אנחנו בתוך מהלך שלם של הארת היחס בין הכלליות שהייתה בבית ראשון לבין הפרטיות שלאחר החורבן. החיים הכלליים מלאי האורה והעוצמה, לא נקלטו יפה בנפשות היחידים. הפרטיות של אותם יחידים, שכלל לא קלטה את האורה הכללית או שקלטה אותה בצורה מסולפת, נשאה ראש, ונוצרה התנגשות בין האידיאה הא-להית בביטוייה הגדולים, המלכות והמקדש, לבין חיי היהודי הפרטי. זו התנגשות, שבאה לידי ביטוי בכך שמצד אחד הייתה מלכות והובאו קרבנות למקדש, ומצד שני העניינים שיותר שייכים לפרטיות, כמו ענייני ממון והיחסים בין אדם לחברו היו מקולקלים, ונדמה היה לעם שמספיקה הייצוגיות הציבורית.
אז חרב הבית הראשון, התגברה הפרטיות, הסתלקה האידיאה הא-להית, ובאה תחתיה האידיאה הדתית. עניינה של הדת הם החוקים וההתנהגויות, והיא פנתה בעיקר לחיי היחיד. בתחום התפילה תיקנו ברכות, והודגשו עניינים של מידות המושפעים משכר ועונש פרטיים, עולם הזה ועולם הבא, "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה"[60]. חשבון הוא עניין פרטי: "אני לעצמי, כדאי לי או לא כדאי לי". זו התמקדות והדגשה של החיים הפרטיים. יש גם בצד הזה יתרונות, אבל כדי שהחיים הפרטיים יקבלו את תשומת הלב הראויה, הסתלקה והתרחקה האידיאה הא-להית, והועמה האורה הכללית.
על כן גם בימי בית שני, למרות שחלק לא מבוטל מעם ישראל חזר לארצו, נבנה שוב בית המקדש, ולאחר זמן אפילו קמה ממלכה יהודית – אף אחד מהדברים האלה לא היה שלם. לא כל העם חזר לארצו, בבית המקדש השני חסרו דברים עיקריים כמו הארון, דבר שהביא לירידה בעוצמה הרוחנית לעומת ימי בית ראשון. גם מלכות החשמונאים לא הייתה מבית דוד, והיה בה עירוב רשויות בין כהונה למלכות וכושר עמידה לקוי אל מול התרבויות הגדולות, בעיקר מול התרבות ההלניסטית.
אם כן, הייתה בבית שני מגמה של תיקון אבל היא לא הגיעה לעוצמתה המליאה, אף שעלתה קרנם של אנשי כנסת הגדולה, של תלמידיהם הזוגות ושל תלמידי תלמידיהם התנאים.
לשאלה אודות מידת המודעות שהייתה לתהליך הזה בעת התרחשותו – קשה לענות. סביר להניח שגדולי ישראל רצו להשיב את השכינה על מכונה, אבל יהודי בבל לא באו. הזקנים שחזרו עם עזרא וזכרו את מקדש שלמה, עמדו מול בית המקדש החרב בעת המאמץ להחיות אותו ולבנות מזבח, עמדו ובכו: וכי מה ערכו של הקיים העלוב והקטן לעומת מה שהם זוכרים?[61] צערם נבע מכך שהם לא נתנו את דעתם על הגודל של עצם חידוש עבודת הקודש במקדש אלא על המסגרת, על הלבוש הדל והגוף החלוש של ההתחדשות. אותם מתאר הנביא: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת"[62] ואומרים חז"ל: הקטנוּת שהייתה בהם.[63] ובאופן כל כך פרדוקסלי, עד שהורדוס לא בנה את הבית הגדול והמפואר והפך את בית המקדש לאחד הבניינים המפוארים בכל ממלכת רומי, לא התנחמו. למרות שכבר קודם לכן הייתה מלכות בית חשמונאי. מצד אחד – נבנה מקדש מפואר כבראשונה, ומצד שני – מה מקורו של כל אותו פאר. מי שלא ראה את בניין הורדוס – לא ראה בנין מפואר מעולם[64], אולם בל נשכח מי היה הורדוס.
ביטול יצר העבודה הזרה הוא התרחקות זמנית לצורך תיקון. חכמים ראו שלא עומדים בכל אותה העוצמה, והחליטו שלא להעמיס יותר מדי, להתגבר ולתקן מבפנים, כדי שיוכלו לעמוד גם במשימות הגדולות. כלל לא ויתרו על כל אותן שאיפות גדולות אלא שרצו להשקיע קודם כל בבניין המסגרות. אין כאן ויתור, אלא חיפוש של דרך חדשה שתוביל בסופה לאותה מטרה. אמנם בפועל, גם בעצם קביעת המסגרות יש בעייתיות, כי היא עלולה להפוך לקביעות טכנית וריקה מתוכן. וכנגד זה מזהירים חכמים: "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים"[65], אותם חכמים שטבעו את ה'קבע' של התפילה ויצרו את המסגרת.
ר' צדוק התענה ארבעים שנה לפני החורבן[66] מתוך ניסיון למנוע אותו ולא מתוך יאוש. חכמים ידעו שהמצב לא טוב אבל לא וויתרו מראש. עדיין הייתה התפתחות גדולה של לימוד התורה, ומסגרות רבות של קיום מצוות והתנהגות דתית היו קיימות אז.
מִזֶּה הֵחֵל אוֹתוֹ הַזִּוּוּג הַמְשֻׁנֶּה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲלֶה יָפֶה, שֶׁל הַדָּתוֹת הַקַּיָּמוֹת בְּעַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ: – הכוונה קודם כל לנצרות כמובן, וגם לאיסלם.
חֲלָקִים מְיֻחָדִים שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, – המוסר, רעיון ייחוד הא-ל, ערכי צדק ויושר וגם חזון אחרית הימים, שהיה רעיון גדול מאד שלא נפוץ בעולם לפני כן. והיו עוד כמה ערכים, אבל גם הם באו – בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת וְנִדְעֶכֶת מִמְּקוֹרָהּ, – עִם יְסוֹד הָרַעְיוֹן הָאֱלִילִי וְכָל זֻהֲמַת הַבַּרְבָּרִיּוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, – מפני שהאנשים האלה עצמם לא הכירו את היהדות כראוי, אם מצד מעמדם החברתי – שלא יכלו להכיר, בהיותם עמי הארץ, ואם מצד אופיים ואישיותם.
מִצַּד הַמַּשְׁפִּיעִים, הָעַסְקָנִים, שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִבֵּית חַיֵּיהֶם, – ישו, פאולוס, פטרוס ועוד, כל ראשוני הנצרות שהיו יהודים. הם היו המשפיעים, הם הלכו למקומות שונים ברחבי העולם הרומי ועשו תעמולה למען הדת החדשה והביאו עמם את "הבשורה".
לא בכדי רובם היו מהגליל. באותו הזמן לא היו בגליל מרכזי תורה, אף שהגליל היה חבל ארץ עשיר מבחינה כלכלית. רק אחרי חורבן הבית השני, כשנחרבה ירושלים, וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא, מרכזי התורה עברו לגליל. לדוגמה רבי יוסי הגלילי היה תנא בתקופה שאחרי החורבן.
אנחנו מוצאים ריבוי של הופעות כתות רוויות להט דתי ומהפכני בדמדומי המעבר בין שלב היסטורי אחד למשנהו. התרבות האלילית, בשעה שכבר הייתה במשבר, התרצתה לקבל השפעות חדשות. באותה תקופה היו גם תופעות מרובות של התגיירות, והנצרות רכבה על הגל הזה והבטיחה שלא צריך להתגייר ממש בשביל לזכות במלכות השמיים.
וּמִצַּד הַמְקַבְּלִים, הָעַמִּים עַצְמָם, שֶׁהַטֶּבַע הָאֱלִילִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְהַרְגָּשָׁתָם, – גם העמים התרבותיים מצד עצמם, למרות המשבר התרבותי, היו קרובים יותר לאלילות. הרב מדייק בלשונו, הוא לא אומר שהם מוכרחים להיות אליליים, אבל אם הם לא מקבלים הדרכה החלטית ברורה, אז מצד עצמם, טבעם יותר קרוב להיות אלילי – בִּיסוֹד הַרְגָּשָׁתָם הַלְּאֻמִּית וְהַחֶבְרָתִית;
הרב רומז למשמעות יסוד ההרגשה הזו: כִּי לֹא אוֹתָם כִּי אִם אוֹתָנוּ נָשָׂא ד' עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים לִהְיוֹת לוֹ לְעַם-נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. יציאת מצרים, זהו יסוד ההרגשה היהודית, החוויה המעצבת. ובאותם העמים שלא עברו את המהפך הזה חסר המרכיב המכונן בהרגשתם הלאומית והחברתית, וממילא הם יותר אליליים. הם מציירים לעצמם את האלהות בדמות אדון, רודן שצריך לרַצות אותו. זאת האליליות העמוקה שבנצרות, גם אם הנוצרים נשבעים ואומרים שהם מאמיני האחדות. הם תופסים אותה רק ככח נורא ואדיר מעליהם, שהם צריכים להיכנע לו, וזו תפיסה של עבד.
כלומר, אצל הגויים הבסיס של הקשר עם הא-להים הוא לא ברית כמו אצל עם ישראל. עם ישראל הוא עבד שיצא לחירות והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כרת איתו ברית. עבורם אין כאן ברית אלא השתלטות, וזה סוג אחר לגמרי של מושגים והבנות. וממילא זה מוביל למערכת יחסים אחרת והחברה נבנית בהתאם. לכן מתאים לאותה החברה שראש המדינה, המושל, יהיה גם ראש הכנסייה, כמו שהיה בשלב הראשון של הנצרות, בימי הקיסרות הרומית. אחר כך הייתה דילמה קשה מאד, איזה שלטון צריך לגבור. אחד מעמודי התווך של התיאולוגיה הנוצרית לזרמיה, אוגוסטינוס[67], כתב חיבור מעמיק על השאלה: שלטונו של מי צריך לשלוט, של הכח הארצי או של הכח הא-להי.
הדגמים היהודיים בכלל לא תקפים לגבי העמים. אצלם הכל קשור למאבק. כל תפיסת העולם, כל הרגשתם הלאומית והחברתית קרובה יותר לאלילות. יותר נוח להם לקבל דגם של היררכיה: אליל גדול שבחצרו יש מקורבים ומשרתים. לכן בפועל, למרות שהנצרות חוזרת ומכריזה אלף פעמים שהיא דת הייחוד, יש בה שילוש, פסלים ותמונות, ומאות סוגי משרתים, וקדושים וקדושות מעונים ובני משפחותיהם שסוגדים להם. למרות רצונה העז להתרומם מן ההגשמה – היא לא מצליחה.
אמת היא שבאופן כללי יש ביראה צד אמיתי. יש ערך חשוב ליראה, עד כדי יראת הרוממות, שזו המדרגה הגבוהה ביותר, הכרה עמוקה ומליאה בגדולתו האינסופית של הא-ל. מובן מאליו שלא רק שאנחנו לא משתווים אליו, אנחנו אפילו לא יכולים לתפוס אותו בקצה בהכרתנו. אולם ביכולתנו להתפעל מן הגודל והשגב המופלאים, ומן החסד האדיר על שזכינו להכיר בזאת. זוהי יראת הרוממות. אבל מימד היראה בדרגות יותר נמוכות, קיים גם הוא, ובמיוחד בגלות. הרי ברור שהדבר החזק ביותר שמרגיש מי שננזף ונענש זה שהוא נזוף ונתון בעונש, וזה מגביר אצלו דווקא את צד היראה. אבל בעיקרו של דבר, עדיין ההרגשה הבסיסית, היסוד של כל היראה הוא שאנחנו בני חורין. אמנם בני חורין שנענשים, בני חורין שחטאו, בני חורין שנמכרו – אבל עדיין בני חורין.
יש הבדל גדול מאד בין עבד לבין עבד עברי. עבד נולד כזה, זו מהותו, ולעומתו עבד עברי הוא כרגע ובאופן זמני משועבד, אבל הוא בן חורין והוא יחזור להיות בן חורין. מעמד הגלות דומה למעמד עבד עברי. ודאי שבגלות מימד היראה, העונש והנזיפה הוא המימד הבולט יותר, והרבה פחות מודגשים האהבה והעונג. ובכל זאת, גם בגלות כשיהודי היה עורך סדר פסח, חייבה אותו ההלכה לעשות כל שביכולתו כדי לזכור מי הוא, לזכור שהוא בן מלך.
זהו הזיווג המשונה, ענבי הגפן בענבי הסנה, חלקים מן היהדות וחלקים של העמים האליליים הברברים. זיווג שלא עולה יפה.
וְ"עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה הוּא דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל"[68].
