ג -ישראל ותחיתו, פסקה ל

בפרק זה מתאר הרב את התעוררות תחיית ישראל. שאלת התחייה וההתעוררות בימיו של הרב הייתה על הפרק, על רקע של תהליכים קשים מבחינה רוחנית: התבוללות, המרת דת. ואף אצל אלה שלא הגיעו לכך נשבה רוח של התרחקות מהמסורת, מהתרבות ומהצביון היהודי. נדמה היה שאחרי דורות רבים של הישרדות, האומה הישראלית הפזורה בארצות גולה מתקרבת לקץ קיומה. בתוך הדרדרות זו קמה התנועה הלאומית על כל חוגיה וגוניה וקראה להתעוררות לפני שיהיה מאוחר. אחד הביטויים הנדושים באותם הזמנים, שנכח במאמרים ושירים בשפות שונות, היה – 'אם חפצי חיים אנחנו' כשהמשמעות היא, כאומה. בלשון חז"ל הגלות נקראת 'דורמיט"א', שבארמית פירושה הוא חלום, שינה. בימים אלו התעוררה התחושה שתרדמת הגלות הארוכה מגיעה בקרוב עד למוות. כניגוד לכך, הייתה גם מגמת התחייה.

כהיום כן אז, מספר מגמות שונות התקיימו זו לצד זו בעם ישראל. הייתה גם מגמה של שמרנות, שאיפה לאחוז בישן ולא להרפות ממנו, אף במחיר עוני אינטלקטואלי או כלכלי. וככל שנקף הזמן והתהליכים השונים היו יותר ויותר עוצמתיים, כך גם השמרנות נעשתה יותר ויותר קיצונית, במנהגים, בשפה ובקהילה. כך נוצר מאבק תרבותי בין התנועה ליציאה מן החומות, מהלבושים והמנהגים הישנים, לבין מגמת השימור המסורתית.

צריכים לעורר את תחית ישראל בכל הכחות המכונסים באומה, בפרק זה הרב מציין שהתחייה אינה נוגעת רק בצד הלאומי, המדיני וההיסטורי, אלא בכלל מציאות החיים של האומה. תחייה שתתמקד רק במישור מסוים עלולה להיות העתקת צורת החיים של הגלות לארץ ישראל, ולא שינוי מהותי. כיום, מאה שנה אחרי תקופה זו, אנו רואים שבניגוד לקריאתו של הרב לתחייה כללית שנוגעת לכל צורות החיים, התחייה עדיין מצומצמת מאוד. מצד אחד, רעיון התחייה הצליח באופן יוצא מן הכלל: מבחינת כושר הקליטה האדיר של גלי הפליטים היהודים אשר באו מכל מקום בו לא נאסרה היציאה,[112] ומבחינת הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שאינו בגלל גלי העולים. אולם עדיין התחייה עוד לא התפרשֹה על כל תחומי הרוח, דבר שיוצר בעיות קשות. כאן אפשר לראות שהרב מאוד ער לכך, גם מסיבות רציונליות – באותה תקופה בקע גל עצום של צעירים שעזב את מסורת היהדות, תוך התפרצות בלתי רגילה של כישרונות ויכולות בתחום הספרות, המוזיקה, הציור, המדע והחברה. בכל תחום אליו יהודים הגיעו, לא רק שנעשו הראשונים בו, אלא אף קידמו אותו באופן איכותי, ולא כמותי בלבד. ניתן היה לראות באופן ברור שהדבר אותו הגלות כיסתה מתוך אילוצים וקבלת עול מרצון, מתוך העדפת נאמנות ליהדות על כל סוג של הצלחה פוטנציאלית, התפרץ בכל עוז, ופרח בפריחת אלף צבעים וגוונים בכל תחום. הכל היה חבוי בפנים ומצפה לתחייה. לכן רואה הרב צורך חיוני לדבר על תחיית האומה, שאינה רק תהליך ראוי וצודק, אלא גם כורח פנימי עצום. כשם שהאנטישמיות לימדה שיש צורך בקיום עצמאי ואוטונומי כדי שנוכל להגן על עצמנו וכבודנו, כך גם שאר תחומי הפעילות והעניין רק ציפו לאיזו התממשות באיכות אדירה.

כעת הרב מפרט: בכל תורתה, התורה עוד מכונסת באומה. יש ליישם את רעיון התחייה בכל מקצועות התורה; בכל אמונתה, בכל אותם עיקרי האמונה שיש בהם העומק והשגב, הרוחב, האיתנות והעוצמה. כל אלה צריכים לבוא לידי ביטוי, להתחיות. אי אפשר להסתפק בבסיס מצומצם של אמונה המספיקה לצורך קיום המצוות, יש להעסיק את המחשבות, הלבבות והחוויות של היחידים והרבים; בכל מדותיה, הנטיות המוסריות שיש באומה – החזון, הרצון לייסד חברה מוסרית, עליהן להשפיע בכל טובה, המילה 'טוב' היא כללית, מוסיפה על המידות השונות את העניין הכללי. ישנן חסד, גבורה, רחמים, ומידות יותר מפורטות – ענווה, יושר וכו'. הטוב הוא הצד הכולל, המילוי הפנימי של כל המידות. הכל צריך להיות מכוון אל הטוב ויוצא מן הטוב. הענווה בצד התוקף והעוז; בכל עשרה, כלומר, עושר הניסיון. הצטברות הרכוש התרבותי, הספרות האדירה שנכתבה, הפולקלור, השפות היהודיות השונות – עושר עצום זה צריך גם כן להתחיות, וכך לחַיות את נושאיו שבשמחה יביאוהו לאוצר הכללי; בכל כֹחה, הכוח האלמותי שבאומה, שהמשיכה להאמין גם במעבה החושך והייאוש. גם בתהומות המצוקה והרדיפה, אצרה את זיכרונות העבר ודבקה בהם, למרות חוסר היכולת לממשם במציאות. כח עצום זה יש לעורר הלאה, כיוון שגם בשלב התחייה צריך כח רב, כח להאמין למרות הכישלונות, לקיים ולממש למרות הקשיים; בכל הגיונותיה, כלומר, הדברים היותר מנוסחים ומבוררים. צריך לעורר את ההדרכות המעשיות והתיאוריות המופשטות שנהֶגו בעם ישראל, כדי לדעת להתמודד עם ההווה ועם החזון העתידי; בכל שירתה, שירה אינה ניסוח של הגיונות, נוסחה משפטית או מדעית, אך היא מצליחה לרומם את הלבבות, לאגוד את הרבים, להיות לנס ולמופת; בכל עצמה, כלומר, בכל שלד העצמות שלה, היסוד הקשה והיציב שיש באומה, ועמו – בכל חום חייה, ישנו הרובד הראשון, היסוד הבסיסי ביותר של הקיום, השלד, וישנם האברים מלאי החיים, היופי של הופעת האומה. כמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל (פרק לז), העצמות צריכות לדבוק זו בזו עד שיקרמו עליהן בשר וגידים. זהו משל אשר כמה נמשלים לו, רוחניים וחברתיים: צריך לחזק את הקהילות, את צורות החיים הרבות, ולעורר אותן להתפתח ולהיענות לאתגרי הזמן, וצריך לעורר את הערכים, ההזדהות הפנימית עם הקיום הלאומי; בכל שכלה והשכלתה, שֶכֶל מקביל לעצם, והשכלה לחום החיים – ללא שכל אין השכלה. אחת הטרגדיות של הקיום היהודי הגלותי הייתה הקריאה להפסיק לפתח את השכל, משום שצריך להישאר יהודי. יהודי עם שכל חריף יתקשה לשרוד עם יהדותו בעולם הכללי, על כן עדיף לעודד את התמימות. המילה 'תם' הפכה אז להיות מילה נרדפת ל'טיפש'. על כן, כעת בתהליך תחיית האומה, יש לכונן מחדש את עוצמת השכל היהודי ומתוך כך גם את השכלתה של האומה: לרומם את השפה העברית מחדש ולהרחיב אותה, לחקור את כל הניסיון ההיסטורי והספרות שנכתבה במהלך הדורות. לביטוי 'חכמת ישראל' נוצרה קונוטציה שלילית בעקבות השאלתו לתנועת המחקר האקדמי של התורה, הרב אומר שסגנון החקירה של תנועת חכמת ישראל כשלעצמו אינו שלילי, אלא כאשר משתמשים בו למטרה שלילית, אם מנתקים בין חכמת ישראל לקיום הישראלי.[113] אך בהתעוררות תחיית האומה וודאי שהיא חיובית ונצרכת, יש להחיות את הפיוט והשירה, הפילוסופיה והקבלה, המדרש וההלכה. יש לחקור הכל בכלים הטובים ביותר, לראות את הגיוון העצום של תורת ישראל. בכל מרצה ונצחון כשרונותיה. המרץ היהודי היה לשם דבר. 'היהודים נמרצים מדי', נאמר לפעמים בגלות, 'לא מספיק להם, רצים כל הזמן במקום לחיות בשלווה'. לעומת התפיסה שאחרי השגת רווח יש לנוח, לחכות שהממון יכלה ורק אז להרוויח מחדש, הנמרצות היהודית חסרת המנוחה הפליאה את הסביבה הגויית. מן הצד היהודי, לרבים מן המתבוללים החברה הגויית הייתה אתגר, אתגר בו עמדו בהצלחה רבה; השפה המקומית הייתה שגורה על לשונם ברמה הכי הגבוהה; בקיאים היו המתבוללים בשירה ובפרוזה של התרבות הגויית; השתלבותם של יהודים במשק, בכל ענפי התעשייה והכלכלה, הייתה מוצלחת ביותר. כל זאת קרה אף על פי שאתגר ההשתלבות היה קשה ביותר למימוש, הפער שבין יהודי שהגיע מקהילה קטנה בלי ידיעת השפה כראוי, הנימוסים והניואנסים, לבין אדם אחר מהחברה המקומית היה עצום. ובכל זאת, יהודים גישרו על פער זה ולא הסתפקו בבינוניות, הגיעו לצמרת והצליחו כנגד כל נסיבות החיים. כנגד כל זה, שמירת המסורת נראתה כוויתור והישארות במצב הכלכלי והחברתי הנמוך. נדמה היה שההצעה האלטרנטיבית להתבוללות הייתה העמקת התרדמה של הגלות, אותה שמרנות קיצונית שרק הגבילה את החיים. על כך הרב אומר שהפתרון אינו בריבוי ההגבלות, אלא בניתוב נכון של הכישרונות והתכונות: בתחייה, התעוררות, הצבת אתגר גבוה יותר מהאתגר שבהתבוללות. את המרץ חסר המנוח יש לעורר לתחייה, כנגד הגלות שהרדימה. נמרצות זו נצרכת לתחיית האומה, כי האתגרים העומדים לפתחה עצומים ומרובים.

כעת הרב מסכם – את כל האורות כולם שבקרבה כלומר, בכנסת ישראל, צריכים להוציא מחביון הגניזה לאור החיים. הכישרונות היהודיים פרחו והתפרצו, ועל כן אין להסתפק בהוצאה לאור, פרסום וגילוי, אלא יש להוציא לאור החיים. הרב במעוף רוחו רואה את האומה לא רק שורדת טוב יותר, אלא כעמוד האש לפני מחנה האנושות בכל עניין, ועל כן מצייר בפנינו את רעיון התחייה הלאומית באופן כללי, רב תחומי כזה. וכמובן, ביסוד הכל נצרכת תחיית הקודש, כי ללא שגב הקודש, אי אפשר להנביע מתוך האדם את מגוון הדברים הטובים שבו באופן נכון.

בתקופה זו של חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל נשאלה שאלה שאף היום עולה מפעם לפעם נוכח האכזבות שאנו חווים כאומה, אך אז הייתה היא קשה הרבה יותר: מניין הביטחון שתהליכים אלו שמתרחשים באומה מבטאים תחייה אמתית, אולי זה לא יותר ממאורע שולי בתולדות ישראל הגולה מזה דורי דורות? בתקופה זו של ימי הרב התחוללה הגירה יהודית עצומה מאירופה. כשני מיליון יהודים עברו תוך זמן יחסית קצר – שני עשורים, ממזרח אירופה לאמריקה. באותו זמן גם עלו כמה עשרות אלפי יהודים לארץ ישראל. כיוון שכך היה צריך להחליט מהו הדבר האמתי: האם באמריקה הולכת ונבנית גולה חדשה במקום הגולה האירופית בת האלפיים-שנה? אי אפשר לומר שהגירה של מיליוני יהודים איננה דבר משמעותי; או שמא עם כל זה, העלייה המועטה ארצה, היא זו שתהיה משמעותית יותר למהלך ההיסטוריה? על כך הרב עונה – החוש הרוחני רואה אבוקת ישראל עולה, מארץ ישראל פורח הכל. מצד אחד, ניתן לחוש שהעלייה ארצה דווקא היא הדבר הנצחי, האמתי יותר. אך יחד עם זאת, מה שבפועל ניתן לחוש אינו מספיק משום שאין מדובר בחוש רגיל, אלא רוחני. לכן צריכה להיות איזושהי מכוונוּת פנימית, לדעת להבדיל איפה הדבר האמתי ואיפה לא. הדבר המוחש באופן פשוט, טבעי, הוא ההכרה במציאות הברורה שהעולם משתנה בדורות אלו, באופן מואץ ושונה ממה שהיה בעבר. נוצרים התנאים למימוש חזון הנביאים בהתעוררות הלאומיות שבכלל אומות העולם, ובהתעוררות הציונות שמוביל הרצל בקונגרס הציוני הראשון. כבר אין מדובר בגחלים עוממות של עליות קטנות ארצה, נוצרת אבוקה. המקור הנוסף לביטחון הוא שאין זו רק הבעת רצון לאומי, אלא מדובר בארץ ישראל. ארץ הקודש, שכיוון שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב), ממנה פורח הכל כאשר מתחילה היא לפרוח בפועל.

אוצר גרעיני הנשמות של כל ישראל שמה הוא, "מציון מכלל יופי". כאשר רוצים להפריח עץ נבול משקים את שורשיו, לא את צמרתו, אף על פי שאנו רואים רק את הצמרת הנבולה. הנשמה היא כצמרת העץ, שאף שהיא מצויה אי-שם בגלות, שורשה נטוע בארץ ישראל. כדי שהנשמות בגלות תפרחנה יש להשקות את שורשיהן, הגרעין שבארץ ישראל (ועי' לעיל, אורות ארץ-ישראל א).

כל יחיד ויחיד שבישראל יש לו גרעינו בארץ ישראל, שהוא עצור בפנימיות רוחו בעוצם תשוקה ואהבה, כעת הרב מסביר את הנמשל: לא רק האומה בכללותה, שמובן מאליו שהיא קשורה לארץ,[114] אלא אף יותר מכך – כל יחיד ויחיד בישראל יש לו הקשר הייחודי שלו לארץ ישראל, שנמצא בפנימיות רוחו, גם כאשר אותו יחיד לא נמצא בפועל בארץ ישראל. בעוצם תשוקה ואהבה מתגלה קשר זה. אם היא גלויה או מסותרת יש יהודים שאהבתם ותשוקתם לארץ גלויה; פעמים רבות היא הייתה גלויה גם בעל כרחם, הגויים שסביבם הזכירו באיבה ליהודים שהם מ"פלשתינה" ואין מקומם בארצות הגויים בהן שכנו. לפעמים האהבה מסותרת, מהזולת או מעצמו, אך בין כך ובין כך זהו רק חלוק דרגאי, לא עצמי, אבל הקישור הנשמתי ישנו, ושלהבת אש הקודש צריכה להתלהב מכל הכחות, כחלק מהתעוררות התחייה, כל כוחותיו של האדם מישראל צריכים להתלהב, מהכחות הפנימיים והחצוניים, כלומר, הזהות הרוחנית שבין אדם לעצמו ולקהילתו, אלו הכחות הפנימיים, והידיעה כיצד מסדרים את הדברים בעולם בתחומי המדע, הכלכלה, הבניין והחברה וכו' – אלו הכוחות החצוניים. כולם צריכים להתלהב להתעוררות התחייה. הרב מוסיף עוד חלוקה – מאותם העומדים בצביונם ולא פנו חוצה כוחות רבים השקיעו יהודים בגלות במטרה לשמר את הצביון היהודי, את מסורת ישראל. יהודים הקפידו שילדיהם יקבלו חינוך יהודי וילמדו את לשון הקודש, אף ללא כל תועלת כלכלית או תהילה חיצונית. ומאותם אשר מעומק הגלות או מסיבות אחרות, קדומות או מאוחרות, נתטשטש צביונם. יהודים רבים חילקו את מעשיהם לשתי קבוצות על פי שני מאפיינים: ישנם המעשים הנעשים במסגרת הקיום היהודי – לימוד התורה, התפלה וקיום המצוות, וישנם המעשים הנעשים כדי להתקיים כאדם – לימוד מקצוע ופרנסה באופן הגון וישר. שתי קבוצות מעשים אלו היו ללא קשר ביניהן. אולם היו גם יהודים שראו קשר בין מעשיהם השונים – הכל נעשה לשם תחיית האומה: למדו מקצוע לא רק כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד במצבם הנוכחי בגלות, אלא גם כדי שבארץ ישראל יוכלו לעסוק בו, ובכך לתרום את תרומתם לתקומת האומה בארצה.[115] אולם לרוב זה לא היה כך, אלא נתטשטש צביונם וראו במעשיהם דברים נכונים וטובים מצד עצמם, ללא קישור לארץ ישראל. בניגוד לכך הרב אומר שאת כל הכוחות יש להלהיב לרעיון תחיית ישראל.

ההכרזה הכללית הכרזתם של חובבי ציון, הקונגרס הציוני, גילתה דבר שעד כה היה חבוי, וכעת יוצא אל הפועל – עם ישראל שוב הופך לחיות כעם באופן ממשי. עצם ההכרזה בעלת משקל עצום, אף שללא פעולות כבירות שייעשו לאחריה היא תאבד את משמעותה, כיוון שמכוחה נעשו המעשים הגדולים, היא יצרה את ההכללה. הכרזה זו תקח עמה את הכל, קודם-לכן ציין הרב את הקשר של כל יחיד לארץ ישראל, כעת עולה הרב לדרגת הכלל. המעבר מן הגלות אל העצמאות, שהיא הגאולה בדרגה הראשונה שלה,[116] זהו גם מעבר מן הפרט אל הכלל. 'כלל-ישראל' בגולה הוא מושג מופשט, חסר ממשות. תחיית ישראל היא מעבר של היחידים הרבים המכונים 'ישראל', לחיי הכלל. ממילא גם כל הכוחות, הפנימיים והחיצוניים, המודעים ואלו שאינם, אלה שעומדים בצביונם ואלה שאצלם הוא נטשטש, כאשר מתגשם בהם הפן הכללי יוצאים הם אל הפועל. וביסוד החיים הכלליים אשר לישראל עמק התשובה גנוז. התשובה צריכה להיות מאותם הכוחות שנטשטש צביונם, הזיקות שיצרו היחידים מישראל בינם לבין הגולה, בלשון, בחברה, בכלכלה ובאומנות. בתודעתו של כל יחיד מוטבעים הנוף של ארץ מולדתו, שפת האם שלו, המנהגים שנהגו בסביבת ילדותו – מכל אלה עליו לשוב בתשובה: לא להתנתק מהם, כי זה בלתי אפשרי, אלא להעלותם אל הקודש. לגלות בהם את הצביון העצמי, את ההתאמה אל החיים הלאומיים החדשים. את כל הטוב והנאה שפיתח יהודי בגלל סיבות חיצוניות, בגלל צרכים מסוגים שונים, עליו להעלות אל רעיון תחיית האומה. על ידי כלליותה של ההכרזה נוצר העומק שבתשובה.

חז"ל נחלקו אם הגאולה תלויה בתשובה או לא,[117] אך מוסכם על כולם כי התשובה היא חלק מובנה ומהותי בגאולה. אי אפשר לתאר גאולה ללא המובן הפשוט של עזיבת החטאים, אך גם במובן הרחב והעמוק – התחדשות רוחנית על בסיס מה שקיים. נטילת כל הכוחות, כל מה שהתפתח, עבד והצליח, אל הקודש, תחיית האומה. לא יהיה דבר שיוותר מחוץ לקודש, לא תורה ולא מידות, לא אושר ולא הגיונות, לא שירה ולא שכל והשכלה. כל כישרון ויכולת, הכל ירבה עוד גוונים, אושר ועוצמה לתחייה. זו התשובה הכללית.

הכרת הצדק הפנימי של האומה באותן מאה שנה בהן חי הרב נשאלה שאלה עקרונית – האם יש עדיין צדק בקיום האומה היהודית? נדמה היה לרבים כי הגיע הזמן שאומה זו, העתיקה שבאומות הקיימות, אט-אט תחל להשתלב בין העמים הקיימים ותאפסן את אוצרות התרבות שלה במוזיאונים. תפקידה ההיסטורי של האומה הישראלית הסתיים. דברים אלו נאמרו הן באהבה והן בשנאה. תחושה של עידן חדש עמדה באוויר, ובדומה לכך נאמר אז גם ביחס לדתות, שהגיע הקץ לתפקידן ההיסטורי.[118] החידוש בתקופה זו לעומת תקופות אחרות היה שגם יהודים החלו לחשוב שבאמת אין צידוק היסטורי לקיומו של עם ישראל. הצדק הפנימי של האומה הוא הצדק להתקיים ויחד אתו הצדק להתחדש ולא להסתפק בקיום הישרדותי. קיום במובן הלאומי המלא. עד היום אנו נאלצים להתמודד עם שאלות אלה, המדינה היחידה בעולם שעצם קיומה מוטל בספק זו מדינת ישראל. המכירה את אמתה העליונה לא רק האמת הקיומית, ההישרדותית, אלא האמת העליונה של בשורתו של עם ישראל לכל האנושות. ואת ההשתרגות הנביעה של כל חמדה וכל אושר עולמי כל המאוויים הקיימים בעולם וכל ההגשמות השונות של מאוויים אלו לשם כל התשוקות היותר נצחיות והיותר נאדרות, התשוקות נובעות לשם מהותן ומימושן מבשורתם של ישראל, תשוקות של קרבת אלוהים, של גילוי צלם אלוהים שבאדם על כל המשמעויות שבדבר: המשמעות שמבחינת התחושה, הזהות, היכולת לפעול ולחיות של כל בני האדם. הכל נובע מן האמת העליונה של עם ישראל, שעניינה הוא מימוש תשוקת גילוי צלם אלוהים שבאדם. לאגד כל הטוב וכל הנחמד, כל היושר וכל הצדק שבכל פנה, לקשר את כל טוב ונשגב, את כל הדור ומקודש המלא בכל, במצב הרגיל, מצב הגלות, ניצוצות החיות האלוהית מפוזרים ומפורדים, כלשונו של האר"י. בגלל שהטוב מפוזר נוצר רושם שהוא סותר את עצמו בביטוייו השונים. ישנו הטוב המוסרי, המצפוני, ומנגד ישנו הטוב של תשוקות החיים החזקות. ישנו הטוב של השמחה והצהלה וישנו הטוב של עומק וכובד הראש. ביטויי טוב אלה לפעמים נלחמים זה בזה ואדם שרוצה את כל הטוב, הטוב בגדולתו ומלאותו, עומד ותוהה – אם אנשים מפיקים הנאה מדבר מסוים, מדוע אינו טוב? והמצבים שתובעים אחריות וכובד ראש, שוודאי גם הם טובים וחשובים, כיצד ילכו הם עם ההנאות השונות יחדיו? זו גלות ניצוצות החיות האלוהית.[119] חלק מאותה תשוקת גאולה נשגבה, הוא שכל הדברים היפים יתאחדו יחד. שהמוסרי יהיה גם נעים, שהעמוק יהיה גם שמח, שהגדולה תהיה גם בקלות ולא בקושי. כאשר יקרה דבר זה – והכל יתרומם ברוממותם, ועם גדל תבערת להב הקדש לרוממות ולשגוב, כל תוכן וכל מבוקש ישר משמש לעזרה; זו האמת הגדולה של קיום האומה וזה צדק קיומה. בשורת אחדות ה' בורא כל, היא היסוד והשורש של כל הטוב והישר, הצודק והנכסף, ורק אומה זו יכולה להביא את הבשורה במלוא עוצמתה וחיוניותה. וממילא – כל תוכן וכל מבוקש ישר משמש לעזרה. גלותנו לבין האומות היא שיקוף כל האורות ושברי הכלים שבכל הפינות. מכל פינה ופינה שבאים יהודים מביאים איתם את הניצוצות הללו, שצריכים מירוק ושכלול למצב נשגב ונקי יותר, שצריכים בניין כלים כדי שהאורות יוכלו להיכנס. מכאן תפקידהּ ההיסטורי של האומה רק מתחיל, עם תחיית האומה, התכללות ניצוצות אלה הגולים בתוך שברי הכלים לכלל ואחדות.

וכיצד ייעשה כל זאת – הטבת מצב החיים בכל תיאור ובכל אופן, הוספת עז גופני ועזוז מוסרי, הטבה זו מתחילה מן הגוף; התמודדות עם מחלות, חולשות, רעב, ויחד עם זאת עזוז מוסרי של חברה ויחידים, שיתעלו מבחינה מוסרית, אידאליסטית, אמץ פנימי וגדולה של עדינות, במקום חולשה ופחדנות שהיו מנת חלקו של האדם רוב תקופות ההיסטוריה האנושית. לאורך מאות שנים רק יחידים שכונו 'אצילים' חונכו לגבורה ואומץ, הרוב חיו בפחד, ויהודים בגלות על-אחת כמה וכמה, אף שיחד עם זאת שמרו על זהותם באומץ שלא להיכנע ולא להיטמע בסביבה. הרב מדגיש שהגדולה צריכה להיות של עדינות הכוללת טהרה מוסרית. נגד תחושות הפחד והחולשה שהיו אצל ההמון יצא אחד מן המבריקים שבהוגי הדעות של העידן החדש, פרידריך ניטשה.[120] אך מה זו 'גדולה של עדינות' הוא לא ידע, וסבר שכולם צריכים להיות כמו האבירים שהיו בימי הביניים. הרחבת התורה, התורה צריכה להתרחב מעבר למסגרותיה, שבימי הגלות הצטמצמו רק לעניינים מעשיים שנוגעים לחיי יחידים או לחיי קהילה לכל היותר. העיסוק התורני צריך להתרחב על כלל בעיות העולם, כי עם ישראל הולך לקבל את התפקיד המוביל בתיקון העולם, בהיותו מבשר הבשורה לאנושות. ומלוי החכמה, במשך הגלות עם ישראל חידד את כלי החכמה שלו, את כושר ההבחנה, החילוק, הפלפול והגדר, כעת יש למלא זאת בתוכן שישמש לתיקון העולם. בספרות הקבלה מתואר שספירת 'חכמה' מתמלאת בשפע מן המקור העליון, האינסוף, ומעבירה אותו באופן מסודר ומפורט על ידי ספירת 'בינה' אל המציאות הממשית, דרך ההשתלשלות של כל הרמות שתחתיה. את השפע הזה ניתן להעביר למציאות הממשית על ידי הרחבת התורה. הגברת הרוחניות הרוחניות צריכה להיות גוברת, שהיסוד הרוחני יגבר על היסוד החומרי, ינהל אותו וירתום אותו למטרותיו. לא שיבטל או יקליש אותו, אלא ינתב אותו כמו הרוכב במרכבה שמוליך את הסוסים, וככל שהוא מיומן יותר כך המרכבה טובה יותר, וממילא – והופעת הפועל, המעשה. כאשר הרוחניות גוברת המעשים נעשים בשלמות. ככל שהרוחניות חלשה כך צריך להגביל את המעשים, שלא יחרגו ויקלקלו אותה. הבלטת צורת החיים והגברת האחוה הכללית, יש לחיים צורה, אידאה, ישות עליונה שכל המציאות המוכרת לנו היא רק הקרנה והשלכה שלה. כמה שהדבר יותר כללי כך צורתו יותר ברורה. אם מתעמקים רק בחיי יחידים, אזי מתגלה כמה הם שונים והכל מטשטש, אך ככל שאפשר לדעת את הכלליות של החיים, כך הצורה הכוללת בולטת יותר. לצורך הבלטת צורת החיים, נצרכת הגברת האחוה הכללית. יש לציין כי אין פירושו של מושג ההכללה ביטול וכיפוף הייחודיות שבכוחות המרכיבים אותו. בברית המועצות קודם נפילת הקומוניזם, הכל התבטל לקולקטיב והתנהל על פיו. כך היה גם בקיבוצים. אולם זה לא עניינו של מושג הכלל. יסוד הכלליות הוא באחווה, לא בכפייה, מציאת נקודות ההשקה, ההזדהות והקרבה שבין היחידים. לפעמים הכללה זו באה כאשר ישנם תהליכים אדירים שמולם אי אפשר להישאר בפרטיות סגורה. חיילים בשדה הקרב מרגישים שהם כמו אחים למרות הבדלי המעמדות והפערים החברתיים. לפעמים ידידות זו חזקה אף יותר מקשרי משפחה. אך לא חייבים לחכות לאירועים הטראומתיים הגדולים, יש לחפש את האחווה והכלליות גם אל מול הבשורה, האתגר והחזון. חשק השלום הכללי וחפץ האושר העולמי, הרב ממשיך לפרט את גילוי האחווה מתוך המצב המתוקן, הטוב – שאיפת השלום שכרוכה בשאיפת האושר. חלוץ עצמות גם הדברים שנותרו כעצמות יבשות באנושות, ניתן לחלץ אותם, להחיותם, על ידי הברקת העיון, בלי עיון מבריק אי אפשר לעשות חילוץ עצמות זה, לא רוחני ואף לא חומרי. עיון מעמיק בכל הערכים שנמצאו אי פעם בכל התרבויות כדי למצוא את האחווה הכללית ולראות את צורת החיים. התיצבות לפני מלכים והתערבות בין הבריות מכל השדרות, זהו מעמד האדם הראוי – לדעת להתייצב לפני מלכים ללא פחד, אך יחד עם זאת גם לכבד ולהיות מעורב בין הבריות, שגם זה ביטוי לאחווה, התבודדות עליונה בהתקשרות פנימית למגמת החיים והעולם, למטרת ההויה ברזי רזיה, כאן דווקא הייחודיות של כל אחד נצרכת, לגלות איך דווקא דרכו ועל ידו יש ביטוי למטרת ההוויה הנסתרת, ויחד עם זאת – וחריצות של תקונים והתעודדות רוח, לא תיקונים פנימיים יוצרת אותה ההתבודדות, אלא תיקונים חברתיים, התבודדות הרוח ולא בדידות מחברה, שאף שיש בה עומק ויופי, יש בה פרישות שלילית מהוויות העולם הרגילות. כעת הרב מסכם – הכל ביחד מוכרח להיות מוקף, והכל דורש את תפקידו וקורא בקול גדול: עורי, עורי! הסיומת מתחברת כמובן לתחילת הפסקה, הצורך לעורר את תחיית ישראל בכל הכוחות שבאומה.