במקבץ מאמרים זה, המופיע כיום בספר 'מאמרי הראיה', המאמרים אינם תלויים זה בזה, ועוסקים בנושאים שונים.
אין בידינו מידע מדויק אודות עורך המאמרים. סביר להניח כי גם אותם ערך הרצי"ה קוק, כשם שערך את מאמרי ה'זרעונים'.[161]
*
המאמר מתחיל בפסוק: "יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י), שעל פי פשוטו מתאר תהליכים של בירורים וזיכוכים, שהרשעים לא רואים אותם ככאלה. לכן, הם חושבים שזה משרת את מטרות הרשעה שלהם. לעומתם, המשכילים יבינו נכון את הדברים שהרשעים אינם מבינים. למשל, כשיש משברים, מלחמות וקשיים שונים, אנשים רבים מתאכזבים, מתייאשים ונבוכים, ואילו המשכילים עומדים בתקוותם, כי רואים בדבר תהליך של שינוי מבורך.
אחרי הפסוק, הרב פותח את המאמר בעיקרון רעיוני: כל דבר שיש לו תעודה הוא מתחזק במציאות, ולפי רוב צורך התעודה בזמן ההוא – כן היא מידת־עילויו. תעודה היא מלשון יעד, חזון ומטרה. כלומר, אם לגילוי דבר ה' בעולם יש ייעוד וחזון שאנו דוגלים בו, אזי מכיוון שיש חזון, ויש צורך רב באותו החזון, מפני שבלעדיו המציאות נבוכה, חסרה ומדוכאת – כך צריך שתהיה עלייה לאותו החזון. לא די באמירה שיש אלוהים, משום שאמירה זו צריכה פירוש: מהו אלוהים ומה ההשלכות של מושג זה. בתקופות שבהן האנשים היו עסוקים בהישרדות, לא היה פנאי לחשוב על החזון הגדול של המציאות, רצו רק לשרוד את החיים הקצרים. אך בעידן בו רוב האוכלוסייה זוכה להשכלה נרחבת והתפתחות אישית עשירה ביחס לעבר, נשאלות השאלות הגדולות על משמעות החיים, הטוב והרע. בעבר אנשים היו מתים בגילאים צעירים יותר מאשר כיום, בזכות ההתקדמות של המדע והרפואה. כך, יש לאדם עוד עשרות שנים בהן הוא יכול להגות אודות שאלות המשמעות, לחוות את המציאות ולחקור אודותה. ממילא, בתקופה כזו, הצורך במציאת המשמעות והחזון נעשה גדול יותר. לכן דווקא בעידן הזה הצורך בפרסום דבר ה' ומציאותו – שזוהי דעת אלוהים, נעשה גדול יותר מאשר היה בעבר.
שתי עמדות נפשיות ישנן ביחס לחזון הגדול, זו של הצדיקים וזו של הרשעים.
הצדיקים דבקים בתורה מפני הטוב הגנוז בלבבם, אלא שדבקותם היא בדבר ה' כפי שהוא, גם אם אינם מבינים אותו כראוי, גם אם הוא מצומצם ולא נותן מענה על כל מאווי הלב וצרכי המציאות. הצדיקים מוכנים לקבל עליהם עול תורה ומצוות, למרות כל הקושי והסבל הכרוך בכך. הם לא מתריסים כלפי מעלה אך גם אינם מעמיקים חקר, כי כל חקר הוא שאילת שאלות קשות, שעלולות לשנות את כל מהלך החיים ולנפץ את האמונה המקובלת.
לעומתם, הרשעים אינם בעלי מחויבות לשום דבר. לכן, לעִתים הם בועטים בדבר ה' המקובל והממוסד. יש צורך ברשעים אלה, כי לולא הם, הצדיקים היו ממשיכים לסבול ולא היו חותרים לעילוי המושגים הגדולים. הרשעים מאתגרים אותם, מציקים לצדיקים, בזים להם: וכי בזה אתם מאמינים?! אלו הן אמות המוסר שלכם?! בשלב מסוים אי־אפשר כבר שלא לשעות אליהם, משום שהעולם כולו רוגש ורועש. כבר בימי חז"ל היו אפיקורסים שהטיחו שאלות קשות בחכמי ישראל, וכשלא היו תשובות טובות, הסיקו חכמי ישראל כי יש להתבונן שוב בדברי התורה, שמא יש משהו שלא הובן כראוי, אולי מיהרו לקבל מציאות שאינה מחויבת להיות. כך, על ידי תהליך של התנגשות והצקה מצד הכופרים, הדברים מתלבנים שוב ושוב אצל הצדיקים, ונעשים יותר עמוקים ומעולים, וממילא יותר אמיתיים. כך, מתקדש שמו של ה' יותר מאשר אם היו נשארים בתפיסת האמונה הקודמת. בדורות האחרונים הצדיקים היו צריכים להתמודד עם שאלות שלא נשאלו מעולם, בגלל עוצמת וריבוי החידושים שהביאה עמה התקופה המודרנית – עלייה ארצה, גאולה, פריקת עול תורה, השכלה, פילוסופיה, מדעים ועוד עניינים חדשים. את אותן שאלות העלו דווקא הרשעים החצופים, שבשאלותיהם ובמעשיהם עוררו תדהמה וצער נורא מצד אחד, אך גם עוררו את המחשבה ואת הנפשות אל עבר המעשה הנכון, מצד שני.
מפני מעוט הדרישה בדעת אלוהים וההתרשלות בזה, עלו קמשונים בציורים הפנימיים של האדם וכל המושגים הנדרשים להשלמתו ביחס לתורה ולשם ד'. כיום, איננו במצב האידאלי של התורה. בגלל הגלות, הצרות וחוסר הפנאי, לא היה עיסוק מספיק בנושאי האמונה ובדעת אלוהים. ממילא, תחום זה העלה עשבים שוטים, תפיסות מעוותת ומושגים שגויים. היו מעטים שעסקו בתחום האמונה, אך אצל הרבים זה לא היה כך, והכל הלך והצטמצם. המושגים שהאדם צריך עבור שלמותו, כדי להתקיים בצורתו המלאה והגדולה – היטשטשו. כבר לא ברור עד כמה אדם צריך לדרוש מעצמו את הגדוּלה האפשרית שיש בו, האם הוא צריך למצות את כל הכישרונות הקיימים בו? כך עולות טעויות, והאדם חי עם תסכולים בינו לבין עצמו. מחוסר בהירות אודות ייעודו של דבר ה', ייעוד העולם והאדם, נכנסים לעצלות רוחנית – האדם מסתפק בכך שאינו רשע וכבר אינו חותר למימוש החזון הנשגב.
לעומת מעוט הדרישה בדעת אלוהים וההתרשלות בזה, האדם צריך לדעת שיש בו גדולה, איזו נקודה חשובה שאותה יש למצות ככל שניתן ולהביא אותה לידי ביטוי באופן המלא ביותר, זו התעודה הפנימית של כל אדם. בכל הציורים הפנימיים, ביכולתו של האדם לצייר נכון, ולא רק באופן מטושטש ובסיסי, עם כל כישרונותיו – עלו קמשונים בימי הגלות והשפלות. חז"ל מגדירים מצב זה באמירה ש"כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב), חיי התורה הצטמצמו לשמירה על ד' אמות של הלכה בלבד (עי' ברכות ח, א), במקום העושר הרב הטמון בנפשות ישראל, שאותו אינם מביאים לידי ביטוי בגלות.
כמובן אותם השיבושים אינם נמצאים למכביר כי אם דוקא באותם שתוכם הוא טוב, ונוטים הם לסבול עולה של תורה ואמונה מפני נטייתם הטובה בעצם נפשם, כי רק הם מוכנים לסבול. לא אכפת להם שהעולם כבד ומעיק, הם מקבלים אותו בכל מצב, וחלילה לא בועטים בו כמו אחיהם החצופים. ומפני חנוכם הטוב בדרכי־יושר, על כן ימצא התבן במקום הבר. האמונה נעשית משובשת, ההפך ממה שצריכה להיות. הנטייה הטובה והטוב הגנוז בלב היו צריכים להביא לידי יותר תבואה, אך בפועל מביאים לקש, לריקנות, לטעויות ולבעיות הנוצרות מהן. לעִתים דבר זה קורה גם במצב חברתי – דווקא את האדם הטוב, איש החסד התמים, מנצלים להעמיס עליו את המטלות הקשות. כך, דווקא אצל לומדי התורה התמימים והענוותנים, כאשר מגיע אדם שחזותו מכובדת והוא דורש דרשות של דופי, הדברים יתקבלו ללא עוררין. אף אחד לא יהין לחלוק ולהקשות, בטח שלא להתווכח. באופן טבעי, המושגים מתבררים בזכות העובדה שרגלי השקר קצרות והמושגים מתבהרים ומתנקים מכל הסיגים והעיוותים – אך בירור זה יכול להיות בדרכי נֹעם, בעיון, באהבה ובשלום, ולעִתים הוא צריך להיות בוויכוח ובמאבק. על כן, למרות שהצדיקים קרובים לעצם הרצון בהשגת דעת אלוהים ראויה, אל הדעת הראויה עצמה – יותר קרובים דווקא הרשעים. זו הבעייתיות של תקופה זו, בה צריך גם רצון גדול וגם ביקורתיות. מוטב לאדם לומר שאינו מבין, ואזי לנסות ולחקור ולגלות את האמת, מאשר להנהן בהסכמה סתמית ולקבל את הדברים כפי שהם.
כדי לצרף את הסיגים ולהעמיד הדעות, ועמהן הרגשות והמעשים, על טהרתן, נמצאים במציאות עזי פנים, המשוללים מכל הכרה טהורה וקדושה, ומכל עול קדוש וראוי, ודאי שצריך לקבל עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, השאלה החשובה היא היכן עובר הגבול שמעבר לו כבר אין לקבל את הדברים כפי שהם? אצל עזי הפנים הגבול עובר היכן שאינם מבינים לגמרי את מערכת המושגים, המעשים והערכים. במצב כזה, אין הם מקבלים את העול של השמים, אלא מסירים את העול בבעיטה ובזלזול.
והם בהיותם ריקים מכל דבר חיובי טוב, אינם נלקים גם כן בשבושים הבאים לרגלי הקנינים הרוחניים החיוביים הטובים, – כי אינם מקבלים אותם. בזכות שאינם מקבלים את העול – הם פתוחים לכל שינוי, לכל סברה ולכל רעיון וכיווּן שיהווה אפשרות ראויה לבדיקה.
במינוח יותר מודרני, סוציולוגי, ניתן לומר שזהו ההבדל שבין השמרנים לליברלים. השמרנים מביטים על כל הטוב והנכון שיש בדורות הקודמים, ומסרבים להשליך זאת. לשיטתם, ראשית עלינו לשמור על הקיים המסור מימים קדמונים. ואילו הליברליים סוברים שיש להשתחרר מכל מה שהיה, להיות בני חורין, פתוחים למחשבה ולארגון מחדש של כל סדרי החיים. מה שהיה בעבר מכביד ומקשה, ואין להשתעבד אליו. עבור ערך החירות, שהוא הערך הנעלה מכל עבור הליברלים, מוכנים הם לבזות את הישן, ולכל היותר לומר שהיה טוב לשעתו בלבד, משום שכיום האנושות התקדמה, יותר מבינים את העולם ויש יותר כוחות להתמודד איתו.
השמרנים והליבלים, כשהם עזי פנים, נוצרים שיבושים: שמרנות קיצונית מביאה להסתגרות ולצמצום הולך וגובר, וליברליות קיצונית מביאה לניתוק מכל היסודות, גם הזהותיים, הרוחניים והמוסריים, שהם הצטברות מורשת הדורות. השפעתם של עזי הפנים הליברלים גוברת, כאשר גם במציאות מתחוללים שינויים גדולים רבים. לפני כשלוש מאות וחמשים שנה, כאשר אדם היה מתבונן אל העבר, אפילו לתקופה של אלף שנה, היה רואה בערך את אותו הדבר כמעט בלא שינוי, החברה מחולקת לאותם מעמדות: ישנם איכרים, מלכים, עבדים ובעלי אחוזות.[162] בעת החדשה השינויים גדולים, והם הולכים ומואצים יותר. החברה משתנה מבחינת המבנה שלה, החינוך וההשכלה, התפיסות המדעיות והמוסריות. ניתן לראות כיצד הכל בתהליך של שינוי. לא כל השינויים טובים, אך בכל ישנם שינויים. וכפי צורך הבירורים ידם תקיפה והשפעתם גוברת. השפעתם של הליברלים המאמצים במהירות את השינוי – גוברת, כי הם מתאימים לזרימה הטבעית של המציאות, בעוד השמרנים עומדים כנגד הזרם. סיכויי ההצלחה של השמרנים אינם גבוהים, משום שקשה לעצור את הזרם, וככל שגוברים השינויים התכופים והחזקים שיש בכל שטח ושטח בתקופה החדשה, כך יותר קשה לעמוד כנגדם. ממילא, כולם מבינים שמלחמות אלו אבודות, 'קרבות מאסף'. בימי קדם, כאשר היו משתמשים ברוח על מנת להשיט ספינות באמצעות מפרשים גדולים, הייתה נצרכת חכמה רבה ומסובכת כדי לנצל את הרוח לכיוונים שונים, גם נגד כיוון הרוח הרגיל. כך גם בענייננו – יש להמציא מערכת כזו שבה הזרם עצמו יעזור גם לתנועה ההפוכה, ולא יהיה צורך לנסות לעמוד נגדו. הדבר מצריך לימוד גדול, אך הוא אפשרי. לכן, לא די בשתי עמדות בלבד: להחליט להיות עם הזרם או נגדו, משום ששתי ברירות אלו אינן טובות. יש לברר מהו היעד הרצוי, ואז ללמוד מן המציאות ולבחון כיצד ניתן לנווט אותה לאותו היעד הנכסף.
וכפי רוב העמל שיעמלו דורשי ד', להעמיד המושגים האמוניים, והדברים המסתעפים מהם, על טהרתם ואמתתם, כן תוסיף תעודת הרשעה לרדת. אם דורשי ה' לא סתם יכריזו שהם נגד הכפירה, אלא יעמיקו בתוך השינויים עצמם, עד כדי כך שידעו להשתמש בהם לתעודתם הם, כך ממילא הצורך ברשעים יפחת. כל עוד הרשעים מאתגרים – יש בהם צורך, אך אם הצדיקים מבצעים בעצמם את עבודת הבירור והליבון של המושגים האמוניים, כבר אין צורך ברשעים שיערערו על המושגים. עד שבאפיסת הצורך לזה ואבדן תועלתה, "כעשן תכלה ועולתה תקפץ פיה" (מתוך תפילות הימים הנוראים). העוולה תסגור את פיה, במקום הצעקות והחרפות שהיו קודם, ממילא – ויהיה אז "פתחון פה למיחלים לד'" (שם). כשהנאמנים לדבר ה' ירצו לומר בשורה למציאות, כשיש דרך ברורה ובהירה כיצד להיטיב לעולם על פי התורה, הרשעים ירצו להקשיב למוצא פי ה' שיאמר דרך דורשי ה'.
הרב מסכם: על כן העמקת הדעת בדרכי ד', והרחבתם הסברתם בכל דרכי חכמה ותפארת שבעולם, בתחילה נצרכת ההעמקה עצמה, לימוד עצמי בכל העֹז והיושר, במיצוי כל הכֹח האינטלקטואלי והמוסרי, לשאול שאלות נוקבות ולחפש את התשובות האמתיות ביותר, רק לאחר מכן מגיע השלב הבא. אין לקפוץ ישר להסברה ההמונית, אלא רק לאחר שיש כבר תוכן עצמי בעל ערך ומשקל, יש להתחיל לפעול כדי להנגיש אותו, ואז כמובן נצרכת חכמה רבה מצד עצמה. כאשר מוכרים מוצר, יש לעבוד היטב על אופן המכירה שלו – פרסום, הפצה וכיוצ"ב, כדי שיתפרסם היטב בשוק הרלוונטי לו. כך, יש לדעת לפאר ולייפות את דבר ה', שיהיה נאה וברור, ויקנו אותו ההמונים. אז, כאשר שני השלבים יתקיימו בסדר הנכון, הבירור העצמי והפרסום הנכון, העמקת הדעת בדרכי ה' תהיה רטיה למחלת החוצפה דבעקבתא דמשיחא פצע מדמם, מזוהם ומודלק, צריך תחבושת מתאימה, לא רק למכה החיצונית, לא רק על ערכה המוחש לבד, מה שכבר בא לידי ביטוי בכפירה החוצפנית, כי אם גם על ערכה ושרשה, שהיא מוצאת מקום מצד ההשגחה האלוהית להתגבר בעולם, השגחת ה' היא הנותנת אפשרות לחוצפה להתגבר, כדי שהנאמנים לדבר ה' ישימו לבם אל התיקון הנצרך למושגי האמונה. כשאדם חש בכאב עליו להבין שיש לו בעיה ועליו לטפל בה. הכאב מסמן דבר־מה, ללא הכאב, האדם עלול להיפגע, להישרף ולהיחתך מבלי לשים לב. אין להסתפק בתרופה מקומית, בזעקות שבר ואיומים שימנעו את עזיבת המסורת, אלא יש לרדת לשורש הדבר, להבין מדוע היהדות נקלעה לכזה מצב מכאיב. ככתוב "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ד'" (עובדיה א, ד). גם אם החוצפה שמה את הקן שלה בין הכוכבים, והנאמנים לדבר ה' מרגישים שאין להם יכולת לקבוע דבר, משום שהכופרים קובעים הכל – ישנה הבטחה אלוהית שכפי שעלו הכופרים – כך גם ירדו. אך הירידה לא תהיה לבד, אלא בסיוע דורשי ה', המעמיקים חקר למצוא את אמונת האמת. ועל דורשי ד' נאמר "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיהו לג, טז) הבסיס של יראי ה' ודורשיו זו השכינה המתמדת. רק שיש לדעת לשנות את העמדה הסבלנית לטעויות ולדעת לבקר ולהקשיב לתהליך שיש במציאות ולמצות את כל הפוטנציאל הגדול שיש בשינויים לטובה, לטובת החזון והתעודה. ונאמר "כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלוֹהִים" (תהלים סח, ג). אם הדונג רחוק מן האש – הוא מחזיק מעמד יפה, אך אם הוא מתקרב מדי לאש האמת – הוא נמס. לכן, אין לפחד ממנו, אלא רק להגדיל את בערת האמת: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כט). וממילא גם פסלי הענק שנוצרו מדונג, הנראים אימתניים ועוצמתיים – ימסו בחום האמת הגדולה. "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלוֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה" (תהלים סח, ד) כי גם יבינו מה היה תפקיד הרשעים, מה משמעותו של הכאב שהביא אותם לתהליך ההבראה שהיה יכול להיות נורא ואיום אלמלי הכאב ההוא.
