ההכנה לרעיון הא-להי ומימושה

בדברים אלה, עוסק הרב בעיקר באידיאה אחת, מתוך השתים שראינו בתחילה. הרעיון הא-להי, דהיינו, הרעיון שהוא צירוף של מחשבה על הא-להי ושאיפה אליו. וההכנה למציאות הזו נמצאת בכל הלבבות, האדם מוכן לכך מעצם בריאתו ומעצם מהותו.

ישנו ויכוח בין הפילוסופים האידיאליסטים למטריאליסטים. האחרונים טוענים שהאדם, גם כיצור רוחני, הוא תוצר של סביבתו. סביבה כלכלית, טבעית או ביולוגית – כל פילוסוף הדגיש גורם אחר – אולם אדם הוא תוצר של הסביבה. כל בעלי החיים, בתהליך אבולוציוני, הם תוצרי סביבתם. סביבה קשה או נוחה, סביבה של צרכים ושל האפשרויות למלא אחריהם. מובן מאליו שחברי האסכולה המטריאליסטית לא מתקשים לספק הוכחות עובדתיות לשיטתם. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרוחנית והפיזית. רוחו וגם גופו מעוצבים בהשפעת הסביבה.

לעומתם טענו האידיאליסטים שעל אף כל העובדות הללו, עיקר האדם אינו תוצר של הסביבה. האדם נולד עם אנושיות מובנית, עם אידיאות מסוימות. אכן יש אידיאות שנרכשות בהשפעת הסביבה ומתגבשות תוך כדי פעילות האדם בסביבה. אולם יש גם אידיאות מולדות, הקיימות בכל המצבים האנושיים ובכל הסביבות האפשריות, אפילו השונות מן הקצה אל הקצה.

כשהרב אומר שההכנה לרעיון הא-להי נמצאת בלבבות, הוא מתכוון בעצם לדברים המולדים. אבל הרב מדייק מאד – מה שמולד זו ההכנה, הכלי, האפשרות. אין זו עדיין האידיאה בשלמותה על שלל תולדותיה, אלא רק האפשרות ליצירתה ולהתהוותה.

לכן יהיו הדברים תלויים גם בסביבה וברמת ההתפתחות שלתוכה נולד האדם. טבעי הוא שאדם הנולד בארץ מסוימת יאמץ לעצמו צורת התנהגות אופיינית, ואילו היה נולד בארץ אחרת כמובן שזה היה מאד משפיע עליו, וזאת על אף שקיימות בו גם תכונות מולדות. לכן מדייק הרב, שהאדם נולד עם ההכנה. והאופן שבו תתממש ההכנה לא תלוי רק באדם, אלא גם במציאות שלתוכה הוא נולד.

הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי – אותן השאיפות והמחשבות אודות מה שהוא מעבר לאדם: מטרה, אופק, יעד שאליו יכול האדם לשאוף, ועליו הוא יכול לחשוב. ההכנה היא הנטייה אל אותו שגב שהאדם מקבל כשלימות שקיימת מעליו ומשפיעה עליו. שלימות שאפשר להתקרב אליה ושצריך לירא מפניה.

נִמְצֵאת הִיא, בְּאֵיזֶה אֹפֶן גָּלוּי אוֹ נִסְתָּר, יָשָׁר אוֹ מְעֻוָּת,

כמובן, מידת ההכנה לא שווה אצל כל אדם. יש אנשים בעלי כשרון גדול יותר, ויש פחות.

אולם למרות כל השינויים נמצאת ההכנה – בְּכָל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת,

לְכָל פְּלַגּוֹתֶיהָ, – יש כאן מעין סקירה: החל מדור הפלגה, כשנתפלגה האנושות לחלקיה השונים, ל'לשונות', ל'משפחות-האדמה' ול'גויי-הארץ'. החברה יכולה להתחלק למפלגות, למעמדות או לבעלי דעות,

מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ – האנושות מתחלקת גם על פי משפחות, כלומר משפחה של עמים. הן במובן הקירבה הגנטית, והן במובן התרבותי, בשל הקירבה הגיאוגרפית היוצרת תרבויות-על של מספר עמים הנמצאים באותו מתחם גיאוגרפי ובאותו זמן,

וְגוֹיֶיהָ, – וגם לאותם עמים העומדים כל אחד לעצמו, שלא במסגרת רחבה יותר.

הִיא מְחוֹלֶלֶת – במצבים בהם מתגלית ההכנה בפועל:

דָּתוֹת – הכנה זו מחוללת בראש ובראשונה דתות. בכל חברה אנושית באשר היא יש דת. בכל חברה קיימת מערכת יחסים בין אדם לבין מה שהוא מפרש כא-להות, לפי הבנתו, תפיסתו, רמת השכלול שלו והתרבות שלו – כלומר הא-להות כפי שהוא מצייר אותה לעצמו.

דתות הן עניין מגובש, גם בשבטים הפרימיטיביים. תמיד יש בזה פולחן, מושגים, ובדרך כלל גם נציגים מסוימים שעוסקים בדת יותר משאר הציבור: משרת, כהן, שמאן, רופא אליל – לא חשוב איך יקרא אותו נציג.

וְרִגְשֵׁי-אֱמוּנָה שׁוֹנִים, – להכנה לרעיון הא-להי יש גם שוליים רחבים יותר, שאינם רק הדת הממוסדת באותו שבט, באותה חברה או באותה תרבות. השוליים הם רגשי אמונה כלליים, אותם רגשות שהם הבסיס והרקע להתחדשות של הממסדים והרעיונות הדתיים. רגשי האמונה הפריפריים מחברים את כלל הקהילה אל המרכז הדתי המסוים שלה.

שוליים עוד יותר רחבים של אותה הכנה הם – סְדָרִים וְנִימוּסִים, – מפני שהדת או הרגשות הדתיים נוגעים גם לענייני מוסר, ולענייני התנהגות בכלל, ומכתיבים (לא בלעדית, מפני שיש עוד גורמים שמשפיעים) סוגי התנהגות וסוגי מערכות יחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לסביבתו. מה נחשב למותר, מה נחשב לאסור, מה נחשב לכדאי – כל אלה הם חלק מן הסדרים והנימוסים בכלל, ומרכיבים את החוקים הקיימים בחברה. המילה 'נימוס' באה מהיוונית – נוֹמוֹס, כלומר חוק, ומכאן היא חדרה לעברית. הסדרים והנימוסים נובעים גם הם, לפחות בחלקם, מן ההכנה לרעיון הא-להי. הסדרים והנימוסים הם כמובן מעגל-ההשפעה הרחב ביותר שיש לאותה ההכנה הנפשית שבלבבות.

תוצאות גדולות יש לכל אותם הדתות, רגשי האמונה, הסדרים והנימוסים –

הַמְסַבְּבִים גַּם הֵם – המהווים סיבה ל –

הָמוֹן מַעֲשִׂים כַּבִּירִים בְּחַיֵּי כֹחַ אֵיתָן בְּגּוֹי וְאָדָם, בְּסִדְרֵי הַחֶבְרָה וּבְמַהַלְכֵי הַפּוֹלִיטִיקָה,

מעשים כבירים כמו הפיכות ומרידות. מכיוון שמדובר פה בערכים וברעיונות מוחלטים בעלי כח עצום ועמוק שנוגע ליסודי הנפש, גלום בהם פוטנציאל עצום לחולל גילוי גבורה ומסירות נפלאים. למען רעיונות מוצקים תמצא באדם נכונות רבה להילחם ולהיאבק, לבנות וגם לסתור. זו גם הסיבה שמלחמות כה רבות, מהפכות ומעשים גדולים ודגולים, הונעו על ידי דתות, על ידי רגשי אמונה, ועל ידי הערכים שנבעו מהם. יתירה מכך, הערכים המוחלטים מסגלים גם לרגשות האנושיים היומיומיים יכולת עמידות, יציבות והתמדה.

ניתן לומר בוודאות, ששינויים רבים וחשובים בחייה התרבותיים של האנושות, נבעו מאותה ההכנה לרעיון הא-להי.

רוֹקְמִים וְאוֹרְגִים בְּסֵתֶר וּבְגָלוּי עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת לְאֵין-חֵקֶר בְּרוּחַ הָאָדָם

העלילות הללו אינן רק מעשים חיצוניים, לא רק רעיונות המנוסחים ומובעים על ידי ספרים וסופרים. אותן עלילות הן בעלות השפעה פנימית-נפשית על האנשים, בזמן שהן מתקיימות וגם אחר כך. זיכרונם של המלחמות והמהפכות, המנהיגים והגיבורים, המטיפים והקדושים – מלווה את התרבות, ויוצר דגמים להשפעה ולחיקוי, להרהור ולהתמודדות. ואז מעשים ומאורעות הנובעים מן הנפש חוזרים וחודרים לכל נפש ומשאירים את רישומם בה. רוקמים ואורגים רשמים בנפש, מציירים ויוצרים בה תוצאות. וזה נעשה גם בסתר, בהשפעה על ידי עצם קיומו של מאורע כזה וגיבור כזה, אף מבלי שהדבר יתורגם לחוברת של תעמולה או לספר.

על אדמת המיתוס צומחים אילנות מפוארים. הילת ההוד הקורנת מגילויי רוח אנושיים עילאיים זורעת לעתיד כוחות נפש שאין דומה להם. תנועת הנפש של הגבורה והאצילות מעמיקה שורשיה הרחק באופק הדורות הבאים. הנפש הנכספת לעילאי והנאצל תמצא בעצמה כוחות גדולים עשרת מונים מאלה שתמצא חברתה ששמיה נמוכים וענני בינוניות מאפילים אותם.

וּבְמַהוּת תָּאֳרֵי-חַיָּיו.

באופן בו מתוארים חיי האדם. האם יש לחייו תואר של גבורה, חסד, אמת, ענווה. כל התארים האלה הם מהות חיי האדם. כיצד מופיעים החיים האנושיים בפועל, איך הם באים לידי ביטוי: בגבורה, באומץ, בפחד, באופן אקטיבי או פסיבי, גלוי או נסתר, מיידי או לטווח רחוק.

אנו מציירים לנו את מעיה של ההיסטוריה: מה הופך עוּבר רגיל לגיבור? היכן מקום הורתה של המהפכה? כיצד נולדים רעיונות מוסריים או דתיים? כל זה מתגבש, נרקם ונארג ברוח האדם, ומשפיע על מהות תארי החיים של האדם כפרט, וגם על האדם בכללותו כחברה וכעם.

רגשי אמונה בחברות שאינן מוגדרות כדתיות

רגשי אמונה הופיעו בחברה הקומוניסטית[9], אף שלא נקראו בשם 'דת'. בתחילה אינטואיטיבית, ואחר כך באופן מודע, בנתה המפלגה הקומוניסטית את עצמה כדת לכל דבר ועניין. ממסד של 'משרתים בקודש', 'תיאולוגיה' ברורה ושמרנית וגם 'ספרי קודש'. נוצרו מקומות קדושים עם עלייה לרגל כמו ה'מאוזוליאום'[10], שם חנוט "האליל", וגם מקומות קדושים אחרים עם מצבות, לוחות זיכרון ודגמים.

האדם הסובייטי נדרש להאמין ברעיון הקומוניסטי, ללמוד אותו ולהתמסר לו. הוא נדרש להאמין ולפעול למען עולם חדש שיבנה על פי חזון. והחזון העניק רצון להתמסר למהפכה ונכונות להקריב את האישי-הפרטי על מזבחה.

הרעיון הקומוניסטי לא היה רק תיאוריה מדעית במעבדה, תיאוריה שאפשר יהיה להחליף אם תתברר כמוטעית. בעת ההיא היו התגליות המדעיות צריכות לעבור צנזורה של חברי המפלגה, כדי שיחליטו אם הן מתאימות לרעיון המרכסיסטי או לא, ממש כפי שהיה מקובל בוותיקן[11]. התגליות המדעיות החדשות, כמו תורת היחסות של אינשטיין[12] או הגנטיקה החדשה[13] לא התקבלו עד שנות השישים באופן רשמי במדע הסובייטי מכיוון שהן לא התאימו בדיוק למרכסיזם. בשנות השלושים התנהל ויכוח נוקב ונרחב על הפסיכואנליזה של פרויד[14], האם היא מתאימה למרכסיזם או לא, והשאלה – האם זו אמת או לא אמת – כלל לא הועלתה. במילים פשוטות, השאלה הייתה האם יש בזה כפירה או לא. האם זה עלול לצנן את להט הדביקות והמסירות.

עם הזמן, ההידחקות של הקומוניזם למקומה של הדת הפכה להיות מודעת יותר ויותר. סטלין[15], שהנהיג את המפלגה הקומוניסטית וגיבש אותה החל מסוף שנות העשרים, היה חניך של בית הספר לכמורה בגרוזיה עד שסולק משם. הוא התחנך להיות כומר, והוא הבין היטב את הצרכים הדתיים האנושיים. שלוש שנים אחרי מותו של סטלין (כשהם התאוששו והכירו בעובדה המציאותית שהוא מת) האשימו אותו, יחד עם אנשים נוספים, בפולחן אישיות: בתחילה של לנין[16] ואחר כך של עצמו.

לסטלין נקשרו תארים שלא יאומנו: "גאון הגאונים", "שמש העמים". כשהיה מופיע בכינוסי המפלגה, אנשים היו עומדים על רגליהם ומוחאים כפיים זמן רב, לפעמים במשך שעות עד שחלקם נפלו מתעלפים, וסטלין נתן לכך להמשיך להתרחש, עד שהיה מסמן בידו ומתיר לקהל לשבת. הוא הביא את האנשים לאקסטזה מצד אחד, ומן הצד השני הפיל פחד ומורא שאין כדוגמתם.

והכל נעשה בשם רעיון ומתוך חזון עתידי עם מאפיינים משיחיים קלאסיים.

ואכן, מיד כשהקומוניזם חדל להיות אידיאולוגיה שלטת, הייתה בברית המועצות ריאקציה דתית. כנסיות צצו שם כמו פטריות אחרי הגשם, ונגדשו באותם המונים שמאסו בהן עד לא מזמן. הקומוניזם העמיד את עצמו במודע כתחליף לדת, ודרש אמונה מן האנשים. קריסתו של הקומוניזם הותירה רִיק בלבבות ולתוכו חזרה והשתחלה הנצרות.

הסינים, שונים מבחינת מבנה התרבות והמנטליות. בהיבטים מסוימים הם טרם השתחררו מן הקונפוציוניות[17] שלהם ובהיבטים אחרים מן הטאואיזם[18], והם חיים במעין שילוב של שניהם. אך גם שם היו שנים של פולחן אישיות של מאו[19] ושיננו פסוקים מספרו. מהפכת התרבות שניהל מאו, הביאה לפולחן אישיותו כבעל סמכות וכפוסק הלכה, לא בתחום המדיני והצבאי בלבד, אלא בכל אורחות-החיים. אמרותיו ודברותיו נלמדו וצוטטו כאמיתות מוחלטות וכסגולה בדוקה לכל דבר.

אותו התהליך קרה עם הנאציזם. גם הנאציזם בחיצוניותו היה אנטי-דתי, והתנגד לדת הממוסדת. לדת הקתולית בוודאי – כי מרכזה היה במקום אחר מאשר גרמניה, אבל אפילו לפרוטסטנטים, הממעיטים בערך הכנסייה הממוסדת.[20] אולם ההנהגה הנאצית עצמה, הייתה קרובה מאד לעבודת אלילים בחשאי. הם עסקו בפולחנים עתיקים והתעניינו מאד בפולחן השטן ובמיתוסים טרום-נוצריים כמו ה'ולהלה'[21], ובכל מה שהם חשבו לתרבות הארית הטרום-נוצרית.[22] גם לצלב הקרס יש שורשים פאגניים בדתות המזרח ובמיתולוגיה האלילית הנורדית.

גם הנאצים יצרו סמלים ומקומות פולחן, ואישיות שעומדת למעלה מגדר הטבע. הנאציזם הכיל את כל הסממנים הדתיים המובהקים – והוא אכן נועד להחליף את הדת הממוסדת והמקובלת. לא כמו הקומוניסטים שנקטו במלחמה גלויה ובהרס ישיר של בתי תפילה, אלא בהחלפה טבעית.

במדינות מערביות בימינו לרבות במדינת ישראל, גם בחוגים המגדירים עצמם כחילוניים באופן אידיאולוגי ישנו ניסיון להעמיד רעיונות חלופיים לדת הרגילה. אין זה חשוב אם קוראים לזה 'דמוקרטיה', 'שלטון החוק' או 'הומניזם'. זה יכול אפילו להיות רעיון חיובי וטוב, אולם הוא נובע מאותו צורך עמוק וחזק באמונה. למצוא חלופה לדת זו משימה שאינה פשוטה כלל וכלל, ואותם חוגים משקיעים בכך מחשבה רבה. אמנם למעשה, רובם הגדול של היהודים החיים בארץ, גם אלה שאינם דתיים כלל, מוצאים פורקן דתי בבתי הכנסת, ובהשתתפות של מספר פעמים בשנה באי אלו טקסים דתיים. כאמור, רגשי האמונה השונים הם שוליה הרחבים של הדת, אבל הם גם הרקע והקרקע, להתחדשות הדת וריכוז הקהילה מסביב לממסד הדתי.

מהי מהותן של כל אותן "עלילות" שברוח האדם?

אֵלֶּה הֵם שְׁלַבֵּי הַתְּנוּעָה לְצַד הַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי וְהִתְבָּרְרוּתוֹ –

הכל הוא תנועה אחת גדולה. כל מאורע, כל מהפכה, כל הופעה וכל סוג של תואר – של יחיד או של החברה, שלבי תנועה הם. שלבים של מה? מהו התוכן הנע ומתקדם, מתפתל ומופיע? מהו התוכן המשתלם והולך, כלומר, צובר פנים וצדדים של התגלות? זהו הרעיון הא-להי ההולך ומתברר.

החל מן הראשוניות הפשוטה ביותר, השבטית, מן התחושות הפראיות שמתנסחות כפולחן, כשאיפה וחיקוי למשהו, ומתבטאות כציור מסוים. וכלה בתרבות ההולכת ומשתכללת, הכוללת בתוכה גם את ניסיון הדורות, את החכמה ואת הפילוסופיה, את הביקורת ואת הכפירה. דרך כל הסבל, כל הכאב וכל החדווה של המאורעות, של המרידות ושל המהפכות. כל הפרטים האלה הולכים ומבררים את הרעיון הא-להי, הרעיון שכל הלבבות מוכנים אליו מראש. כל זה בא כדי לברר את הופעת הא-ל, הופעת השכינה בגלוי.

וְהִתְבָּרְרוּתוֹ וּמְעוֹף הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַחַיִּים הַמְּלֵאִים, בִּלְשַׁד מְקוֹרִיּוּתָם, בַּהֹוֶה וּבַנֵּצַח.

מלאוּת החיים של האדם היכן היא? בדבקותו בא-להים. ככל שהוא קרוב יותר לא-להים, לצד האמת של ההופעה הא-להית, כל חייו יותר מלאים, מפני שהם בלשד מקוריותם. זהו גם מקורו של האדם בהווה ובנצח, בעולם הזה ובעולם הבא. כל מה שיכול האדם לתאר לעצמו, את החיים הקצרים שבגוף ואת החיים הנצחיים שמעבר לגוף, כל החיים האלה הם החיים המלאים.

הרעיון הא-להי מתברר, ונושא את האדם אל חיים מלאים, אל מלאותם של החיים. ההכנה היא הכלי, כלי הרוצה להתמלא, ובאופן הנכון. וההתמלאות הזו הולכת משלב לשלב, מדרגה לדרגה, מבירור לבירור. גם תוך כאב.

הרב כותב: שלבי תנועה לְצַד הַהִשְׁתַּלְּמוּת, אין זו השתלמות כפשוטה. בסופו של דבר אכן 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'[23]. ל-טב, בעתיד זה יהיה טב. אולם בהווה זה עלול להביא לכאב, זה עלול להיות סבל וניסיון קשים מאד. אך הסבל עדיין אינו הסוף, כי מתוך כל הקשיים מתהווה ההשתלמות, נוצר מעבר לשלב נוסף.

כמובן אין משמעות הדברים שדרך הייסורים היא הדרך הישרה ביותר והנבחרת. יכולה להיות דרך טובה יותר, קצרה יותר ופחות כואבת. אבל בקץ כל הדרכים, גם אם לא בבחינת 'אחישנה' תהיה ההשתלמות 'בְּעִתָּהּ'.[24] ההשתלמות לא פוסקת, תמיד יש התקדמות ולעולם לא נסיגה אחורנית. אף שזו יכולה להיות התקדמות מפותלת ומסובכת, תוך כדי ניסיונות מרים וקשים של כאב, של סבל ושל אכזבה. והסוף הטוב מובטח לבוא.