פסקה זו היא הקדמה כללית לדיון על דור המדבר, אחרי מעמד הר סיני ואחרי חטא המרגלים, ולדיון שאחריו שיעסוק בתקופת השופטים.
כְּבָר הָיוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ "מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד"[1] בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּמַעֲמָד שָׁוֶה, בְּכָל קוֹמָתָהּ וּבְכָל הִסְתָּעֲפוּת חֲיָלֶיהָ וַהֲמוֹן תַּכְסִיסֶיהָ, עִם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הַמְחַיָּה כָּל וּמְעַדֶּנֶת כֹּל שִׁטְפֵי הַחַיִּים וּתְנוּעוֹתֵיהֶם בְּרֵיחַ בֹּשְׂמֵי עֵדֶן גַּן אֱלֹהִים,
בתחילה היו שני המאורות משתמשים בכתר אחד. במעמד הר סיני מקבלים ישראל את התורה כאיש אחד בלב אחד, מתוך מודעות לייחודיות הלאומית של מקבלי התורה. אבל אחר כך מתחיל תהליך הפירוד.
האנשים העומדים במפקד נקראים 'צבא', שזהו סממן לאומי מובהק. מחנה ישראל מסודר כך שבמרכזו נמצא שבט הלויים, ובתוכם המשכן. משה הוא נביא וגם מלך, שני התפקידים עומדים אז במעמד שווה. לכאורה זוהי מציאות שלימה ומתוקנת של כל המערכות. אף על פי כן, אותם עשרה ניסיונות שניסו בני ישראל את הקדוש ברוך הוא במדבר[2], פעם אחר פעם, הם הסדקים של תחילת הפירוד. קשה להם לישראל לעמוד באותו מעמד שווה, להיות אומה חדורת חזון א-להי, עדה של יראי ה' שגם חדורה בתחושת השייכות הלאומית מן האבות אל הדורות שאחריהם. קשה לשני המטענים האלה לדור יחד. יש תלונות על משה, וטוענים כלפיו שהוא משתרר על העם יתר על המידה, מבחינה דתית ומבחינה לאומית, מנסים להדיח אותו ולפגוע בו. מצד אחד ההתנהלות במדבר היא אופטימלית מבחינת הסדר והארגון, אולם מצד שני בתוכה יש מוקדי רפיון ותסיסה, מוקדי מרד.
בחטא המרגלים ניכרת עוד יותר הירידה של צבא ישראל ומחנה ישראל. האידיאה הלאומית, בהיפגשה עם אִיום, מתגלה כחלשה. מה דורשים מאיתנו לעשות? להיכנס? להילחם? לכבוש? הארץ טובה, אבל תושביה ענקים והערים בצורות, יהיה קשה. ואז מגיע הבכי המיואש: בכלל למה לנו להיות אומה? מופיע פחד מלקיחת האחראיות הלאומית, וכל דור המדבר נשאר למות במדבר. כשהאידיאה הלאומית מתנתקת מן הא-להית, היא מנסה לעמוד בכוחות עצמה, ועליה לאמוד את כוחה, ולברר למה היא מסוגלת.
אלא שדווקא בחטא המרגלים אין חטא כנגד הצד של ההנהגה הא-להית, אלא כביכול יש ניסיון להעריך ריאלית את הכח, האם אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים? אמנם יהושע וכלב משמיעים את הטענה: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם"[3], אבל ישראל משיבים: אנחנו לא מורדים בה', הרי יש לנו משכן והשראת שכינה, אבל איך אתם מצפים מאתנו שניכנס לארץ בני-ענק? עם ערים בצורות אנחנו לא מסוגלים להתמודד. ישראל אפילו לא מורדים – הם רק בוכים. מרוב חרדה, ומרוב פחד וחולשה.
ואולי לזה מתכוון הרב בדבריו: הַקִּטְרוּג שֶׁל הַתְּכוּנָה הַמַּעֲשִׂית הַקּוֹדֶרֶת, בְּהִפָּגְשָׁה בְּמִכְשׁוֹלֵי הַדְּרָכִים הָאֲפֵלִים,
התכונה המעשית הקודרת היא מקדירה. הדרישה מאדם לפעול מעשית למען רעיון ולא להסתפק רק בהזדהות עקרונית איתו מחשיכה את יופיו של הרעיון. הצורך לממש את הרעיון בפועל מעכיר את הצלילות, מקטין את העונג. אל המאמץ מתלווים קדרות, עצב ועמל.
בָּרַקְבּוּבִית שֶׁבְּחַיֵּי הַחֹל, – בהרגל, בשגרה. גם הקודש יכול להיות חול. אפילו לירידת מן אפשר להתרגל, מתפעלים יום, יומיים, שבוע, אבל אחר כך מתרגלים. אפילו שזה נס גלוי, אז מה? הרי אוכלים אותו כל יום. הוא כבר מובן מאליו. בארה של מרים נודד אחריהם במדבר, תחילה מתפעלים, ואחר כך מתרגלים. כשלרגע אין מים, מצלצלים מיד לסַפָּק-הנסים-המובנים-מאליהם. גם הקודש עלול להפוך לחול על ידי חיי שגרה, חיים שאין בהם ייחודיות. קדוּשה פירושה ייחודיות, לקדש פירושו להבדיל, לייחד.[4] כשאין ייחודיות נוצרים רקבוביות ונמק, שיעמום ומאיסה במחזוריות של הקיום.
אם אדם לא מתחדש בעצמו, חייבים לחדש לו את התפאורה, להציב אותו במקומות חדשים, כלומר, לרענן את החומרים המקיפים אותו. לחלופין, אפשר שהתפאורה תישאר כמות שהיא – אבל האדם יתחדש בעצמו. אך אם לא התפאורה ולא האדם מתחדשים – הכל נרקב. מים שעומדים במקום אחד יבאישו. הקודש לא תלוי רק בהשתנות הסביבתית, הקודש זו ההתחדשות הפנימית. כשאין התחדשות פנימית הימים ימי חול והחיים חיי חול, יש בהם רקבובית של שגרה, של מאיסה ושל שעמום.
הקלקול של המפגש עם חיי המעשה שייך יותר באידיאה הלאומית, אבל קיים גם באידיאה הא-להית. יש ביטויים של חיי מעשה גם באידיאה הא-להית. על כן הוזהרנו על ידי הנביאים שלא יהיה הצד המעשי של אמונתנו מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה[5]. מעבר לכך, יש דברים שמקורם באידיאה הא-להית, אבל הם ממשיכים להתקיים כי הם נתפסים כמסורת לאומית, ממשיכים אותם כחלק מהתרבות הלאומית. זהו מצב של מעבר מן התחום האחד לתחום השני. הדת הופכת להיות נחלה של הלאומיות ושל חיי הציבור היציבים והמסודרים.
הַיְּחִידִיִּים וְהַצִּבּוּרִיִּים; – גם על היחיד וגם על הציבור משתלטים חיי החול, וכך נחלשת העוצמה שלנו כאומה שיש לה חזון, שהרי כאילו הכל כבר התממש, הכל כבר הושלם וממילא מכאן אפשר רק לרדת – אכן בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ[6].
הפחד של העם מלהיכנס למלחמת כיבוש הארץ הוא חלק מהפחד מלהיכנס לחיי החומר. כי הפחד מחיי החומר ככלל, הוא גם פחד מהתמודדות ממשית. כשמכניסים לתוך מערכת השיקולים את הדם, היזע והדמעות של מלחמת הכיבוש, מתעורר פחד פשוט ואנושי – להרוג ולהיהרג, לכאוב ולהכאיב, ואכן לא צריך להתעלם מכך, זו מציאות קשה, גם אם הכרחית. בנוסף קיימת גם התמיהה – האם בכלל חיים כאלה ראויים? רוב האנשים לא יכולים לבחור לגבי חייהם, אבל במדבר המצב היה כזה שאִפשר לחשוב ולשקול: אולי נישאר במדבר? פה יש לנו הכל, למה לנו להיכנס למערכת כזו שיש בה דברים כל כך לא נעימים? מבחינה רעיונית ודאי שיש נטייה לממש את הרעיונות והאידיאלים. אבל כשמגלים שהמימוש הזה כרוך בדברים בלתי נעימים, שצריך ללכלך את הידיים – אם בדמים רבים ואם בשפיר ושליה – אז נרתעים!
גם התיאור של התורה על פי דרך הפשט, שייך למערכת הזו. העם בוכה כי הוא מפחד, הרי המרגלים מאיימים עליו: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם"[7], "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"[8]. האם חגב יצא להילחם כנגד בני אדם? וכי הוא השתגע?
הרתיעה היא מערכת כוללת. היא כוללת גם את התחושות הפשוטות הבסיסיות וגם את השיקולים הרוחניים: אולי מציאות כזו בכלל לא ראויה שאנשים כמונו, דור דעה[9] שעמד בהר סיני, נרד אליה?
אבל, אף על פי שהסדקים האלה כבר נבעו במציאות הישראלית, בכל זאת – וְהַמַּעֲמָד הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב הַהוּא הֵכִין לוֹ דֵּי כֹּחַ, הַמַּסְפִּיק בְּעֵרֶךְ גַּם לְאוֹתָם יְמֵי-הַיְרִידָה, לַיָּמִים אֲשֶׁר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הֵחֵלָּה, אַחֲרֵי צֵאתָהּ מֵחֶדֶר הוֹרָתָהּ, מִמְּקוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, לָרֶדֶת "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ"[10] אֶל הַתַּכְסִיס הַמַּעֲשִׂי הָעָב וְהַמְגֻשָּׁם.
כלומר, מאותו הקן שממנו נולדה ובקעה האידיאה הלאומית נמשך כח גם לימים קשים. מיציאת מצרים, שבה הציבור הזה הבדיל את עצמו מציבור גדול יותר ונעשה מודע למציאותו הלאומית המסוימת, ויחד עימה מנתינת התורה במעמד הר סיני, שהעניקה לעם מודעות למשימה המוטלת עליו והפכה אותו להיות באמת עם. משני המעמדים המכוננים האלו נמשך כח גם לימים קשים.
עטופים בענני הכבוד ואוכלים מן[11], ובכל זאת צריך כבר להתכונן לקראת הכניסה לארץ. אפרוח ישן בקן ומאכילים אותו. אבל כשהוא גדל אומרים לו: "צא, אתה צריך לבנות קן בעצמך". כעת מוטלת עליו משימה שונה לגמרי. קודם נדמה היה, שהמשימה היא לשבת בקן ולפתוח את הפה כדי שיאכילו אותך. אבל עכשיו יש משימה חדשה.
כל יציאה מן הקן, ממקום מסודר ומאורגן, כל יציאה רעיונית, היא ירידה. גם ההישארות במדבר היא ירידה, כי יש בה התרחקות מאותם המעמדים המיוחדים. גם שם יש ירידה למעשיוּת של: "נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים"[12], זו מעשיות. היו מספיק אמנים לעשות עגל מסכה, ומספיק כוריאוגרפים לארגן ריקודים מסביב לעגל, אבל היו גם מספיק אמנים כדי לעשות את מלאכת המשכן. יש אמנות ומעשיות, וזו הירידה לחיי המעשה.
גולמיותו של החומר מצריכה מעשה ועיבוד. לעבד זה לעשות. אם יש סתם ערימה של זהב היא עדיין לא כרובים ומנורה, גם ערימת הנחושת היא עוד לא ווים, העצים הגולמיים אינם קורות, וכל החלקים האלה יחד עדיין אינם משכן. כל מה שהוא עב ומגושם צריך עיבוד ושינוי, ולזה צריך תכסיס, התחכמות והתגברות. המעשיות הזו בעצמה מכניסה את האדם להלך מחשבה אחר. הוא צריך להכיר את החומר, "לזרום איתו". לדעת איך לעבד את העץ והמתכת, פירושו לדעת את התכונות שלהם. לעצב אותם מבלי לקלקל אותם.
כשאדם שוקע בדעתו בתכסיס, אפילו כשהוא רוצה לשנות, לעשות, לעבד, הוא כבר מכניס את עצמו לתוך תוכי החומר והכרתו. וכך, עם המיומנות לשנות ולתקן, באה גם ההזדהות עם הדבר עצמו. הוא מכיר היטב את התכונות השונות, איך הדברים נעשים ביתר קלות, ביתר ביטחון. זוהי האמנות, זוהי המעשיות.
אֲוִיר-הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה מָלֵא כָּל-כָּךְ זֻהֲמַת הַבְּהֵמִיּוּת וּפִרְאוּת הָאֱלִילִיּוּת, שָׂם כִּמְעַט מַחֲנָק לְרוּחַ-הַחַיִּים שֶׁל הַשְּׁאִיפָה הָאֱלֹהִית הַמְקֻשֶּׁרֶת בְּתֹכֶן הַסִּגְנוֹן הַצִּבּוּרִי שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית, וּשְׁכִינַת הָאֻמָּה יָרְדָה שְׁפָלָה.
יש אומרים שגם הציווי לבנות משכן בא רק בעקבות חטא העגל. [13] אלמלא חטא העגל אולי היו מסתפקים בקבלת התורה ולא היה צריך משכן גשמי. ידוע הסברו של הרמב"ם[14], שהקרבנות באים כנגד קרבנות שהיו נהוגים במקדשי העבודה הזרה של אותו זמן, מפני שעם ישראל התקשה לעבוד את ה' בלי סוג הפולחן הזה. גם זו הייתה השפעה של אותו אֲוִיר-הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה מָלֵא כָּל-כָּךְ זֻהֲמַת הַבְּהֵמִיּוּת וּפִרְאוּת הָאֱלִילִיּוּת, – עד שכמעט אי אפשר לו לאדם בכלל לחיות אם הוא לא שקוע בתוך הגשמיות, בתוך החומריות, בחוויה המוחשית.
הבהמיות הזו ניכרת במיתולוגיה ובאמנות של העמים הקדומים, המלאים בהערצה לבעלי החיים. בהמיות שם לא משמשת רק כמילת גנאי. וזה קיים במינון אחר לגמרי גם אצלנו: "הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי"[15]. יש תכונות של בעלי חיים שעוררו הערצה מופלאה. גם היום יש עוד שבטים בשולי העולם המיושב, שרוקדים ריקודים פולחניים כשהם עוטים על עצמם עורות של בעלי חיים, או מייצרים מן סוג של דרקונים. הערצה של הכוחות החייתיים השונים, כמו האומץ לדוגמה, היא תופעה מוכרת.
זוהמת הבהמיות היא גם ניסיון ממשי של האדם לחקות את בעלי החיים, תוך מחשבה שמה שקורה אצל בעלי החיים זה נכון, יפה וצודק. הזוהמה היא המחשבה שהאדם צריך להשתלב ולהיטמע בעולם הטבע החומרי והמגושם, ולהיות חלק ממנו. אולי פה ושם לסדר משהו לתועלתו האישית, אבל באופן כללי העולם מתקבל כמו שהוא כדגם נפלא. והבהמיות והפראות האלילית השפיעו אפילו על דרכי ההתנהגות, אפילו על דרכי הקודש. כמובן, הקודש בא להתמודד עם זה. הקודש בא לתקן את הנטיות הבהמיות של בני האדם ולהציב להן גבולות. וגם התיקון הזה היה בדיעבד ובתגובה לאותה האווירה שכמעט החניקה את הנטייה הראשונה אל הקודש הטהור והמזוקק, שלא נצרך להשתלב בטבע אלא פנה אליו מעמדת גובה.
ירידתה הבהמית של האידיאה הלאומית בחטא העגל כמעט שמה מחנק לאידיאה הא-להית. היא באה מפני שאנחנו כעם הושפענו משאר העמים. אנחנו הרי יודעים איך העמים מתנהגים ויש לנו קשרים עימם. הירידה הזו שמה מחנק, כלומר ניתוק בין הראש לגוף, לאידיאה הא-להית, שהיא אמנם נשארת בגובהה, אבל שכמעט אי אפשר לחבר בין השתיים. אז בא התיקון: לוחות שנִיים. את הלוחות השניים חוצב משה בידיו. כך יוצאת התכונה המעשית לפועל. אמנם כתוב בהם מה שכתוב בלוחות הראשונים, אבל יש בהם גם מפעולתו של משה. ומתוך תיקון זה בא אחר כך גם המשכן.
המחנק היה אותה האימה של אמירה א-להית למשה: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ"[16]. אתה הראש וממך יצמח גוף חדש. הגוף הקודם יכלה בלי הראש. התיקון היה שלמרות חטאי ישראל ושבירת הלוחות – מפסל משה לוחות שניים ובונה משכן, כדי להביא את התכונה המעשית עצמה אל הקודש. יוצא מכך שהתיקון הזה הוא בדיעבד, בגלל חטא העגל. לבקש סליחה זה בדיעבד, הרי עדיף שלא לחטוא, אף שאם חטאת יש דרך לשוב. אפילו שאולי על ידי הדרך הזאת תגיע למשהו גדול יותר, למקום שבעלי תשובה עומדים,[17] אבל בכל זאת זה נקרא 'בדיעבד', 'לאחר שנעשה'. למפרע נתגלתה דרך נוספת, שאולי יש בה יותר עוצמה, אבל כדאי היה להגיע לעוצמה הזו מבלי לחטוא.
יותר מכך, גם אם הדרך שמתגלה למפרע היא דרך גדולה, שיש בה פנים וצדדים מעבר למה שהיה בדרך הראשונה והישרה, בכל זאת זה נקרא בדיעבד. נכון שאין חכם כבעל הניסיון, רק תלוי איזה ניסיונות עברו עליו, אנחנו הרי מבקשים: "אל תביאני… ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון"[18].
על זה אמרו חז"ל "בעִתה אחישנה" – זכו אחישנה, לא זכו בעתה[19]. השאלה היא האם יהיה שם מרכיב של ייסורים והתלמדות מצד המעשה ואז תבוא המודעות, או שלא יהיה צורך בזה. יש גדילה טבעית, כשצוברים את הניסיון, את המעשה ואת החכמה, ואז מגיעים איכשהו, מדחי אל דחי, למסקנות – זה נקרא בעתה. ויש התפתחות מתוך הבנה עצמית.
לפעמים חושבים שפירוש 'זכו' הוא שצברו יותר מצוות ב"בנק המצוות". ולא היא, 'זכו' משמעותו היכולת לעבור את כל התהליך מבחינה הכרתית בלבד. אם אדם הוא מספיק גדול כדי לצייר לעצמו את כל גודל ועומק העניין ולהפנים את פתרונו, זה נקרא שהוא זכה, שהוא זך. הוא הזדכך באופן היותר טוב, שזה האופן הרוחני. אם לא – הוא יזדכך במסלול הגשמי, מחבטה לחבטה.[20] ומכיוון שזו דרכו של עולם, אז אפילו בצדיק נאמר: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"[21], אפילו דרכם של הצדיקים היא להזדכך על ידי נפילות. מהנפילות יש להם לימודים גדולים מאד, אבל עדיין יש כאן צער של נפילות, ואת הצער הזה ראוי היה לחסוך.
כְּפִי אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהוּסְבָה מֵהַהַשְׁפָּעָה הַיְשָׁרָה שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, כָּכָה אִבְּדָה הָאֻמָּה אֶת הֶאָרַת הַכֹּחַ שֶׁל עַצְמָהּ וְחֵילָהּ הַפְּנִימִי. הרב מרמז כאן שהאומה 'הוסבה' מהשפעה, כמו הכרובים,[22] המסמלים את היחס בין שתי האידיאות, את היחס בין ישראל לאביהם שבשמים.
המאבק הגדול, בכל הדורות, הוא על אותה העצמיות של ישראל. האם העצמיות המקורית היא היוצרת, המעצבת והמנחה את החיים, או שהיא מסתתרת ואנחנו מאמצים את דפוסי ההתנהגות, התרבות והערכים של האומות האחרות. אחת האזהרות החמורות לישראל בכניסתם לארץ היא: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם"[23]. המשכת איבה עם האומות כדי לא ללמוד מהם (אף שהגויים אולי מעוניינים בנורמליזציה של הקשרים) כדי לא לאבד את העצמיות המקורית.
אבל כמובן ששורש ייחודה של האומה הוא מידת המודעות למקור הא-להי. שלילת האחר בלבד זה לא כלום. אתה אמנם לא לומד ממנו, אבל אתה עוד לא יודע מה אתה כן, רק נעזר בו כדי להגדיר מה אתה לא.
עיקר העיקרים הוא לא להסב פנים מההשפעה הישירה של האורה הא-להית. "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".[24] אל תאמר: "עניין זה הוא לא לקודש". אם כל המציאות היא כלים לקודש אזי כל העולם מלא כלים, הכל יעזור לך. מדעים ושפות, תרבויות ומנהגים. הכל. אולם אין לאמץ את זה כמות שהוא. כל אלו דרכים וכלים כדי לגעת בנקודת העצמיות שלך, המקורית. "חכמה בגויים תאמין"[25], כי חכמה היא אמצעי, "תורה אל תאמין".
