, היא צרוּת שיוצרת ייסורים איומים: אחות היא לנשר שנסגר בלול של תרנגולים. התרנגול לא יכול לעוף, הוא מְהַדֵּס, מְדַדֶּה, מקפץ ונעזר בכנפיו, ואילו לנשר ישנה יכולת תעופה אדירה ברחבי השמיים – משום כך סגירתו בלול של תרנגולים תהיה הגבלה נוראית עבורו; כך היא עבדוּת המחשבה עבור הנשמה, כאשר דורשים ממנה שתהיה מוגבלת כמו הגוף, כאשר מנתקים אותה מגודל חלומותיה הפורצים כל גבול. עבדות המחשבה היא סתירה למהות הכישרון של הנשמה.
אור האלוהים איננו מתגלה כי אם בחפש המחשבה. חז"ל אומרים שהאור הראשון שנברא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א). אור זה שהוא מעבר לגבולות העולם, יכול להתגלות רק בחופש המחשבה, השואפת למצב האידאלי העתידי. לכן דווקא צדיקים זוכים בו, משום שהצדיק הוא זה שבכֹח חופש המחשבה מתגבר על מגבלות העולם, הגוף והחברה, לטובת ערכיו המוסריים. באורח חייו ואופיו הוא לא נכנע לגבולות הרגילים של המציאות, לא מתחשב במנהגי התרנגולים הסגורים בלול שלהם. הצדיקים מועטים, אך עליהם עומד העולם, הם מצדיקים את קיומו – הצדיקים שואפים תמיד ליותר ממה שיש ובכך מקדמים את המציאות. יכולתם של הצדיקים לשאוף מעבר למסגרת הקיימת היא בזכות חופש המחשבה, הנשמה הגוברת על מגבלות הרוח, הנפש והגוף.
בכל המיתולוגיות הקדומות מתואר שהעולם התחיל באופן מופלא, בסוג של גן־העדן; אך אחריתו – מוות ואבדון מוחלט. ואילו בחזון הנביאים היהודי יש גם אחרית נפלאה. הנביאים העמידו שאיפה לגאולה כלל־עולמית של חיים בעולם נטול גבולות, מְצֵרים ומעיקים, עולם נטול־צער, עולם של אושר, אחווה, שיתוף פעולה והתעלות רוחנית מופלאה. בכך ה' נותן תוקף ואישור לשאיפות המהפכניות מרחיקות הלכת ביותר, שאדם אינו מעז בעצמו לחשוב עליהן. המשיחיוּת במובן הרחב שלה, היא ביטוי מובהק לאותו חופש המחשבה, השאיפה הגדולה של אי־כניעה למגבלות הגוף והעולם. האדם יכול להיות יותר טוב, חכם, מאושר ויוצר, כי כל זה חקוק בצלם אלוהים שבו, ועליו לרצות בכך.
רק תאוות בזויות, המביאות מרך לב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חפש המחשבה מלבו של אדם. מה שחוסם את חופש המחשבה הוא החלטתו של האדם שהוא אינו יכול שלא להיכנע לתאוותיו, אף שהיה רוצה להתגבר עליהן. חטא אדם הראשון נוסד על תאוות העיניים,[153] וגרם לגזירת המוות: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) – הגבול הנורא ביותר לאדם, החרפה שאנו משתדלים להסתיר כמה שיותר מהר, כפי שבא לידי ביטוי במצוות הקבורה (עי' שו"ע יו"ד סי' שנז). התאוות בזויות משום שהן סותרות את חופש המחשבה, את כל גודל השאיפה. התאוות, כאילו אומרות לאדם שכמה שישאף לאידאלים נשגבים, בסוף תמיד יפול שבוי במכמורת תאוותיו ולא יצלח לממש את האידאלים. הוא אינו אלא "קוף ערום" הנתון לאינסטינקטים החייתיים שלו, כמו כל בעל חיים אחר, וכל שאיפותיו הגדולות אינן אלא מקסם שווא.[154] זו מלחמתו הנוראה של האדם, בה הוא נתון מאז חָטָא באכילה מעץ הדעת.
הפתגם "חפש המחשבה" נעשה מקולקל ומסורס, מפני שמשתמשים בו עבדי המחשבה במלחמתם נגד עבדים אחרים. בניגוד לתפיסה שהאדם אינו אלא בעל חיים מפותח המשועבד לדחפים החייתיים שבו, ישנם שמשעבדים את האדם להיגיון, לחשיבה הלוגית. בכך מצמצמים הם את הערך הנעלה של חפש המחשבה לפתגם, מן סיסמא נבובה שמעוותת ומשפילה את משמעותו, משום שעיקר מהותו של חופש מחשבה הוא השאיפה הנשגבה שבו, שפורצת את גבולות ההיגיון הפשטני. אמנם, חופש המחשבה בא לידי ביטוי גם בהיגיון, אך גם באומנות, בדמיון, ברצון ובעוד תחומים, ואילו עבדי המחשבה הפכו רק את ההיגיון ללגיטימי עבור חופש המחשבה, בכך המליכו על עצמם אופן מסוים אחד בלבד של הקיום האנושית. מה שאינו ערוך באופן רציונלי, לא מסודר – אינו קיים ופסול בעיניהם.[155] כאשר פוגשים עבדי המחשבה, רציונליסטים קנאים, באדם בעל תפיסה אחרת מתפיסתם, הם יבטלו אותו בבוז, גם אם הלה יציג להם עושר אדיר של רעיונות – כל עוד אין להם ביסוס רציונלי מוחלט.
כיום קיימת תפיסה דומה לכך במוסדות האקדמאיים השונים, לפיה, מה שנחקר ונהגה במסגרות האקדמאיות הוא קביל, מכיוון שנעשה מתוך 'חופש אקדמי', ואילו עניינים שנחקרו בישיבות ובבתי מדרש – הם חשוכים ומסולפים, מכיוון שהם משועבדים לצו המסורת ולא נעשו מתוך 'חופש אקדמי' – אף שהשעבוד לכללים השרירותיים של האקדמיה אינו פחות מצמצם את חופש המחשבה מסוגים שונים של שעבוד שקיימים בבתי המדרש.
כשהאנושיות נתונה בחולשה רוחנית, אז מעמד החפש שלה הוא הספקנות. חולשה רוחנית קיימת כאשר מתערערת הוודאות שבידע האנושי. זהו המצב מאז הפסקת הנבואה והמעבר לחכמה, לתורה שבעל־פה. לא בכדי, המאורע שמבדיל ביניהן הוא חורבן המקדש – ניתוק הקשר הגלוי שבין ישראל לאביהם שבשמים, גלות השכינה. כאשר ישנה השראת שכינה – ישנה עוצמה רוחנית, דבר ה' הנאמר בפי הנביא בעֹז ובלהט אינו צריך אישוש ואינו מוטל בספק, הוא אינו תוצאה של היקשים הגיוניים. העוצמה הרוחנית נובעת מכך שישנה יניקה רוחנית ישירה מן המקור העליון כלפי המתרחש בהויה, בטבע, באנושות ובנפשו של האדם הפרטי. כאשר המקור מסתתר ונעלם – נוצרת חולשה רוחנית. בעברית לשורש חר"ב יש גם משמעות של יובש[156] – חורבן המקדש הוא החרבת המעיין של המקור האלוהי, ייבוש המבוע שהפיק מים חיים של ודאות הכרתית בדבר ה'.
אמנם, כשהחכמה החליפה את הנבואה נהיה חופש מסוים. מעמד החפש, שאם עד כה, האדם היה משועבד וכבול – כעת החכמה מטילה בספק את כל המוסדות, המסגרות, הערכים והדוֹגמוֹת וסודקת את המונוליטיות שלהם.
אבל מהרה תכיר האנושיות כי הספקנות אינה אלא חולשה, כי היא נוטלת את כל האימוץ והחריצות הדרושים לחידוש ולבנין, ואז תשוב הגבורה להתעורר בה.[157] אותה הספקנות היא תוצאה של חולשה, לא באה אידאה גדולה שמציבה אלטרנטיבה במקום הדוֹגמוֹת הקודמות. למשל, על רקע העולם הקדום והפגאני, מלא המיתוסים וההגשמה, באה הפילוסופיה היוונית והטילה ספקות על כל מיתוס ופולחן. אך לאחר ערעור הוודאות שבמיתוסים, הפילוסופיה לא הציעה חלופה. הפילוסוף נהנה מן הספק – די לה לפילוסופיה שערערה את הדוֹגמוֹת, וכעת היא נחה בשאלה ללא מענה.[158] להבדיל, גם אברהם אבינו התחיל בהטלת ספק על התפיסות שחונך על ברכיהן. אברהם הבין שמה שהוא רואה לנגד עיניו אינו נכון. אך אברהם גם חיפש את מה שכן היה נכון, הוא לא הסתפק בספק, אלא התייסר בשאלתו עד אשר זוכה לגילוי אלוהי שנתן לו תשובה, בה יש מגמה וייעוד של הקמת עַם שיתקן את העולם. אברהם אינו נח עד שמצא אידאה גדולה של אמת נעלה אודות האדם, העולם והאמונה.
כל יוזמה של יצירת מציאות חדשה בטלה בגלל הפחד הספקני: מי יודע מה יקרה, אולי יוזמה זו תהיה לרעה? וכפי שאומר הפתגם: "ברי ושמא – ברי עדיף", חבל להסתכן בדבר חסר־ודאות אם אפשר להמשיך את הקיים, המוכר והבטוח. משום כך, ישנם מאמינים רבים שכלל אינם בטוחים שהדת הקיימת היא הצודקת, אך מכיוון שחוששים מחלופה אחרת שתביא לחורבן ולהרס, הם מסתפקים במצב הקיים. יש בתפיסה זו היגיון וביקורתיות, וזה חשוב, אך לא מספיק.
כאשר יכיר האדם שהחריצות והאומץ הם מצרכים קיומיים חשובים, אז תשוב הגבורה הכוללת גם מאבקים קשים על האמת להתעורר. הגבורה היא שאיפה גדולה ונכונות להקריב, לפרוץ את הגבול הפשוט, להתעלם במידה מסוימת מהדאגה לעצמו ולבריאותו בלא לתת מקום לרצון בשקט ובנעימות.
באופן עקרוני, היהדות מהפכנית, היא אינה מכירה במעמד הקבוע והמוחלט של המסגרות הקיימות. השאיפה לאחרית הימים, לשינויים מהותיים במציאות, ההבנה שאושר האדם והאנושות לא יבוא אלא על ידי שינויים מהפכניים – זהו חלק יסודי מתפיסת היהדות. אמנם, כשמגיעים ליישם למעשה את השינויים הרצויים, יש לבחון כיצד להתנהל כראוי באופן זהיר ומדוד, נצרכת חכמה מעשית שתבחין בין בניין צעירים שהוא סתירה וסתירת זקנים שהיא בניין. היהדות דוגלת בעקרון חופש המחשבה כערך שורשי ויסודי של האדם בכלל, ובוודאי של ישראל. כמו כן, בתפיסת היהדות ערך המהפכה הינו שאיפת השינוי המהותי של המציאות האנושית והרוחנית. ההלכה צריכה שבראש מעייניה יהיו הערכים הגדולים ביותר, כשכלי היישום שלה יהיו המשוכללים ביותר והעדינים ביותר כאחד, כדי ליישם את העקרונות תוך צמצום הנזקים והקרבנות ככל האפשר מצד אחד, ולמקסם את התועלת מצד שני – עד הבאת הגאולה לעולם.
באופן ראשוני, ספקנות נולדת באדם כאשר הוא מודע לגבולות יכולת ההכרה שלו, גבולות היכולת לבצע ולממש את רצונו. לעִתים אנשים מנסים לפתור את ספקותיהם על ידי 'עבודת המדות', כפי שזה נקרא בתנועת המוסר: להיות יותר אמיצים והחלטיים, אך באופן עקרוני, עמל זה לא יוכל לשנות את עצם העובדה שהאדם מוגבל ואינו יכול לחשב לעצמו את כל מה שיתרחש, ואף לא את יכולתו להתמודד עם המתרחש. כשהאדם מבין זאת, הוא מנסה למצוא את דרך החיים שתציל אותו מרוב התוצאות הרעות של הספקות העלולות להתעורר, גם אם יש דברים שהוא נכשל בהם, שיוכל להתמודד עמם ברמה האישית והפסיכולוגית. המודעות עוזרת לנסח נכון את הציפיות, לאזן את הרגשות ולדעת להתמודד עם האתגרים, גם אם נכשלים. אמנם, נעים להיות מנצח, אך עיקר הבעיה היא כיצד להתמודד עם כישלונות.
יתר על כן, הספקנות לפעמים עולה לרמה של פילוסופיה ספקנית, כאשר התודעה של חולשת האדם הופכת להיות אחד מיסודות ההכרה. ברמה זו, הספקנות כבר איננה בעיה של אדם פרטי ומסוים, שחסר לו כישרון או אומץ לב. מובן שהאדם גבולי בכוחותיו ויכולותיו, אולם, ההכרה תפסה את העיקרון שבדבר, מכיוון שפעמים רבות נדמה שאותה מוגבלות עקרונית ניתנת לאיזו תנועה, הרחקה או קירוב, ומספיק להתאמץ קצת יותר כדי לבטל אותה. לעומת זאת, מבחינה פילוסופית, האדם צריך לדעת שהוא יצור מוגבל, ולסרטט נכון היכן עוברים הגבולות הפילוסופיים שלו. בפילוסופיה החדשה היה מפנה גדול במודעות לגבולות ההכרה, כאשר הכריז קאנט שהספקנות של דיוויד יוּם[159] העירה אותו מתרדמתו הדוֹגמטית, תרדמה בכך שהאדם חושב שבאופן עקרוני הוא תופס את המציאות, אלא שהחושים שלו מוגבלים, אך אם יבנה מכשירים יותר משוכללים ומדויקים – הוא יוכל. קאנט הכריז שזה שגוי – הגבול המהותי עובר בגבול ההכרה. אלה לא החושים המוגבלים, אלא עצם חוקי ההכרה.
בהתאם למודעות של חולשת ההכרה נעשה ניסיון לסרטט נכון את גבולות ההכרה. או אז הספקנות נעשה לגבורה, והפסקן – גבור ובעל רוח ודאי, על זה אין לו ספקנות.
וכשנשמרים הגבולים יפה, כשהיא יודעת את מצבה שהיא חלשה ונכאה ושעל כן אינה יכולה לגזור שום דבר ברור והרי היא מסופקת, אז המעמד כבר עומד להיות עולה והולך. הרפואה הרוחנית היותר טובה היא שלא יאנה האדם את עצמו, שיהיה יודע את ערכו וחולשתו. כיון שהוא בא למדה זו, כבר הולכת החולשה ומתקטנת, ורוח הגבורה מתחיל להתעורר. קאנט ניסה לשוב ולהגדיר מהי הוודאות, למרות הספקנות, ולא רק מהם החולשה והגבול. הגבול הוא שלעולם אי־אפשר לתפוס את הדבר כפי שהוא מצד עצמו, והוודאות היא שתמיד אפשר לסמוך על חוקי ההכרה. כפי שיש חוקים למערכת העיכול, שרק על פיהם ניתן לעכל, כך יש גם חוקים להכרה, שרק על פיהם ניתן להכיר, וממילא קאנט לקח על עצמו את המשימה לנסח את חוקי ההכרה, ובכך להחזיר את התוקף להכרה ולמדע. כיצד הדברים מצד עצמם מתרחשים, מעבר לגבולות ההכרה – אין לדעת, אך לפחות מבינים ופועלים נכון מבחינת ההיגיון והיכולת האנושית לתפוס את המציאות. אפשר לחלוק על מסקנותיו של קאנט בניסוח גבולות ההכרה, ואכן היו שחלקו, אך העיקרון עצמו, המודעות למוגבלוּת היוצרת את הספקנות, היא גם זו שמחזירה את הגבורה, את הוודאות במה שהוא ודאי.
אחרי שחרב הבית השני ופסקה הנבואה, באה החכמה והתחילה לעבוד עם מה שנותר. החלו להתבהר המגבלות, נותרו התורה, המצוות והשאיפה. בתחילת בניין הבית השני, היו רבים שבכו, כי זכרו את גדלו ופארו של הבית הראשון ומראהו של הבית השני היה שפל ומסכן לעומתו (עזרא ג, יב). הציבור היהודי בארץ היו אותם "עשרה יוחסין" שלא היה להם מה להפסיד בבבל (עי' קידושין סט, א), והמציאות בכללה נראתה בכי רע. על אותם הבוכים נאמר: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י) – החכמה יודעת לחשב את הפרטים, את הקטנות, כמה אבנים יש וכיצד בונים את המזבח ומה כלי העבודה שיש ברשותנו. לכן בפן מסוים, "חכם עדיף מנביא" (ב"ב יב, א), מכיוון שהוודאות שהחכם בונה אינה נסמכת על המקור האלוהי הנובע ונותן עוצמה כל הזמן, אלא רק על כוחותיו עצמו.
החכמה שידעה שגם במצב הגרוע ביותר אפשר לאסוף כוחות, לחשב את הגבולות ולפעול עם מה שיש, הייתה באישיותו של רבי עקיבא. חרף היותו אדם מבוגר יחסית, שלא למד מעולם צורת אות, כאשר ראה כיצד "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט), איך טיפות המים בבאר נוטפות כל הזמן על שפתו העשויה אבן, וכך בתהליך איטי וארוך נוקבות בה חורים – האמין שכך גם התורה המשולה למים תוכל להיכנס לראשו הקשה. ובסופו של דבר זו הייתה הצלחה מסחררת שנבעה מעשרות שנים של לימוד ומאמץ (אבות דר"נ נוסחא א, ו). שימת הלב הזו היא תחילת החכמה. השאלה הנכונה, היושר, הכנות והחתירה לתשובה אמיתית, ולא לתרצנות של הבל, זהו גילוי מקור הוודאות הפנימי והעצמי, כך משיגים הישגים של אמת. החכמה כה ודאית, עד שיכול היה רבי יהושע לטעון בתוקף שאין משגיחים בבת קול, משום שנאמר על התורה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב). במצב האידאלי, העתידי, צריך להיות צירוף של חכמה בכל עוצמתה ועצמאותה, עם הנבואה בכל עוצמתה, בכל גדולת הרוח. כך תהיה ודאות בקשר עם הא-ל. אסור שיפּגע מעמד ההכרה העצמית, החופש.
