בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי הִטָּמֵא מַרְבִּית הַכֹּחוֹת שֶׁל הָאַחֲרוֹנָה וַיֵּהָפְכוּ לְ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה"[4] וְאַחַר-כָּךְ גַּם נֶהֶרְסוּ עַד הַיְסוֹד, הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל, בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת, בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה.
ביטויה השלם והממצה ביותר של האידיאה הא-להית יכול להיות רק על מצע הלאומיות. הכלי שנועד יותר מכל להכיל את שלל אורותיה של האידיאה הא-להית הוא הגוף הלאומי. ללא אמצעי הביטוי הממלכתי, קטועת איברים-חברתיים וחסרת בשר-ציבורי, נותרת האידיאה הא-להית כְּיוֹנה שלא מוצאת מנוח לכף רגלה במציאות בה הושמדה תשתית כל היש. כעת מתאר הרב את האופן בו פועלת האידיאה הא-להית לקיים את שרידיה של הלאומיות הישראלית בגלות.
לאחר שנחרב הגוף הלאומי מופיעה האידיאה הא-להית בתוך תופעות דתיות-תרבותיות פרטיות שבהן היא יכולה לצאת אל הפועל לכל הפחות במידת מה. אך מכיוון שכר הפעולה העיקרי שלה נחרב, דלה היא פעולתה, והיא עומדת בצילן של הפעולות הכבירות שחוללה בימי שיא תפארתה, בימי מלכות דוד ושלמה.
בעת שפל שכזו, מתכנסת האידיאה הא-להית ומצטמצמת לתפילות בבית הכנסת, ללימוד תורה ולשמירה של חלקי הדת שבגבול הפרט והמשפחה, או לכל היותר בתחום הקהילה.
עֶרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה הוּא בְּתוֹר צִיּוּנִים בַּגּוֹלָה, שְׂרִידִים מִדָּבָר שֶׁהָיָה חַי וְשָׁלֵם וְשֶׁעָתִיד לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת בְּשׁוּב ד' אֶת שְׁבוּת עַמּוֹ.
לעומת המציאות בימי פאר הזוהר והדר הרוממות של האומה, עומדת תקופת הגלות באור חיוור. כמובן, גדול הוא ערכן של כל המצוות, אך ביטוי חלקי כל כך של האידיאה הא-להית מתגמד לעומת נפלאות ימי הכהונה והמקדש, הנבואה והמלכות. על כן מציין הרב את דברי המדרש על הפסוק: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים"[5]. כדי שבעתיד, בארץ ישראל, תחזור ההופעה בשלימות.
אך אל לנו להשלות את עצמנו שבמציאות הגלות יכולה האידיאה הא-להית להופיע במלא כוחה:
בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עֹז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ",[6] בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ.
הגאון מוילנא המשיל את האומה לגופו של אדם[7]. על פי המשל, מתוארים החורבן, הגלות והגאולה כתהליכים פיזיולוגיים. החורבן מתואר כמוות, כלומר ניתוק בין הנשמה לגוף וממילא הפסקת תפקודי החיים וקריסת כל המערכות הגופניות בזו אחר זו. אמנם גם לאחר המיתה עדיין קיים גופו של האדם אף שאינו מתפקד כגוף חי. תהליך הריקבון של הגוף מתחולל בקבר, שהוא המשל לגלות. תהליך איום זה נמשך ומתחולל כל עוד ממשיכים התהליכים של התפרקות הגוף.
העצמוֹת, המסמלות את תלמידי החכמים, הן הנשארות אחרונות לאחר שהתפרק הגוף כולו. מציאותם של תלמידי החכמים שומרת על כח החיים האחרון, ואוצרת במעמקי הלשד שלה ספיחי חיים. התורה, על כל הלהט והחיוניות שבה, היא היחידה היכולה לשמר משהו מלחלוחית החיים שהייתה בעם ולעמוד כנגד כל הכוחות החזקים שיכלו לו לגוף האומה ופוררו אותו.
אולם בימינו, אמר הגר"א, כבר מתחילות אפילו העצמות להתפורר, ונקודת אל-חזור זו היא סימן שעוד מעט תגיע התחייה. דווקא שיא-שפל זה נושא בכנפיו את בשורת הגאולה.
מה גרם לו לגר"א להעריך בחומרה כה רבה את עתיד התורה ולומדיה בישראל?
בעיני רוחו ראה הגר"א את עליית קרנה של ההשכלה, ואת התגברות מעמדם של המדעים והחכמות בעולם. עד כה היה לימוד התורה האתגר האינטלקטואלי והתרבותי המשמעותי היחיד שעמד לנגד עיניהם של בעלי הכישרונות שבישראל. אולם משעה שהמדע וההשכלה עוברים למרכזה של הבמה היהודית, רבה עוצמת המשיכה שהם פועלים על המעולים שבבני עמנו. עד עתה ידע כל צעיר יהודי מוכשר שהתורה היא המזון הרוחני היחיד, ובה ימצא את כל אשר חיפש. אולם כעת קמה לתורה חלופה מסקרנת, מושכת ומרתקת לא פחות, והציבה לטובי הצעירים מרחבי-יצירה ופיתויי-דעת באיכות ובעוצמה כאלה שכנסת ישראל טרם ידעה, ועל כן גם התקשתה מאד להתחרות בהם.
כעת מרחף איום ממשי על עצם קיום עמוד השדרה של העם, על השריד היציב האחרון שנותר בעם ישראל אחר החורבן. כעת ריחפה מעלינו סכנה של בריחת הכוחות הגדולים ביותר של עם ישראל אל חיקה של ההשכלה, שהציעה להם להיות מדענים, משוררים, סופרים ופילוסופים, ובתנאים חומריים עדיפים בהרבה מאלה של אחיהם שומרי המסורת.
מן החמור שבמצבים אליהם נקלע עם ישראל לאורך כל ימיו – תתחיל התחייה. הנשמה תשוב ותופיע על הגוף, ואחדות האידיאות תנץ את ניצני חזרתה לשלימות. מכוחן של העצמות היבשות ישוב ויבנה הגוף כולו.
אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשִּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כֹּחַ לִשְׁמֹר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית"[8] הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי.
הניסיון לכונן על אדני הקודש בניין של חוסן, תפארת ומלכות לא צלח. כעת יש שלב של פיזור, ריסוק ועצמות בודדות ויבשות. אך אנו בטוחים ששלב המוות לא יימשך לנצח. על סמך מה אנחנו מצפים, מקווים ומתגעגעים גם לעתיד הגדול? על סמך העליוניות של האידיאה הא-להית. אין בלאומיות הכח להקים את עצמה מן העפר. רק האידיאה הא-להית מסוגלת לכך. ההשפעה של הרעיון שאין בו סופיות, רעיון שבתוכו שלימות, היא תרפא מבפנים ובאיטיות את הריסוק, היא תחנך ותרגיל למחשבות מסוג חדש.
תהליך ההחייאה הזה יכול להתקיים דווקא במצב של גלות, מכיוון שהסדרים התקלקלו ואין אשליה של עוצמה שמפריעה לתיקון. מדוע לא הצליחה הנבואה לתקן למרות כל עוצמתה? כי היה משהו חלופי שהתחרה והפריע. ואילו הגלות היא אמנם חורבן, אבל מאידך אין בה מה שמפריע לתיקון.
מבחינה לשונית, למילה גלות יש שתי משמעויות. הראשונה מלשון גל, כלומר עליות ומורדות וחוסר יציבות קיצוני. מאידך, המשמעות השנייה היא מלשון גילוי. שידוד המערכות הגלותי מאפשר לכוחות וכישרונות שהיו בלתי מוכרים עד כה – להתגלות.
התיקון צריך להתחיל מתוך טיפוחה האיטי של ההכרת הבעיה. צריך להבין עד כמה המצב הקודם לא היה טוב, להבין את שרשי הרע, לרפא, לתקן ולשקם את המידות. להתחיל להתחנך לחיים אחרים, להעלות את דרגת מסירות הנפש על האמונה הא-להית, לא על הממלכה ולא על הנכסים – אלא על האמונה. להעלות את כל אלו לדרגה העליונה ביותר. זהו החינוך דור אחרי דור, חינוך שמזקק ומגבש את התודעה של מהות האידיאה הא-להית, עוצמתה ונחיצותה. הפנמה של העליונות הראשונית שבה, מעל לכל דבר אחר. בהתגבשות של הרעיונות הללו טמון הבניין הלאומי שיתחדש. האידיאה הא-להית היא היחידה המסוגלת לשקם את הכוחות, על ידי העוצמה של הדביקות והציור של העתיד הישראלי והעולמי הראוי והנכון.
עֵת קֵץ הָרָאוּי – קץ התהליך של התיקון בגולה ועת להתחיל מחדש את התיקון השלם בפועל.
