פרק זה עוסק בקשר שבין התורה והטבע הישראלי. קשר זה הינו יסודי ועמוק מאד, ומתבטא בין השאר בקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ובין הייעוד האלוהי לדרכה של ההיסטוריה הלאומית של כנסת ישראל. בתקופת הגלות נוצר פער בין התורה לטבע הישראלי ולטבע בכלל, פער היוצר מתח שלעתים הוא כבד מאד. למתח זה אנו קוראים עול – 'עול תורה', 'עול מצוות' ו'עול מלכות שמים'. לדבר טבעי, גם אם הוא לפעמים קשה, איננו קוראים עול. לא תמיד קל נוח ונחמד לאדם ללכת למשל אחר מצפונו, אבל כאשר מדובר בחוק הבא לאדם מבחוץ – שמצד אחד ההכרה בתוקפו ובעליוניותו היא מוחלטת, ומצד שני הוא לא מובן ולא משתלב בנטיות האנושיות הרגילות – מובלט הממד של עול מלכות שמיים, עול מצוות ותורה. גם כשאנו שלמים עם אמונתנו ויודעים שהיא נכונה ועליונה מהשגתנו, ממד העול בולט, ולפעמים המפריע והמכביד ביותר בחיינו.
לעומת מצב הגלות, הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גאולה פירושה צמצום עד כדי היעלמות,של הפער בין התורה לטבע, ועל ידי כך צמצום ממד העול עד כדי ביטולו המוחלט, "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נדה סא, ב). הגאולה מחזירה את האורה של גן-עדן לפני החטא, מצב שבו האדם לא יברח להסתתר מפני ה', כלומר שלא תחצוץ יותר הקטנות וממילא הבושה של האדם בינו ובין קונו. במצב המתוקן, הנוכחות האלוהית תהיה מענגת ומלאה אושר, וזה דבר שאי-אפשר לעשות באופן מלאכותי, רק התאמה טבעית אמיתית מסוגלת לכך. "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט, יא) זו הגלות, ולעומת זאת בגאולה תהיה דעת ה' "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט).
משה מאיר את אור התורה ואליהו – את אור הטבע הישראלית הנקיה,[110] קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית. הסרת הערלה שבברית המילה היא לא רק קבלת עול, אלא קדושה ונקיות, חשיפת הטבע. גם בתוך הטבעיות ישנו מאבק בין הטבעיות הגסה, הלא מזוככת והלא נקייה, לבין הטבעיות המזוככת, הקדושה והנקייה. באופן מוחשי, מאבק זה בא לידי ביטוי בערלה. אפשר אולי לטעון שאות ברית קודש היא רק חותם חיצוני שאפשר לעשות אותה לכל אחד (כפי שנעשה היום למאות מיליונים, כי הרבה רופאים סוברים שזה טוב מבחינה רפואית). לכן הרב מוסיף שבישראל זהו חותם פנימי, גם אם יש לו ביטוי בחותם חיצוני. בנוסף לערלה הרגילה ישנה ערלת הלב. האדם הוא יצור מורכב, שיכול להיות טבעי עבורו להיות אגואיסט נוראי ואפילו רשע, אבל לא לגמרי. כל אדם, אפילו רשע, היה רוצה עולם אידאלי יותר, רק שהוא אומר שמכיוון שהעולם ממילא לא כל-כך מתוקן, עדיף לא להיות מאלה שסובלים מזה, אלא מאלה שמנצלים את זה. זה שיקול דמוי-מוסרי, שבו האדם דואג לעצמו כי אחרת מי ידאג לו.
בתנא דבי אליהו (פרק טו) נאמר שהעולם סוברים שהתורה חשובה יותר, אך אליהו אומר שישראל חשובים יותר. נדמה שהתורה היא דבר העומד בפני עצמו, שכל אחד יכול לקחת. לעתים האומות אפילו לקחו, והתוצאות רעות. האמת הגדולה היא שתורה היא רק מה שנקלט בטבע הישראלי של בני אברהם אבינו, הרחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). מה שנקלט מתוך היסוד הטבעי הנפשי של חתירה לגאולה ולתיקון. מתוך שמירת הברית עם ה', תכונה מופלאה של כושר סיבולת למען המטרות העליונות, נכונות לעבור בכל כבשני האש האפשריים דורות על גבי דורות, ובכל זאת להמשיך ולהחזיק בתורה. ההבנה הישראלית וכושר ההטמעה באורחות החיים של כנסת ישראל. כל התכונות האלה הם הטבע הישראלי, ורק באמצעותם המצוות יכולות להתפרש, והתורה יכולה להיות מובנת נכון.
באבות מתגבר אור התורה, בבנים – אור הטבע הישראלי הקדוש, כאן אין הכוונה לאבות האומה, שאצלם דווקא הטבע היה העיקר, אלא לדור האבות ודור הבנים כפי שהרב הגדיר אותם במאמר 'הדור' ובמקומות נוספים.[111] אפשר לומר שהיחס בין האבות לבנים במובן זה, הוא מעין היחס בין אלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח, האבות הם הדורות שחיו בגלות, וכופפו את עצמם לגמרי לתורה. הם הלכו בדרך המופלאה של כנסת ישראל בגלות, דרך הרצופה מופתים של מסירות עד אין קץ. זו אמנם דרך מופלאה, אבל עולה בה המתח בין הטבע הקיים לבין התורה האומרת שהטבע לא מתוקן וצריך לבחור בתורה על פניו. דור הבנים מקבל את התורה כמסורת, אבל מתקומם מול הניגוד בינה לבין הטבע. הם רוצים את הבלטת היסודות הטבעיים שבקיום ישראל: את האומה, המולדת, השפה והמקוריות. זו הטבעיות שבחיבור למציאות, ובאותו הזמן אלה גם רעיונות של תיקון עולם, שיש בו סוג של קנאות ומהפכנות כמו של אליהו הנביא, הבא באמירה נוקבת מאד: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, כא). הַחליטו, אם אינכם רוצים להישאר בעולם בלתי מתוקן שיש בו עוול, ניצול ורשע, עליכם למרוד בו, "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" כפי שאמרו בתנועה הקומוניסטית. זו תנועת נפש גדולה הרוצה לחשוף את הטבע הקדוש ביותר של השיתוף, האחווה והחירות. בשיח הפוליטי הם הפכו לביטויים נדושים, אבל מצד עצמם הם ערכים נפלאים של צדק. העניין הוא שאי-אפשר להגיע לתיקון עולם רק על ידי מרידה, לכן אליהו, המבין את הגדוּלה שבנטייה הזאת, אבל גם את מקור הקדושה והערכים שלה, הוא המחבר בין האבות והבנים. וזה יוצץ באחרית-הימים בחבורם, "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד). אליהו אינו כופה על האבות והבנים להיות ביחד, אלא מראה שלמשאלת הלב של הבנים ישנה התשובה של האבות, ולמצוקה הגדולה של האבות במשך דורות בשם התורה, ישנה תשובה בערכים של הבנים. ההשבה היא גם במובן של ליישב את הדעת, להשלים האחד את השני.
תפקיד זה של אליהו הוא גם התפקיד שהרב ראה לעצמו, אופיו הראשוני והפחות מפורסם היה של קנאי גדול, כמו קנאתו של אליהו. אליהו חי עד דור הבנים, כדי להפוך את האנרגיה העצומה של הקנאות ליכולת לחבר ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לפתוח את הלבבות, את התמצית העיקרית, לב הדברים, לב הנאמנות המופלאה של האבות לתורה ולאור התורה לקבלת העליונות שאין להשיגה, ולב התביעה לקדש את הטבע, להאיר את המחשכים, לחשוף את הטוב, היושר, האחווה, הצדק והחירות בתוך המציאות, האדם והחברה. זו אנרגיה עצומה, וזו משמעות הניצוץ שיש באליהו ממשה: ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו.
"מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", – "אב ובְנִין דבית ישראל" (בראשית מט, כד; ע' אונקלוס ורש"י שם). 'אבן' היא אב ובן במילה אחת. בשנה האחרונה לחייו של הרצי"ה, לא היתה כמעט פעם שבה לא דיבר על משה ואליהו, חיבורם והגאולה שבחיבור הזה. חיבור זה הוא ההקדמה, אבן הפינה, אבן הראשה לגאולה. זה החידוש של הברית, כפי שאומר הנביא שבאחרית הימים הברית תהיה התאחדות אור התורה ואור הטבע הקדוש. במקומות אחרים, הרב מדבר באופן כללי יותר על קדושה מחרבת וקדושה טבעית בונה (אורות הקודש ב, א, כא). לעתים יש צורך בקדושה המחרבת, מפני שהיא מחריבה את הצדדים האטומים והמנוגדים של הטבע. גם מבחינה מוסרית, יש מוסר מייסר, כפי שורש המילה, כובש ושובר. אבל יש גם מוסר ישר, שהוא הנכון יותר, החותר ליסודות הטבעיים הנובעים מכך ש"עָשָֹה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". רק אחר כך "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט), הטבע מתעוות, נאטם ונעשה מקולקל, אבל צריך תמיד לחתור אל יסוד היושר. יש לעודד ולטפח את הערכים האלה, כי הם יתחברו באופן נכון לגדולה שבתורה. הם ולא כלים אחרים, יהיו הכלים הראויים לקבלת אור התורה.
