הנושא העיקרי בפרק הוא מושג הגאולה. אפשר להבין את הגאולה כפעולה אחת, אירוע מובחן בעל גבולות ברורים. כך גאולת מצרים כללה עונש למצרים, יציאה, הליכה במדבר, קבלת התורה, התכוננות לארץ ישראל והכניסה אליה. בהבנה כזו הגאולה מורכבת משלבים ברורים: גאולה מעבדות לחירות, מעבדות כלכלית לחירות כלכלית, מעבדות לאומית לחירות לאומית, מעבדות רוחנית לחירות רוחנית. על-פי הבנה זו, פירוש דברי הנביא האומר שלעתיד לבוא לא יזכרו את גאולת מצרים אלא את הגאולה האחרונה (ירמיהו טז יד-טו), הוא מפני שהיא תהיה גאולה יותר עוצמתית. במצרים היו כולם יחד, ולעומת זאת קיבוץ הגלויות הוא שבירת עול המלכויות במקומות שונים.
הרב מציב בפנינו תפיסה שונה, על פיה הגאולה איננה פעולה חד פעמית, אלא נמשכת היא והולכת. בדומה לכך אמרו חכמים – ששת אלפי שנים קיים העולם: אלפיים תהו, אלפיים תורה ואלפיים משיח (סנהדרין צז, א), כלומר אלפיים שנות גאולה. כשהדברים נאמרו, הם כבר ידעו שחלק משנות המשיח הם למעשה גלות איומה ונוראה. ברור אם כן, שהגאולה היא לא פעולה אחת מובחנת ומוגדרת שיוצרת את המעבר ממצב לא טוב למצב טוב. מדובר בבירור מאד מסובך, ממושך ומורכב, של תכונות, ערכים וחזון. בירור זה עובר דרך ייסורים רבים, התנגשויות רוחניות, לאומיות ואנושיות, עם תפיסות, עמים, דתות וערכים אחרים. בכל פעם יש עוד קרב ועוד ניצחון, עוד בירור, העולה בדמים מרובים ובייסורים. מלחמת הגאולה היא רצופת קרבות, לפעמים יש בה הפסקות אש, אבל אף פעם לא סיום, מכיוון שעדיין לא נשלם הבירור הגדול, לא הגיעה הגאולה הגדולה.
על פי הבנה זו, גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת. אם נתפוס כל גאולה באופן פרטי ומוגבל, נאמר שהגאולה העתידה תאפיל על הקודמת. אבל אם נתפוס את הגאולה כולה כתהליך אחד, נאמר שבלי גאולת מצרים לא תוכל להיות הגאולה העתידה, שכל מה שנתגלה בגאולת מצרים הוא הפוטנציאל של הגאולה העתידה.
גילוי ה' בהיסטוריה כולל את פעולת היד החזקה בדברים שנעשו בפועל, אבל גם את הזרוע הנטויה, הפונטנציאל של הפעולות הבאות והמשכיות התהליך. יד היא דבר ממשי, ולכן בעברית זו גם מצבה, משהו שכבר קיים וישנו וזכר למה שכבר נעשה. לעומת זאת, זרוֹע היא מלשון זרע, שכבר ישנו במידה מסויימת אבל עיקרו עדיין בפוטנציאל. הזרעים נזרעים על ידי פעולת סיבוב הזרוע, היכולת לפזר את הזרעים בשדה. פירושה של הזרוע הנטויה הוא שעצם התנועתיות שבתהליך איננה מקרית, אלא התהליך מובל ויש לו מגמה. בגאולת מצרים נתגלתה הנוכחות האלוהית בעולם, ומאז היא מובילה את התהליך הזה אל גילוי ה' בכל, באופן הולך וגובר.
קודם ליציאת מצרים אמר הקב"ה למשה: "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) – אפילו לאבות ועל אחת כמה וכמה לשאר בני אדם. אכן, פרעה שואל "מִי ד'… לֹא יָדַעְתִּי אֶת ד'" (שמות ה, ב). יציאת מצרים היא ההודעה על ה' אלוהי ישראל, "ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). כחלק מן התהליך הזה נמסרת התורה, שהיא באופן הכללי ביותר – האמירה שבתוך הסיפור האנושי החל מאדם הראשון, דרך נח והמבול ועד לכל הצרות והדברים טובים שקרו, בכולם יש גילוי ד', יד חזקה וזרוע נטויה. עיקרון זה הולך ומתברר משלב לשלב, מפעולה לפעולה, מקרב לקרב, עד לגאולה השלמה העתידה. עד הבירור שעליו אומר הנביא שכל אחד ידע את ד'. מצב שבו אין דבר שלא מאיר ממנו אור אלוהי. אפשר להגיד את זה גם היום, אבל הגאולה היא לדעת את זה בחוש. הכל הולך ונגאל מן החושך החיצוני, המחשבה שאלוהים והעולם הם שני דברים נפרדים. הגאולה היא גאולת הנוכחות האלוהית בכל. היא גואלת את החומר מחשכתו, ממעמדו הכאילו עצמאי. אבל גאולה זו לא באה על ידי הפיכת החומר לאין, אלא על ידי חשיפתו כהשתקפות של האור והרצון האלוהי. הגאולה היא מן הפירוד אל האחדות, אל ההבנה שהכל אינו אלא הופעה של האור האלוהי, ובתור כזאת יש לה מקום ותוקף. זו הגאולה הנמשכת והולכת, מובלת על ידי היד החזקה והזרוע הנטויה.
והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות. לפעמים האדם נוטה לחלק את המציאות למציאות נכונה וטובה ומציאות לא נכונה. כמובן שיש משהו בחלוקה הזאת, לא הכל שווה, אבל אין מציאות שאין בה פעולה אלוהית. אדם יכול לסבך מאד את המציאות של עצמו, כמו יונה שקיבל ציווי פשוט ללכת אל נינוה. אפשר היה להגיע ישירות, אבל הוא לא רוצה, לכן הוא מסבך את עצמו ואחרים. הוא חושב שהוא מבין טוב יותר מהקב"ה, אבל בסופו של דבר לא מצליח לברוח מפניו. בכל המסיבות ישנה היד החזקה והזרוע הנטויה, בכל פעולה יש גרעין שצריך לראות בו את הנוכחות האלוהית, וכל הפעולות כולן מצטרפות אל המגמה הרצויה והראויה. היחיד שסובל מן הסיבוכים הוא האדם המסבך, אבל לפעמים אין לאדם דרך אחרת ללמוד. אין מצב שאין בו נוכחות אלוהית בפועל, ואין מצב שלא מצטרף לתהליך של הזרוע הנטויה, כך תמיד "אברח ממך – אליך ואתכסה מחמתך – בצלך" (ר"ש אבן גבירול 'כתר מלכות').
משה הגואל ממצרים ואליהו מבשר הגאולה האחרונה. הרצי"ה מביא הרבה מקורות לכך שבאליהו היה ניצוץ מנשמת משה, שהם למעשה אחד, מה שמחבר את הקוטב ההיסטורי של גאולת מצרים עם הקוטב של הגאולה השלמה העתידה. גואלים הם לגאולה אחת, זו הופעה של אותה נשמה בנסיבות אחרות, אבל מאחדת אותן אותה מטרה – הגאולה. האמירה שאליהו לא מת, ויש בו ניצוץ של משה הגואל הראשון, פירושה שהגאולה נמשכת והולכת. המנהג הרווח לפתוח דלת לאליהו הנביא כמבשר הגאולה האחרונה, גם הוא מבטא את שתי הגאולות. כוס הגאולה האחרונה הנקראת 'כוסו של אליהו'. כל אלו סמלים כמובן, אבל הם מבטאים את הרעיון שגם כשאנו מציינים ברוב פאר והדר במצוות, סיפור וזיכרון, את גאולת מצרים, המסורת מחברת אותה לציפיית הגאולה האחרונה, אל ההבנה שאנחנו בתהליך של בירור לא קל. המנהג של פתיחת הדלת לאליהו הנביא, הוא גם האמירה מול "הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ" (תהלים עט, ו). כמו פרעה שלא ידע אז ואמר "מִי ד'". אנחנו פותחים את הדלת, יודעים שאנחנו באמצע מלחמה להודיע, לדעת ולהיוודע שיש ד', שהוא נוכח ומוביל, שכל פעולה היא ביד חזקה וכל התהליך הוא בזרוע נטויה. המתחיל משה, שנתפס כמתחיל ולא כמסיים, והגומר, אליהו מבשר הגאולה האחרונה, הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה. את גאולת ישראל והעולם.
ורוח ישראל מקשיב הוא. ישראל כעם, ממשות חברתית אנושית, הם חלק מתהליך זה של ייסורים וניצחונות, לבטים והסתר פנים עם הניסיון לגילוי פנים. רוח ישראל זו רוחה של המסורת, מערכת הערכים, התקוות והחזון. רוח זו עסוקה לא רק בצרות הקיום או בהפסקות האש, אלא אפילו בגלות וכמובן גם לפני כן בימי הנביאים והמלכים, מקשיב את קול התנועות של פעולות הגאולה, הביטוי הרוחני של הבנת ההיסטוריה והמאורעות המשמחים והקשים שבה. רוח ישראל מקשיב ודורש משמעות, מה אנחנו שומעים מן החורבן ושיבת ציון, בבתי מדרש ואצל העם שבשדות, מכל מה שמתחדש בעולם, וממה שחווים ישראל בפועל. כל זה בא לידי ביטוי במדרש, בהלכה, במנהג, בתובנות עמוקות של חכמת הסוד, מוסריות, פילוסופיות, היסטוריוסופיות, וכל החיבורים שבין כל אלה. רוח זו אנו רואים כבר בתנ"ך, בדברי הנביאים, בכתובים, ההקשבה והניסיון המתמיד לברר "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" (דברים י, יב), מה ה' אומר, מהו מסר הגאולה בזמן ובמקום הזה. זו שאלה קשה ועמוקה בכל זמן, מצב ומאורע, בעת שלום ובעת מלחמה. ניסיון בלתי פוסק להבין ולפרש את כל מה שמתהווה וקורה, כל המסיבות כנוכחות אלוהית ואיזו התקדמות בתהליך הגאולה. הנחת היסוד היא שבכל המסבות, הקול הזה הוא קול התנועות של פעולות הגאולה. לעומת פיתגורס שדיבר על המלודיה המופלאה, המסודרת וההרמונית, של כל הספֵירות ותנועת הכוכבים. זו אמירה שהמצב כמו שהוא כבר נפלא, לא צריך שום גאולה. כאן מדובר על ההקשבה ההפוכה, רוצים לשמוע את קול פעולת הגאולה שהיא השינוי לטובה. רוצים להבחין גם בטוב שקיים אבל גם בזרוע הנטויה, בכל צמיחה של הזרעים שנזרעו, אפילו עוד מתחת לאדמה, יש קול של משהו שצומח ומתגבר. הצמח מצד אחד משריש שורשים ומצד שני עולה כלפי מעלה, מתגבר על חוק הכבידה, הקרקע והאבנים, ולא עוד אלא שהוא ניזון מהם, מעבד אותם ומתחזק על ידם. כך אנחנו תופסים את ההופעה האלוהית, על ידי קול פעולתו של ד', בדיבור אלוהי מפורש בתורה, בדיבור הנביאים, במשלים, בדיבור החכמים וברוח הקודש המדברת בתוך חכמתם ואישיותם, וגם בקולות העולים מכל ההוויה כולה. עניינה של היהדות הוא להקשיב לקול הזה, לפענח אותו, ולבטא אותו במחשבות, מושגים וארחות חיים.
עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה, ההופעה היותר ברורה, ניכרת, מורגשת ומובנת. קרן הישועה תמיד צומחת, אבל היא צריכה לצמוח במילואה וטובה, באופן מלא ולא חסר. אנחנו רוצים את הישועה המלאה, לדעת מיד מהו טוב הגאולה, לראות ולא רק להניח שגם בתוך הייסורים מסתתר הזרע לתנועה הבאה. זה נכון, אבל מדובר רק בשמיעת קולות, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" (שיה"ש ה, ב). רק כאשר תפתח הרעיה בפועל, זו תהיה הישועה במילואה וטובה. שיר השירים הוא חלק מהתהליך עליו אמר ר' עקיבא, ששמע את הקולות של הגאולה בתוך המציאות המסובכת שבימיו, בקודש קדשים (מכות כד, ב). זהו תורף הסיפור בין כנסת ישראל לבין הקב"ה, וגם כשהקולות מתרחקים והגילוי נשאר מאחורי הדלת, נותרים החיפוש והידיעה שהוא ישנו. שיר השירים נבחר להיקרא בחג גאולת מצרים, כדי לרמז על הדרך אל הגאולה המלאה, השלמה והאחרונה.
