פרק זה עוסק בסוגיה ההיסטורית של שכחת השבטים ליחוסם. מרוב ההרגל הישן למציאותו הנוכחית של עם ישראל, אנו נוטים לשכוח שבעצם עליו להיות מורכב משנים עשר שבטים שונים (או לאמיתו של דבר שלושה עשר – שנים עשר בנחלותיהם ועוד אחד שאין לו נחלה). חלוקה זו תופסת מקום נכבד וחשוב במצוות התורה על חלוקת הנחלות ותוקף השמיטה והיובל הנובעים מכך. התורה שבעל פה מוסיפה שאף המנהגים, שהם ההוצאה לפועל הממשית של מצוות התורה, התפילות והנטיות המקצועיות, הושפעו מן החלוקה לשבטים. מתקבלת מעין הדרכה כללית, מהם העיסוקים שראוי לכל חלק בעם לעסוק בהם או להיפך, להתרחק ולהימנע מהם במידה מסויימת. תמונה זו היא לא רק עניין טבעי, כפי שלכל אדם יש באופן טבעי כישורים מסוימים, ומבחינת התועלת והשלמות שלו עם עצמו ועם מעשיו עדיף שיעסוק במה שמתאים לו, אלא חלוקת עם ישראל לשבטים יוצרת יחידה אמונית מורכבת, המשקפת את הכוונה האלוהית בעולם. כשמבינים שבעם ישראל יש חלקים שונים, מבינים הרבה יותר גם את רב-הגוניות שבעולם כולו. מבינים את המשמעות והערך של החלוקה לעמים, שפות ונטיות, עם העובדה שעמים ולשונות מסוימים מצליחים יותר בתחום אחד, בעוד אחרים מצליחים יותר בתחום אחר. אם עם אחד שמוטל עליו תפקיד לבשר בשורה חשובה, מורכב כולו משבטים שונים מגווני אופי, נטיות וכישרונות אחרים ושונים, הרי שכל חילוקי העמים והתרבויות שבעולם אינם צריכים להיות סיבה למלחמה, סכסוך וניסיון של כל עם להוכיח שהוא הטוב ביותר והשאר חסרי ערך. אולם חלוקה מקורית זו לשבטים נשתכחה מאיתנו. בעקבות המלחמות, החורבן והגלות שעברו על עם ישראל בתקופת בית ראשון, כשבעים אחוז מהנותרים היו משבט יהודה. שאר השבטים שכחו את יחוסם, עד שיש פקפוקים רבים אפילו על ייחוסי הלוויים והכהנים שבתוכנו. לשבט יהודה אמנם היה מקום מרכזי בהנהגת האומה, אך הכוונה לא היתה שיכפה את אופיו המיוחד על שאר השבטים. אלא שבתוקף הנסיבות, הוא קבע באופן כמעט בלעדי את אופיו של עם ישראל שהחל להיקרא 'העם היהודי', ושל לימוד התורה על כל חלקיה שהחלה להיקרא 'יהדות'.
לעובדה ההיסטורית של שכחת הייחוס השבטי, יש צד חיובי וצד שלילי. בצד החיובי, שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. מכיוון שעל ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אם מלבד היותנו מיעוט קטן בכל מקום, היינו מתחלקים לקהילות קטנטנות, זה יכול היה לגרום גם להתפוררות מבפנים. כל אחד היה דואג רק לשבט שלו, לא מתוך זדון או רוע לב, אלא מתוך נטייה אנושית פשוטה. הדבר היה נכון במידה רבה אפילו בעת שעם ישראל ישב על אדמתו, בתוך ממלכה אחת מאוחדת-כביכול. סיפורי התנ"ך מלאים בתיאורי התחרות בין אפרים ויהודה, הריחוק והניכור בין שבטי עבר הירדן המזרחי והמערבי ובין שבטי הצפון והדרום עד כדי פילוג הממלכה. אם מתחים אלה פירקו את ממלכתו של עם ישראל בעודו על אדמתו, הרי שבגלות הם היו עלולים לגרום לפירוד גמור באומה. לכן בפועל שכחת החלוקה לשבטים הגבירה את אחדות האומה. עד כדי כך עמוקה היתה שכחה זו, עד שאפילו לאחר החזרה מגלות בבל וכינון הממלכה החשמונאית, לא ידוע לנו על ניסיון לחפש אחר עשרת השבטים. לכאורה הדבר היה כדאי וראוי, אבל כנראה שזיכרון הפילוג היה כל כך קרוב וחזק, עד שלא רצו לעורר את העניין מחדש.
אמנם על ידי השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, בתחום הרוחני. לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. לאורך הדורות ובייחוד בדורות האחרונים, ניתן לראות שלחלק מן היהודים לא מתאים סדר החיים היהודי הקיים, והם מתמרמרים כנגדו או כנגד חלק מפרטיו. יכול להיות שאילו ייחוסם של אותם יהודים היה ידוע, היה מתברר שהם שייכים לשבטים אחרים וממילא צריכה להיות להם דרך קצת שונה בלימוד התורה, קיום המצוות ואופן ההתנהגות בכלל. מתוך חוסר הידיעה, נוצרים מתחים שמקורם לא ברור. לא ניתן לאשר את השונוּת מתוך הבנה שיש כאן חלק אחר ושונה של האומה, ובכך לרפא את השבר.
מתח זה שבין האחדות וטשטוש ההבדלים, לבין הדגשת הייחודי שבכל קבוצה, קיים גם בדורות האחרונים ביחס לקהילות ישראל השונות שנתקבצו לארץ ישראל. למרות הבסיס המשותף הרחב, קיימים בין העדות השונות הבדלים בפסיקה, במנהגים, במבטא, בצורת הדיבור ובעניינים נוספים. כך למשל, התקבל במדינת ישראל הדיבור במבטא הספרדי, והמבטאים האשכנזי והתימני נדחקו לשוליים. לא מדובר בהחלטה שהתקבלה בועידה רצינית של בלשנים, אלא בהחלטה הנוחה ביותר בתוקף הנסיבות, מפני שהמבטא הספרדי היה הקל ביותר ללימוד ולהגייה. במידה רבה, היתה זו בחירה במכנה המשותף הנמוך ביותר, מפני שגם המבטא המדובר היום איננו כולל את הדיוקים והדגשים של המבטא הספרדי המקורי. למעשה, עצם הדיבור על מבטא ספרדי אחד (או אשכנזי או תימני), איננו מדוייק כלל, אבל כל הגוונים השונים נדחו מפני הרצון במבטא אחיד לכולם. אין ספק שיש להאחדה זו תועלת מרובה, מפני שבזכותה כולנו יכולים לדבר וללמוד זה עם זה בקלות, ושפתנו הולכת ומתפתחת ומוסיפה מילים וביטויים חדשים. אחדות זו היא אחד הערכים החשובים ביותר במפעל קיבוץ הגלויות. אולם מנגד, ללא ספק גם איבדנו את כל הדגשים המיוחדים והמסורות שנשתמרו אצל כל עדה, ויותר מכך – את עצם הגיוון והעושר שבקיומם של מבטאים רבים ושונים. כאשר הרב נשאל, כרב אשכנזי, האם על העולים האשכנזים לשנות את הגייתם בתפילה למען האחדות, הוא השיב שאדם אינו רשאי לשנות ממנהג אבותיו (אורח-משפט או"ח יז-יח). אין לנו טעם לחשוב שהמבטא החדש לאדם טוב יותר מזה המקובל אצלו מדורות, ויש כאן אפילו פן של זלזול בדורות הקודמים (אמנם הרב הוסיף שאדם שאבותיו או הוא עצמו כבר שינו, אינו חייב לחזור למנהג קהילתו המקורית). מצד אחד אנו רוצים שכולם יוכלו להתפלל יחד באותו בית כנסת, ומצד שני צריך לזכור שיש ערך למבטאים השונים, ואבדנם הוא אבידה אמיתית שבעזרת ה' עוד נשיב אותה.
האחדת המבטא היא דוגמא לניסיון שהצליח למדי, בניגוד לניסיונו של הרב גורן זצ"ל לקבוע נוסח אחיד לחיילי צה"ל. ניסיון זה לא רק נכשל, אלא גם עורר תגובת נגד חריפה מאד, מבחינה הלכתית, רוחנית וחברתית, תחת הסיסמא "להחזיר עטרה ליושנה". אמנם רבים מן הדוגלים בסיסמא זו הושפעו בעצמם בתחומים אחרים כמו לבוש, השקפה ואורחות חיים מבני עדות אחרות, ובכל זאת חשובה המגמה של תגובת נגד לניסיון האחדה מלאכותי. ההאחדה יוצרת אחדות אך גם בלבול וערבוב, שבו אנשים וקבוצות מרגישים מתח ואי-נוחות.
אמנם כל זה – תהליכי ההאחדה ושכחת הייחודיות של כל שבט – מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחית הקוים הפרטיים, יש ערך גדול לרצון והניסיון להתחבר יחד. ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אף על פי שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין" (שבת פח, ב). כפי שלשני אנשים לא תמיד נוח להתחבק, אחד עלול למעוך קצת את השני או להכאיב לו, אבל עצם הרצון להביע חיבור ואהבה הוא חשוב ביותר. על אחת כמה וכמה בחיבורים ערכיים, תרבותיים ורוחניים, ההתקרבות לפעמים מלאכותית, חזקה, בוטה ודורסנית מדי. אבל מתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה. בטווח הארוך הצרות הן ארעיות, ולאורך זמן הרצון העמוק לאחדות וחיבור מוצא את הדרך הנכונה להתבטא.
וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. השוני בין השבטים עלול להפוך לפירוד נורא, סכסוך, תחרות, מלחמה ואבדן. רק על בסיס האחדות, כשבטוחים באהבה, באחווה ובחיבור שבין הצדדים השונים, יכול השוני להתבטא כגיוון מבורך, של עם אחד שבתוכו כל אחד תורם את חלקו המיוחד והנפלא. גם אם האחדות נתגלתה על ידי בלילות, ערבוב וחוסר סדר, סופה להגיע לסדר הנכון שבתוך האחדות. עוד נמצא את הדרך להגיע לשפה משותפת וגם להתענג על הייחודיות של כל מבטא, היגוי ודגש.
ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם. המניע היסודי, הוא הרצון המשותף לבנות את מזבח ה'. זהו עצם הרצון לתחייה לאומית כוללת של עם ישראל, הצריך לבוא מתוך הכלליות המחברת את כל הקהילות והשבטים. אחר כך כששואלים איך לבנות את המזבח הזה בפועל, התשובה היא על ידי שנים עשר אבנים, הגיוון והעושר הראוי הבא מתוך הריבוי של שנים עשר השבטים, "כשנים עשר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ד' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (מלכים א יח, לא).
הרב כמו שואל כאן, כיצד נדע את הייחוס של כל אחד לאַחַר השכחה, כדי להחיות את הגיוון ולייחס כל אדם וקבוצה, ועונה שהדבר יהיה על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו "ד' הוּא הָאֱלוֹהִים" (שם לט) ה' שהוא יסוד האחדות, הוא האלוהים, יסוד הריבוי המאוחד הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, כל מה שנעשה ונעבד, עסקנותה, פעילות של הקהילות וראשי הקהילות, ספריותיה, לא רק ספרות אחת שהיא ספרות הקדש, ההלכה והתשובות, אלא כל מה שנכתב ונאמר בלשון הקודש, לעניין הקודש, ואפילו חול אם הוא לעניין האומה. תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס. אור התורה הגלויה מופיע באופן מוגדר ומתוחם בהלכה, במידות ובמוסר המוכתבים על ידי התורה, אך לא בהרס ובכל מה שמנוגד להם. לעומת זאת, אור רזי תורה, דווקא בגלל גבהו, יכול להופיע גם בתופעות שבפן הגלוי שלהן נראות כהירוס ומנוגדות לתורה. ישנם תהליכים שבעת הופעתם נראים בגלוי כנוגדים וסותרים את הראוי והרצוי, ולכן מעוררים התנגדות. אולם סוד התהליך ההיסטורי הוא שבדיעבד ניתן להבין גם אותם. ההיפוך של חושך לאור, הוא אור רזי תורה, והאחראי עליו הוא אליהו הנביא. רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות, בייחוד בחכמת הרזים, זיהו את רוח הקודש שחשו בקרבם בהסבר עניינים גדולים וחשובים, כגילוי אליהו. הדבר בולט במיוחד במשנת האר"י, שאחר כך השפיעה על כל הזרמים והחוגים. אחד המושגים היסודיים ביותר במשנה זו הוא 'שבירת הכלים', שסיבת שברונם היא חוסר יכולתם להכיל את גודל האור. בפועל השבירה היא הרס נורא ומייסר, וככזה אנו מתנגדים לו. לכתחילה, טוב יותר לבנות כלים חדשים ובמקביל לשמר את הקודמים. אולם לעתים על הדברים להתנהל באופן אחר. לו היה התהליך הזה טוב גלוי, הוא היה לכתחילה. רק בעקבות תהליך עמוק, מופלא ולא קל של תשובה, גם הזדון נעשה כזכות, ומתגלה שגם ההרס תורם בסופו של דבר לבניין.
אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, כשלפעמים חלק מהבניין הוא הרס הקודם לו, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם, שלעתים מתכוונים לדברים אחרים. פועל אחד מתכוון לשכר שהוא מקבל, אחר להתמחות המקצועית שהוא עושה ושלישי סתם אוהב לעבוד עם מכוש ושמח כשאומרים לו לשבור קיר. אבל הבניין שכולם עסוקים בו הוא מעל ומעבר וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות. יש מידה של צמצום במטרותיו הפרטיות של כל פועל, וייתכן שאלמלי צמצום זה הוא לא היה עובד כלל. גם העובדים שבנו את קודש הקדשים קיבלו שכר יומם. כל אחד מהם צריך היה להיות אומן בעניינו, ומסתבר שלא כל אחד מהם כיוון את הכוונות שהכהן הגדול כיוון כשהוא נכנס לקודש הקדשים. אבל מתוך כל המטרות המצומצמות של דאגה לטיח, לצבע, למדידה ולזווית הישרה, נבנה שם קודש הקדשים.
המטרה הגדולה היא רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" אחרי שהבניין כולו כבר יהיה בנוי, "תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיהו כג, כ). רק אז אפשר יהיה להתבונן בהרס ובבניין, בפירוד ובאחדות, בניסיונות הנפל ובניסיונות המוצלחים, ולראות איך ההצלחה היתה לפעמים בעצמה נפל, ואיך הנפל הפך להיות הצלחה. רק אז יובן ויתגלה האור הגנוז של רזי תורה, הוא זה שיאיר, ולא משנה יהיה מה היו הכוונות המצומצמות של הבונים והעושים, הפועלים והעובדים.
