כאן מתאר הרב את התהליך הארוך והמסובך של הפירוד בין האידיאות, תהליך שהולך ומחריף. ירידת האידיאה הא-להית מאפשרת זיווגים משונים ומעוותים עם דתות ותרבויות אחרות. הרב מבטא זאת על ידי תיאור האיחוד הראוי להיות בין האידיאה הא-להית לאידיאה הלאומית בישראל, והנגדתו לחיבורים המשונים בין יסודות יהודיים ליסודות אליליים. והחיבורים הללו הולידו יצורי כלאיים בדמות הדתות והתרבויות החדשות.
החיים הישראליים בחיקה של האידיאה הא-להית הם חיים של בני חורין. ישנה השלמה בין חיי הפרט לחיי הציבור. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ[69] ואִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ[70], אבל גם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל[71]. אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ[72], אבל הוא גם מביא את הגפן ואת התאנה לירושלים ולבית המקדש. האיזון הוא מעבר לטכני בלבד, הוא נובע מעומק התחושות הנפשיות השונות. מכיוון שיש נטיות שונות הן יכולות להיות סותרות ואויבות והן יכולות להיות נטיות מאוזנות ותומכות זו בזו.בזמן שזיווג האידיאות שלם לא מתעוררות שאלות על דבר כדאיות החיים. היופי, העדינות, העונג, ההתחדשות, כל אלה גורמים לרצון טבעי וברור להוסיף ולהרבות חיים. רק במצב של פירוד, במצב של קושי וסבל, מתעוררת השאלה האם נוח לו לאדם שנברא או לא נוח לו שנברא[73]. האם כדאי הוא העולם להתקיים או שמא טוב יהיה לו אם יחדל.[74] ביסוד העצמי של התפיסה היהודית השאלה על כדאיות החיים אינה קיימת כלל.היו חוקרי תרבות שהקשו על התפיסה היהודית, על מערכת הרעיונות היוצרים את התרבות הישראלית: מדוע נעדרת ממנה תופעה רבת עוצמה כמו הטרגדיה? הטרגדיה היוונית, היא כמובן שיקוף ספרותי של המיתוסים הקדומים שרווחו בקרב כל העמים, והיו נחלת העולם האלילי. המצוקה המהותית של הקיום היא מקור חיותה של הטרגדיה. המצוקה המהותית, שהיא הרצון הכן לעשיית הטוב והפיכתו של הרצון הזה לרוע ואימה. וחוסר האונים הזה מחדד את השרירות הנוראה, הבלתי מובנת, מעמיד את השאלה הכבדה האם הקיום הזה בכלל כדאי. האם הסבל והקושי שאינם מקריים אלא מהותיים לאדם, לא פוגעים ביכולת להצדיק את ההתחדשות וההתרבות, כלומר הניסיון להרבות בחיים. האם הנטיות הטבעיות עצמן אינן איזה סוג של גחמה אכזרית טרגית. הנטייה הביולוגית להתרבות, יצר המין, תחושת העונג, האם כל אלה לא עומדים בסתירה חזיתית לתודעה הקשה לגבי החיים? האם ההתנגשות הזו בעצמה איננה לעג נוראי לאדם, שהוא תמציתה של הטרגדיה?את השאלה הזו אנחנו לא מוצאים במחשבת היהדות ובמקרא. אכן ישנם מצבים קשים, ישנם טעויות וכישלונות, אך אלה הם הכישלון של האדם בהבנת רצון הא-ל, השופט כל הארץ בצדק. בתנ"ך קיימת רק דוגמה אחת, איוב. יש בה קרבה מסוימת אל הטרגדיה, אבל זו ודאי לא טרגדיה קלאסית המותירה אותנו חלולים, מיואשים ופסימיים, נטולי כל אמונה בצדק ובאמת.
הספרות העולמית האדירה את הטרגדיה, העצימה את העיסוק במצוקתו המהותית של האדם, וראתה במצוקה זו את החיים כמות שהם, את האמת האכזרית והקשה על החיים.
לעומתה מעמיד הרב את התפיסה היהודית. לעומת המתח והאימה שחש עובד האלילים כלפי הא-ל, מדברת היהדות על הנועם הא-להי של החיים.
אימתו של הקטן והחלש שאינו מבין את המתחולל סביבו ולא מוצא הסבר לגלים הטורפים את ספינת חייו, זוהי חווית האל המרכזית והיסודית שבתפיסה האלילית. האליל מתגלה בשיא כוחו בברקים ורעמים, בסערות הים וברעידות האדמה, ולא נותר לו לאדם אלא לעמוד חסר אונים אל מול העוצמה הזו ולרעוד כעלה נידף. ואל הפחד מפני הסבל מצטרפת גם אימת התעלומה. הכישלון במציאת הסבר כלשהו לתעלומת החיים, הסבר שיניח את הדעת ויתווה הגיון ומוסר כלשהם בסבך הפגעים והסבל.
כמה נוראים חייו של האדם, החש ככלי משחק בידיו של אליל אכזרי ולועג. אין ביכולתו להשיב מלחמה או אפילו להתגונן, והבריחה היחידה האפשרית היא לחדול מלהתקיים.
לעומת עומק התהום הזה, מעמיד הרב את הנועם הא-להי.
הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים,
הא-ל מתגלה לאדם. פונה אליו, מתקשר איתו ומזמין אותו להיות שותף לברית. פניית הא-ל לאדם היא הצעת ייעוד ומגמה, תוכן של תיקון עולם. בניגוד למיתוס האלילי, היסוד הראשי ביהדות אינו הא-ל כשלעצמו אלא הקשר שלו עם האדם.
המיתוס מתאר את חיי האלילים, ולעומתו התורה מתחילה מן הדיבור הא-להי, מבריאת העולם, כלומר פנייה של הא-ל למציאות האנושית. הפעולה הא-להית מתבארת לנו כאמירה, כמשמעות. אנחנו מבחינים מה רוצה הא-ל בכלל ומאתנו בפרט. הסיפור היהודי מתחיל ממקום אחר לגמרי – וזהו הנועם הא-להי.
בנועם יש יסוד של התאמה. אנחנו רואים את הדבר הזה בדברי חז"ל על תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה, לעומת תלמידי חכמים שבבבל המחבלים זה לזה בהלכה[75]. נועם מול חובלים. נועם זה התאמה והשלמה. המפגש עם א-להים הוא מפגש של התאמה והשלמה, למרות שודאי שלנצח יתקיים יסוד התעלומה הגדול – העצמות הא-להית שלא ניתנת בכלל לשום השגה. אך לא העצמות הזאת היא במוקד ההוויה היהודית, אלא ההתגלות, האומר האחד, גילוי רצונו. העצמות לעולם נשארת מחוץ לטווח ההשגה האנושית.
לעומת זאת, האלילות מנסה בכלים איומים, גסים, נוראים ושטחיים לתאר דווקא את חיי האלים כשלעצמם. והאדם אינו אלא כלי משחק בזירה שבה מתרחשות העלילות של חיי האלילים. זוהי שונות מהותית בין הנועם היהודי לתפיסה האלילית. האחרונה כה רחוקה במהותה מן הא-להי, והיא מלבישה את התחושות הנפשיות הדתיות הפרימיטיביות שלה, מחלצות אנושיות מגושמות עד אימה, ומייצרת עולם נוראי לעצמה. היא מפחידה את עצמה בסיפוריה, שביסודם עומדת תחושת האימה מן הכוחות. היהדות לא נפעמת מהתחושה הזו כי אם מן הדיבור, מן הפנייה של הא-ל, ועל כן נוצרת התאמה, נוצר הנועם.
המדרש מנסח זאת בבהירות תמציתית: "לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם"[76]. הבורא פונה לאדם ואומר לו: העולם מותאם לך ואתה מותאם לו, אינני קורא אותך למה שמעבר ליכולתך. הנה הגן, אלה הם הפירות בכל מתיקותם ועדינותם, זהו גן העדן. תן דעתך שלא תקלקל[77]. יכולים לקרות כשלונות, מצבים טרגיים של התנגשות וקלקול, אבל תן דעתך. כפי שאתה יכול לתת את דעתך הלא טובה ולקלקל כך יכול אתה לתת את דעתך הטובה ולתקן. לעולם נשארת התקווה והצפייה לישועה, כי היסוד הוא הנועם א-להי, התאמה לפי המידה של האדם. החיים ספוגים וחדורים בנועם, והוא טבעם מבריאתם.
כיצד מתפשט הנועם, מה טיבה של טבעיות זו? בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ. לא אותה תחושה שהיא יסוד האלילות כי אם אותה הנטייה הנפשית המחפשת אחר ההתגלות הא-להית, אחר שמיעת דבר ה'. מגמה שלא מסתפקת רק בתחושת הימצאות ה' כשלעצמה. זהו אברהם שלא מסתפק בתרבות אלילית מפותחת, ובעוצמות החוויה שהיא יכולה לספק. לא! הוא מחפש לשמוע את דבר ה', את ההתגלות הא-להית. זו הפשטות, הטבעיות של כנסת ישראל.
הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי.
זו תוספת חשובה מאד. לפעמים האדם נופל, לפעמים אין הוא מבין משהו, יש קשיים. לפעמים דברים לגמרי לא נעימים, אבל ברי לנו שזה מקרה שלא יתמיד, שאין זו מהות החיים. פירושו של דבר שבסך הכל החיים כדאיים.
חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה,
אין שאלה על דבר תוכנם העצמי של החיים. שאלות רבות יש בחיים, שאלות חשובות שצריך להשיב עליהן, אך לא החיים עצמם.
מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, – לא מלאכותית, תוצרת התרבות שביסודה אלילית.
הערֵבות והעדינות, הטעם שאדם טועם בחיים, באים דווקא מתוכנם העצמי של החיים. לעיתים יש מצבים לא נוחים ולא נעימים, אך אין זה התוכן העצמי של החיים.
אפשר לנסות ולהמתיק באופן מלאכותי את החיים המרים. לפני מספר שנים היה איזה שיר ישראלי, שדיבר על היציאה ללונדון מפני שיש שם טלוויזיה יותר טובה, אנשים יותר אדיבים והייאוש נעשה יותר נוח. לא שאין שם בדידות אבל היא יותר נוחה, כי יותר נוח להיות בודד עם טלוויזיה טובה. זו דוגמה לכך שאפשר באופן מלאכותי לנסות להמתיק את החיים. אם התחושה הבסיסית היא ניכור אפשר מלאכותית לאלחש את הכאב. אם אין חברה טבעית, אם אין אנשים שאכפת להם ממך, אפשר להיות חבר תמורת תשלום במועדון חברים, ואז יהיו די הרבה אנשים שיהיה אכפת להם ממך. לא ממש ממך, אלא מכספך, אך הכל יראה כאילו אכפתי. יטפלו בך, ישאלו לשלומך, יגישו לך ארוחות. תמורת תשלום אפשר לקבל המון שירותים חלופיים למעגלי החברה הטבעיים, אבל זה לא מקורי, זה מלאכותי. וההבדל בין הטבעי למלאכותי הוא כמובן תהומי.
באופן מלאכותי אפשר לדמות את החיים הנעימים אך אי אפשר לקבל אותם. לא אהבה, לא אכפתיות ולא קרבה, אפשר לקבל רק פעולות שמדמות אהבה, שמחקות אכפתיות ורצון טוב.
וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת.
מפני שעצמיות החיים היא אופטימית, מרכז הכובד שלהם הוא טוב ונועם, ראויים הם לא רק להתקיים בדיעבד אלא גם להתחדש ולהתרבות. לאמיתו של דבר, זו נטייה כלל עולמית: זו נטייה של כל חי, של כל צומח שנוטה להתחדש ולהתרבות. כל מה שאנו רואים בו תנועה יהא תמיד בתנועה של יצירה. כלומר נועם החיים העצמי הוא הכח היסודי המניע את כלל ההוויה. כמובן שזה נכון בכל אדם, אלא שבתפיסה היהודית אנו מבינים שאין סתירה בין הנטייה הבסיסית הזו לבין התודעה הרוחנית. בתפיסה האלילית נוצרת סתירה קשה, כאמור, כי אז מתפרשת התפיסה הטראגית כמין לעג אכזרי של האלילים.
יש כאן התאמה בין הנשמה העליונה ונטיות החיים הגופניות היסודיות, זהו הנועם.
ביולוגים רבים סבורים שיופיים החזותי של בעלי החיים, יפי הצלילים שהם מפיקים, קסם התנועות, הפריחה הצבעונית – כל אלה משרתים את נטיית ההתרבות הגנוזה. הכל מכוון אל החיזור והזיווג, אל ההתאמה. הנטייה הכוללת של ההוויה איננה פרודית או כאוטית אלא נטייה של התאמה, של התחדשות והִתרבות.
הכוחות הטבעיים העזים, כמו יצר המין, אינם צופנים בחובם סערות וחיבוטי נפש. לא נוצרות מערבולות של מחאה וניגוד מוסרי ברגשות.
בתפיסה היהודית של הנועם הא-להי אין הצבה של אידיאל-הניגוד כמו העניין הנזירי שהיה בשיטות האליליות והתעצם ביתר שאת בנצרות ובבודהיזם, והגיע אפילו לסוג מסוים של נזירות באסלם. אלה הנטיות שרואות את העליונות של הנשמה ושל האידיאלים הגדולים, את כל האישיות המעולה והמרוממת, כניגוד גמור לשאיפות ההתחדשות וההתפתחות. כאויבים מרים. לא כן ביהדות.
וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ
השקפה שיודעת לראות את העדינות שברגשות העזים, בכוחות הטבעיים החזקים. את אותן הנטיות יש לעדן, ולא צריך להתעלם מהן חס וחלילה. הקריאה היא להתעדנותן. לא להיות דורס ואוכל, כי אם להעצים את יסוד האהבה, החיבה והכבוד, ולפעול ולהשתלם על ידי האיחוד הגשמי.
וְנַחַת-רוּחַ,
לא רוח סוערת במובן של ניגודים, אלא רוח שיודעת לחול באופן נכון על מציאות שלימה. רוח שנחה היא לא רוח שאיננה, היא רק לא מסערת גלי ניגודים שמטביעים.
שלווה והשלמה, ולא סיפוק רגעי שאחר כך צריך להתחרט עליו. הסיפוק הרגעי עומד בעין סערת הרוח, כשאדם חש שאינו יכול לעצור את עצמו אך גם אינו רוצה, מוכרח אך סולד. זהו ניגוד נורא.
הנצחיות שנחשפת בתהליך הזה עצמו של התחדשות והִתרבות, העברת החיים מחוליה לחוליה בשרשרת, עם כל העוצמה וכל האהבה, עם כל היופי, עם הפנים אל העתיד הנעלם, מעבר לכל קץ. היא הניצחון, הנצח, היופי המנצח את כל המכשולים והחסרונות.
הא-ל אומר: "וְהִנֵּה טוֹב"[78], והאדם שמח בא-להיו אשר נטע בו את כל הכוחות הללו, את היכולת. הא-ל אשר הגיה עליו את החכמה ואת הרגש האדיר, לתפוס ולהכיל כוחות ועל ידי כך להעצים את הטוב.
