ראינו שבתהליך המורכב של גיבוש החברה האנושית בצורתה הלאומית והמדינית, שתי האידיאות משתפות פעולה. האידיאה הא-להית בענייניה הרוחניים, הדתיים והאחרים, והאידיאה הלאומית בצד החברתי-החומרי, מפרות זו את זו. ומפני שבתהליך הכללי הולכת ומתעצמת המציאות הלאומית, בשלב של בגרות ועוצמה לאומיות, יש תחושה בלבבות שהאידיאה הלאומית יכולה לבדה להיות תשתית תרבותית ורוחנית לכל מאוויי האדם, ללא כל צורך בא-להים.
הרב מתאר כאן תהליך קשה מאד, הן בהתהוותו והן בתוצאותיו.
החברה מגיעה לשיא מסוים בהתפתחותה:
וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, – יש חוקים, מנהגים ויכולת כלכלית, טכנית ומדעית, קיימים מנגנונים שונים, מורכבים ויעילים, של חינוך, בריאות ורווחה. המערכת החומרית הבשילה להיות בעלת עוצמה וממשות בולטות ביותר.
כל המוסדות הללו, כל ההישגים, מסתירים את הא-ל ומתכחשים למציאותו. נוצר מצב פרדוקסלי: האדם בחברה הפרימיטיבית, באין לו מוסדות, ידע וחוקים, חש באופן אינטואיטיבי תלות וחוסר אונים, ועל כן הוא מחפש א-להים. הוא מבין ויודע שמעמדו במציאות רופף ביותר ואלמלא עזרתם וחסדם של הכוחות העליונים לא היה שורד. שמש, גשם ושלג, חילופי עונות, נביטה וצמיחה, בלי כל אלה אין לו כלום. לאדם הפרימיטיבי אין דיור מוגן ולא מערכת בריאות, לא חקלאות מסודרת ולא קרן פנסיה, לא ביטוח ולא חוק, לא צבא ולא משטרה – מי יגן עליו?
ולעומת זאת, דווקא על ידי פיתוח הרוחניות, דווקא על ידי הפנמה ושכלול של ערכים מוסריים, חברתיים ואחרים, הולך האדם ובונה את חייו. החברה צועדת ובונה לה מגורים ומוסדות. מדעניה יוצרים וממציאים, מפתחים ומשכללים. והמודרנה מרחיקה מן האדם את תחושת התלות האבסולוטית בכוחות העליונים, בא-להים. האדם מקיף את עצמו במוסדות שתפקידם לבטח אותו מפני אויבים, מחלות, זקנה, שכנים רעים, כביכול יש לו מענה לכל איומי החיים. דווקא אותה התפתחות רוחנית-מדעית, יוצרת חיץ אטום המסתיר מן האדם את א-להיו.
ולכן דווקא כאשר הכל משוכלל, יפה ומסודר – וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ,
מדוע זה חייב להיות כך? מדוע ההתפתחות המדעית, הטכנולוגית והחברתית דוחקת את האמונה ממקומה?
כי האמונה הגולמית נשארת בתודעה בדמות אותה התלות הראשונית, ולא משתכללת במקביל מעבר לרמתה הבסיסית ביותר. אם כעת לא חש האדם את התלות, הוא לא יצור אותה באופן מלאכותי. אם אדם חולה, הוא הולך לרופא, לבית חולים, שם יש מכשירים מצוינים בעלי יכולות מדהימות. וכי באופן מלאכותי הוא ימנע עצמו מלהסתייע ברפואה המודרנית ויתפלל לשמים? לא. וודאי שקודם לכל הוא ימצה את האפשרויות, ויהא זה נכון וצודק מבחינתו. אם הגג בביתו דולף, הוא לא מתפלל שייפסק הגשם או שבאופן נסי יאטם הגג, אלא מזמין בעל מלאכה מקצועי שיתקן לו את גגו בעזרת האמצעים האיכותיים והאמינים ביותר הקיימים בשוק.
תחושות האמונה נשארו אותן תחושות ראשוניות, שבזמנן היו תחושות חזקות ביותר, מפעימות לב, טוטאליות. אבל כיוון שהן לא התפתחו באותה מידה כמו שאר התחומים, והתודעה של תפיסת הא-ל נשארה פרימיטיבית וראשונית, הולכות תחושות האמונה ודועכות.
יוצא, שההתפתחות החברתית והגיבוש הלאומי, יכולת ההזדהות של האדם עם האומה והמקום, עם המדינה, החוקים והמדע – גורמת שהאורה הא-להית הולכת וכהה. גם מאור גדול נראה כאור כהה אם הוא רחוק. ואור כהה כזה מוליד תוצאות:
נדמה, כביכול, שהדת הממוסדת, שהיא כאן נציגת הרעיון הא-להי, קוראת לאדם לסגת אחורנית, לא להאמין בכוחותיו, לא להתפתח הלאה. אלה הם מחשכים.
לעיתים נשמעות האשמות כאלה גם כלפי היהדות, על רצונה לחזור לימי הביניים. נוצרת סתירה: גם אם יש בלב איזו תכונה ונטייה רוחנית, היא לא מסופקת ולא מתרצית על ידי הרעיון הא-להי כפי שהוא מופיע בכלים החברתיים הקיימים, בדת הקיימת. האדם נתון בסבך של מבוכה: או שהוא דתי ואז הוא צריך לזלזל בכל הישגי התרבות, או שהוא איש תרבותי ונאור ואז, כמובן, שומה עליו לזלזל ברעיון הא-להי. אלו הם המחשכים. והדת נלעגת ומבוזה.
הרב מתאר כאן את המשבר הדתי שפקד את העולם, במאה השמונה-עשרה ועוד יותר במאה התשע-עשרה. כאשר הייתה התפתחות מואצת מאד של ענפי המדע והתיקונים החברתיים, והדת נותרה כבימי הביניים, מאובנת ומעופשת, ועם מושגים רבים מעוותים, מבחינה מוסרית-אישית ומבחינה חברתית. באותה תקופה נדחקה גם הכנסייה, כולל אלהי הכנסייה כמובן, ממקומה המרכזי.
כלומר, אז הלאומיות מציעה את עצמה כתחליף, ושואלת: מה צורך לנו בדת עתה, למה לנו א-להות? (תהליך דומה כבר התרחש מוקדם יותר בתרבות הרומית, אך הוא היה שונה במקצת). הרעיון הלאומי אומר: דיינו. התרבות וההזדהות מספיקות, הן מספקות לנו את הגאווה, את הזהות ואת העומק. אנחנו מתקדמים ונאורים, אנחנו מעוניינים לקדם את כל המכשירים החברתיים כדי להיות מבצר עוז, כדי שאנחנו כחברה נהיה חזקים יותר וגדולים יותר. ועל כן במקום אנדרטאות לכל מיני קדושים, נקים אנדרטאות למשוררינו הלאומיים, לציירינו ולמנהיגינו. תופעה זו מכונה בשם "הדת האזרחית". אמנם, יש לחברה דברים מקודשים וערכים מוחלטים, אבל הם לא דתיים במובן הא-להי, אלא שייכים לתרבות הלאומית והחברתית.
אלא שגם לרעיון הלאומי נאמר: "לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן"[41].
אֲבָל כָּאן תִּפְגֹּשׁ הָרִאשׁוֹנָה (הלאומיות) בְּמַעֲמַד הַזִּקְנָה וְהַחֻלְשָׁה;
דברי הרב מפליאים, בהתחשב בעובדה שהוא כתב זאת בתחילת המאה העשרים, בזמן שהרעיונות הלאומיים עדיין היו חזקים ביותר. אין ספק שלא ניתן היה לחזות את ההזדקנות הזו, כי אנחנו יודעים שהרעיונות הלאומיים הגיעו לשיאם מאוחר יותר. כל אירופה נסחפה בלאומיות. היה זה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ורעיון המדינה הלאומית היה הרעיון המודרני ביותר. עובדה היא שאחרי המלחמה ההיא, כשהתפרקו האימפריות הגדולות, הן הפכו למדינות לאומיות. מדינות הלאום כמו פולין, רומניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה והונגריה התבדלו להן אז לעצמן. קשה היה לחזות את זה אז, והתיאור כאן הוא נוקב ביותר, ומדהים ביכולת הניבוי שלו.
הַכֹּחַ הַמֶכָנִי יְשַׁמֵּשׁ עוֹד אֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן לִדְחֹף אֶת הַמְּכוֹנָה הַקִּבּוּצִית, – הכח המכני הוא כח האינרציה, ההתמדה,
אֲבָל לְשַׁד-הַחַיִּים יֵלֵךְ וְרָפֶה, הָלוֹךְ וְחָסֵר. – מפני שכאשר אין רעיון א-להי חסר הלב של הערכים, חסר המרכז של הזהות, ונשארת רק החיצוניות לבדה.
כך קורה תמיד כשאדם מציב לעצמו מטרה – ומגשים אותה. כוחו האדיר של הרעיון הא-להי בלתי נדלה ואינסופי בכל אפשרויות ההופעות שבכל תחום. בתחומי ההרגשה והחקירה, בהתייחסות לעולם הזה ולעולם הבא, בכל נושא לרעיון הא-להי אין גבול. לכן האנושות לא יכולה לחיות ללא הרעיון הא-להי, באיזה אופן שלא יהיה. אם תנתק האנושות את עצמה, בגלל נסיבות חברתיות ואחרות, ותשאיר את עצמה יתומה מן הכח הזה, היא תיוותר רק עם דברים מוגבלים. יהיו יפים וטובים כשלעצמם, אבל מוגבלים, ואפשר יהיה למצות אותם. יש רעיונות שאפשר למצות תוך חמש שנים ויש תוך עשר, מקסימום תוך מאה. כי מלכתחילה האוצר הגדול הזה היה מוגבל. זקנה, ניוון וחולשה הם סופו המובטח של כל דבר מוגבל וסופי.
בַּאֲבֹד הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית אֶת עֶרְכָּהּ, יְאַבֵּד מִמֵּילָא הַכְּלָל אֶת צִבְיוֹנוֹ. – מושג הכלל, רגש ההזדהות עם הכלל מאבד את מעמדו, והלאומיות מאבדת את ערכה ואת צורתה.
צָרְכֵי הַיָּחִיד וּתְבִיעוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת יִשְּׂאוּ רֹאשׁ יוֹתֵר מֵהָעֵרֶךְ הַהַרְמוֹנִי וּגְבוּלָם יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, – מה שמוגדר כיום בשפה המשפטית 'זכויות הפרט'. במשפט הבינלאומי היה מושג מוגדר עד מלחמת העולם השניה שנקרא 'צרכי המדינה' או 'טובת המדינה'. טובת המדינה הייתה שיקול משפטי חשוב לעומת צרכי היחיד. במערכת המשפט של המדינות הדמוקרטיות שלאחר מלחמת העולם השניה אין מושג כזה. המושג טובת המדינה נחשב כיום בבתי הספר למשפטים לאחד המושגים המגונים והמאוסים, ומקושר אוטומטית לדיקטטורה ופגיעה בזכויות היחיד.[42]
מושג רחב יותר בתחום התרבות הוא 'מימוש עצמי'. בכלכלה – 'יוזמה חופשית' וצמצום של מעורבות המדינה בשוק. הערצת גיבורי האמנות והתרבות עד כדי איבוד עשתונות וטיפוח תודעת ה"כוכבים" וקריירה אישית מעל הכל, מעל לאומה, למדינה ולמשפחה.
כלומר גם הרעיון הלאומי עצמו מפסיד בקרב ההישרדות הזה, שהחל למרבה האבסורד דווקא בשל התחזקותו. והרב מתאר את זה בצורה כל כך מדויקת, למרות שאלה הן רק מילים ספורות.
עַד כְּדֵי שְׁרִירוּת לֵב וְעִמָּהּ יֵאוּשׁ וּבְחִילָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת,
מתחיל ניסיון להתחמק מן המדינה, מהטלת החובות שלה ומן הממסדיות, ומסתמנת בריחה אל תורות סודיות איזוטריות משונות ומיוחדות, פרי הייאוש והבחילה שחשים כלפי המנגנון הלאומי-חברתי. ונוצר אי-האמון שמשדר היום אזרח רגיל בעולם המפותח, כלפי המוסדות, ובצדק, כי בכל פשה הריקבון. האמירה הידועה ששם שיקספיר בפי מרצלוס: "דבר מה רקוב בארץ דנמרק"[43], הפכה להיות רלוונטית לגבי כל הממלכות כולן. השחיתות, הניצול לרעה של המעמד והסמכות. אף על פי שמוסיפים חקיקה על גבי חקיקה נגד השחיתות, היא תמיד מוצאת לעצמה פרצות מכל צד וסוג.
אפילו מלחמות, שבזמנים אחרים מגבירות את המוטיבציה ויוצרות מיתוסים של גבורה, מחלישות בעת כזו ומייאשות.
שום מעשה כשלעצמו לא גורם לירידה או לעליה ביחס לאומה, הכל תלוי בפרשנות של האדם המעורב. כאשר העייפות והריקנות קיימות מראש, הן הולכות ומתעצמות בעקבות המאורעות.
בְּכָל הַסֵּדֶר הָרַעְיוֹנִי, "אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ"[44]
כאשר אין דעת א-להים בארץ – אז אין אמת ואין חסד. מדוע? כי הכל יחסי וכולם צודקים. ועל כן גם אין חסד, אדם אומר לעצמו: "מה יעזור החסד שלי, זה יאריך חיים למישהו ואולי זה לא טוב, מי צריך את החיים הרעים האלה". הכל נמצאים בסוג של ייאוש ואכזבה, והחיים מאבדים מערכם העצמי. במצב כזה, חוץ מההנאה החושית הפשוטה, שנשארת כמובן אצל כל אחד ואחד במידה פיזיולוגית כזו או אחרת, אין קנה מידה שייתן ערך לכל דבר. אז רק הגס והמזעזע זוכים ליחס, עד שגם אליהם מתרגלים, ויש צורך לשבור מחדש את שיא-הבוטות, כדי להתגבר על השעמום הנורא ממוות.
הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַכְּלָלִית תַּשְׁפִּיל שֶׁבֶת וְלֹא תּוּכַל עוֹד לִחְיוֹת בְּכָל עֹז חָסְנָהּ, צְבָא-מְרוֹמָהּ כָּשְׁלוּ וְכִסֵּא-מַמְלַכְתָּהּ יִתְנוֹדֵד. "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ – פשע ההתנכרות, שגם מביא לפשעים ממש, מכביד על הלב – וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם[45].
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה"[46].
פקידה מלשון מִפקד. באה עת של חשבון ומבחן.
כאמור, בעת כזו של ירידת קרן הלאומיות, מוצא לו האדם נחמה בצרכיו הפרטיים, והתרבות כולה נכבשת בשטף-רוח של דאגה לזכויות הפרט.
אבל גם לצרכי היחיד ותביעותיו הפרטיות יש לפעמים מסד רוחני ולפעמים מסד חומרי. על כן בתחילה התביעה היא רוחנית, ומעניין מאד לראות שהדת חוזרת לבימת האנושות דרך הדלת של תביעותיו הרוחניות של הפרט – ולא דרך שער המגמות של החברה בכללותה. הפרוטסטנטיזם[47] הוא דוגמה מובהקת להדגשת הרגש הפרטי של היחיד והצורך האישי בדת. על פי תיאולוגים מודרניים נבנתה תיאוריה חדשה שעל פיה, בצרכי היחיד, ודווקא בהם, הדת בכל זאת חיונית לאדם.
אולם עדיין אין זו הדיוטה התחתונה ביותר, אומר הרב, זו עדיין שאיפה רוחנית. אחריה תבוא תקופה של חומרנות גסה, שבה גם הרמה הרוחנית הזו לא תמשול בתרבות המתהווה, ובזה עוסקת הפסקה הבאה.
