הנושא העיקרי של הפרק הוא האמון והאמונה. האמון והאמונה הם מציאות שאיננה מתבססת על ראיות והוכחות מוצקות, ופירושו של דבר, שזו מערכת יחסים שאיננה מגובה מבחינה משפטית. הוכחות יכולות להיות רק על העבר, אבל אז האמונה מיותרת. האמונה עצמה היא תמיד על העתיד.
האמון המשפחתי, שהוא אמון חזק מאד, וגם כל אמון אחר כפי שנראה בהמשך, הוא תולדה והמשכה קוית, השתלשלות ברורה מאותה האמונה הגדולה בכלל, עצם נטיית וחוש האמונה, השרויה בעומק האהבה. האהבה היא נטיית האדם להיות ביחד ולשתף פעולה, תחושה של עונג, עושר, שמחה וסיפוק במציאות של קיום יחד. מנטייה חזקה ועוצמתית זו, נובעת האמונה שפירושה מציאות המחברת בין אנשים.
הפועלת ברוח חיים. האמונה יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים ובחיים הגשמיים, כמו מתן הלוואה למי שמבקש ומאמינים לו שיחזיר. אבל גם כשאין לה ביטוי במעשים או אפילו במילים, היא מתקיימת תמיד ברוח חיים, ביחס רוחני ובמערכת היחסים והקשרים בין בני אדם. כשיש אמונה, לא מסתכלים על הזולת בחשד ופחד, כי אם בפתיחות ורצון להקשיב ולהבין מתוך אמפתיה.
בשכל עליון ומפואר, לעומת שכל תחתון, קטנוני וזעום, שהוא אגוצנטרי ואינו מביט הרחק. שכל תחתון כזה רואה בכל אדם אחר גורם מפריע, מתחרה על מקום ומשאבים. מולייר,[108] כינה אדם כזה בשם "מיזנטרופ", שונא אנשים. הוא מסתכל בעין זעומה ורעה, חשד, חשש וקנאה כלפי כל אדם שסביבו. בחלשים ממנו הוא מזלזל, בחזקים ממנו הוא מקנא ואלה שברמתו מיותרים מבחינתו. גם ביחס לעולם בכללותו, יכול אדם כזה לבטל את ערכם וחשיבותם של האמנות, בטענה שאינם תורמים דבר לחיים המעשיים. אפילו לגבי מחקר מדעי או רפואי, אפשר לטעון שאין טעם לטרוח להאריך או לשפר את החיים, כי ממילא בסוף כולם מתים. הבעיה בעמדה כזאת איננה רק שכלית, שכן רבות מן הטענות הללו ניתן לבסס באופן שכלי בדיוק כמו את הטענות ההפוכות ואפילו יותר. מה שחסר לאדם כזה הוא אמונה. ערכם של בני אדם אחרים, של היופי והטוב, אינו דבר שניתן להוכיח אותו. על האדם לעבור מעמדה של קטנוניות לעמדה של גודל, מנמיכות קומה לגבהות. האמונה אינה עניין של הוכחה אלא של נטיית האהבה הגדולה. רוב האנשים מסוגלים באופן טבעי להתפעל ולהזדהות עם יופי, פאר, עוצמה, גודל, או ביטוי נפשי רוחני שמרשים אותם מאד. אבל יש אנשים שלא, ולהם קשה מאד להוכיח דבר מה, עד שיימצא האיש המתאים והנכון, האשה, הילד, או אפילו בעל חיים, שיפתח את המנעול הזה שבנפש האדם ויגלה בתוכו משהו שלא הוא ולא האחרים ידעו על קיומו.
שכל עליון, גדול ונפלא, מנסה להקיף את ההוויה ולהתחבר להרמוניה שיש באדריכלות ואמנות, או במפעלים גדולים למען האנושות, כמו מחקר מדעי או רפואי. ומפואר, הפאר הוא תפיסת הקצוות השונים של ההוויה, כמו ספירת 'תפארת' שבעשר הספירות. פעולה ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, פירושה קביעת מערכת יחסים המבוססת על האמונה שהעומד לפנינו הוא אדם השייך וקרוב אלינו, מפני שגם אנחנו ממין האדם, אח שלנו שאנחנו יכולים להבין למצבו ולצרכיו, מפני שגם אנחנו חווים לפעמים דברים דומים. מתוך מערכת יחסים כזאת, אנחנו יכולים לקדם את כלל ההוויה, את עצמנו וממילא גם אותו.
בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם, בהרמוניה שהיא התאמה ואפילו השלמה הדדית. לעתים נדמה שנטיות נפשיות כמו אהבה ואמונה מקלקלות את השורה ומפירות את הסדר. אבל אין זה מפני שהן מנוגדות לכל סדר במהותן, אלא מפני שהן מקלקלות את הסדר המסוים שהיה מקובל לפני, והיה מבוסס למשל על אדישות ונימוס קר, הן פורצות דרך ליצירת סדר חדש המבוסס על ערכים טובים יותר.
סדר יכול להיות מבוסס באופן כללי על שני עקרונות, כאשר הטוב ביותר הוא ששניהם משמשים יחד, אבל לפעמים אחד מהם הוא הדומיננטי. העיקרון האחד הוא עקרון ההפרדה וההבחנה בין דברים שונים, על פי קריטריון כלשהו כמו אורגני ואנאורגני, שוני בצבע או במשקל וכן הלאה. הפרדה היא דבר חשוב, וסדר החובות המשפטי מבוסס עליה במידה רבה. איסור גניבה וגזילה למשל, מבוסס על ההבנה ש"שלי שלי ושלך שלך" (אבות ה, יד). הרבה פעמים הקלות שבה אנשים מסוימים מוכנים לגנוב, נובעת מכך שהשתבש משהו בתחושת ההפרדה שלהם בין רכושם לרכוש הזולת. העיקרון השני של הסדר הוא עקרון ההתאמה והקרבה, הנוגע לא להבדלים שבין הדברים אלא דווקא לנקודות הדמיון, השיתוף והשייכות ביניהם. הסדר השלם נוצר משילוב של שני העקרונות הללו. העיקרון המפריד קובע, לדוגמא, שבעלי חיים אינם בני אדם, ויש לכך השלכות ונגזרות רבות. מנגד, העיקרון המקרב קובע שגם הם חיים, וגם עובדה זו היא בעלת משמעות.
האהבה והאמונה הנובעת ממנה, מבטאות את העקרון השני והמקרב של הסדר. ככל שהאדם הולך ומוצא יותר ויותר את נקודות השיתוף, הקרבה, ההשתלבות וההשלמה בינו לבין העולם, הולך ונוצר סדר חדש שטעות לראות בו אי סדר, מפני שהשיתוף, הקרבה וההשלמה שבו צריכים להיות תמיד בנקודות ובאופנים הנכונים. בתוך האמונה בכלל, האמון המשפחתי, הוא נקודת הקרבה הגדולה ביותר. המשפחה היא סדר שמבוסס על אהבה באופן כמעט טוטאלי, ולכן בני משפחה מוכנים לעשות כל כך הרבה אחד למען השני, ללא קשר לשיקולים תועלתיים וחובות משפטיות. הורים מוכנים לשאת ולסבול בשביל ובגלל הילדים, בין אם הילדים אשמים בכך או לא. כמובן שלא ניתן לדרוש מן האדם נכונות כזאת, כלפי כל אחד מבני החברה. דווקא מפני גדלו ועוצמתו של האמון הזה, הרי שהמעילה המשפחתית, שהיא הפגיעה באמון המשפחתי ובמערכת היחסים המשפחתית, היא מעילה מהרסת את האשיות, לא את הדברים החיצוניים אלא את יסודות החיים. כשאמון נכזב ואדם מנוצל על ידי שקר ומניפולציה, זה תמיד דבר נורא ואיום. אבל אם השקר בא מאדם שאינו קרוב, האדם יכול להתרחק ממנו ולהתנחם בבית, בקרב אהוביו ואוהביו. לעומת זאת, אם המעילה, הפגם והאכזבה באו למרות הציפיות הגדולות מבני המשפחה, האמון הרב שניתן בהם והאהבה הגדולה שיש כלפיהם, אין לאדם לאן לפנות והיכן למצוא את הנוחם והתחדשות הכוחות.
הרב מדגים את הרס האושיות בתחום אחד – המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, אם חלילה בתוך משפחה מסוימת חושבים שהילדים אינם משותפים, לא רק שהיתה פה בגידה, אלא גם מה שנוצר, מה שצריך להיות הדבר המחזק, המשותף והקרוב, הוא סמל הבגידות. זה סמל ודוגמא לכל הכוחות בעולם הכללי שבאו לשכלל את העולם המעשי הרוחני. כלומר לייצר גם את הערכים הנכונים, והיכולת להחיל מתוך ביטחון פנימי את כוח האהבה, השיתוף, האחווה, הרעות והאמון על מעגל ההולך ומתרחב יותר ויותר. אם היחידה הנקראת משפחה נהרסת על ידי אסון מבחוץ, גם זה דבר נורא ואיום, אבל לפחות נשארים זכרונות של אהבה, חיבה ואחווה. כשהיא נאכלת על ידי מעילה מבפנים, בא רקב והרס שלא מותיר דבר. האדם כבר לא יודע איך אפשר להביע אהבה כלפי מישהו. איך אפשר ליצור ערכים, לתת אמון במישהו שבכלל יבין, ירצה, ייהנה ממה שהוא יוצר.
בניגוד לקשר חיצוני, שבו האובייקטים השונים עומדים כל אחד בפני עצמו, ויכולים לכל היותר להתנגש ולדחוף זה את זה, בין בני משפחה קיים קשר פנימי. זהו קשר שלא נובע מקרבה או ריחוק חיצוני, ממידת התועלת או הנזק של האחד כלפי השני במערכת היחסים, אלא על הראשוניות של הקרבה והאחדות. אמנם זאת לא אחדות פשוטה שיש בה רק יצור אחד, וכל יחיד ויחיד בתוך המשפחה הוא גם בעל ערך עצמי, ומצד שני הקשר שבין היחידים הוא אחדות פנימית עצמית ולא רק קשר חיצוני.
הרב מכנה את המין האנושי כולו משפחת האדם, שכן כל בני האדם נקראו "מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג), ועל ידי כך הוא כולל במושג האמון המשפחתי את הקשר בין כל בני האדם. מערכת התחושות, החוויות והמחשבות שלנו ביחס לאנשים אחרים, הרבה יותר עמוקה ומורכבת מאשר כמות ההשפעה החיצונית, התועלת או הנזק שהם גורמים לנו, או מידת הקרבה והריחוק שלנו מהם. לכן אף פעם איננו שוקלים מעשה, מילה או הבעת הפנים בודדת של הזולת כלפינו, אלא הכל נמדד לפי מקומו בתוך מכלול המעשים והביטויים, המרכיבים את מערכת היחסים. הקשר בין בני אדם אינו רק קשר שטחי פשוט, אלא קשר רב-ערוצי, שבו כל מרכיב קשור לכל המרכיבים האחרים. מכאן ניתן להבין את המשקל הגדול של מילים ואפילו הבעות פנים, ואת הדרכת חכמים לקבל כל אדם "בסבר פנים יפות" (אבות א, טו). בהקשר רחב עוד יותר, אפשר לתאר גם את הקשר בין כל חלקי ההוויה ואפילו בין ההוויה כולה ומקורה, כקשר משפחתי. זאת, מפני שאין לנו בכל המציאות כולה מערכות יחסים של בדידים בלתי קשורים זה לזה. כל מה שיש מקושר לשורש האחד, אפילו אם רק בפנימיות ובהיעלם.
כעת הרב עובר להסביר מעט את משמעותו של שם ה' המפורש. מעבר לתועלת שבהסבר זה מצד עצמו, הוא יתחבר אחר כך לדין של מחיית שם ה' לתוך מי הסוטה כדי להשיב את האמון בין איש לאשתו, פעולה שהיא עצמה דגם לתיקון כל היחסים בתוך האנושות. ארבע האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל המפורש, המכונה על שמן "שם בן ארבע אותיות" (קידושין עא, א), כוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, באופן הבא: אות י' הראשונה מסמלת את מקוריותם של החיים. י' היא כמו נקודה, שהיא המקור לכל הצורות האחרות – קווים, דו ממד ותלת ממד, ושרשם העליון המבוטא בקוצו של י'. מצד אחד הנקודה אינה תופסת מקום, ומצד שני היא ההתחלה של הכל ואי אפשר שיהיה קו בלי נקודה. עם סדרם והרמוניותם, ההרמוניה, הסדר והתפארת מבוטאים באות ו'. ראשה של ו' הוא כמו י', אבל היא נמשכת עד הקרקע, רומזת לקשר בין השמים והארץ, וכוללת את ממד הגובה. גם במשמעותה המילולית, וו הוא אמצעי לקשר, כפי ש"וָוֵי הָעַמֻּדִים" (שמות כז, י) הם המקשרים בין חלקי המשכן ויוצרים את הסדר, ההרמוניה, הקשר ונקודות החיבור ביניהם. כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, האות ו' מסמלת גם את היסוד, שהתוכן התאורי והמעשי. המהר"ל מסביר שצורת האות ה' היא של ארבע קצוות ונקודה המחברת אותם, ד' ונקודה שהיא כמו י' פנימית. ה' הראשונה של השם מסמלת את העולם הבא, ואות ה' האחרונה שבו מסמלת את העולם הזה. זהו גם היחס בין הצד התאורי העליון, התיאוריה המסומלת באות ה' הראשונה, והמעשי, המלכות, אות ה' השנייה שהיא כבר ההגשמה בפועל. שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. אות ו' מחברת בין אות ה' הראשונה לאחרונה, בין שמים וארץ, תיאוריה ומעשה.
בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. כאשר החיים מסודרים כראוי, הם נמשכים מן המקור ועד לממשות. הברכה נמשכת מן השורש העליון ביותר של קוצו של י', עד לאות ה' האחרונה. הסדר החיצוני מחוזק על ידי התוכן של האמון האידאלי ורגשי האמון. אז האחד משתף פעולה עם האחר ותורם לו, והמציאות משתכללת ומתפתחת. הברכה שופעת ממקור האמונה אל תוך המעשים.
לעומת זאת בשבורם, כאשר הכוחות הגדולים האלה משתברים – הכל נהרס. הרב מתאר כאן את שבירת הכלים והתפוצצות האורות. אפילו רק בעכירתם, במרידת הסדר האידאלי שלהם, כאשר מנסים לטשטש ולשנות את הסדר הנכון של האותיות, כלומר של הכוחות הפועלים בהוויה, הרי הם יסוד ההרוס. האיסור של מחיקת שם ד', מבטא את יכולת האדם לפגוע בסדרם המתוקן של החיים ולהפוך את העולם לאנדרלמוסיה איומה. הריסה זו מופיעה בכל הרמות: ההרוס העולמי, של יצירת ועמידת עולמים, ההרוס האורגני, כאשר כל מה שהוא אורגני, כלומר מתואם מלכתחילה, נהרס. חלק מהמחלות נקראות 'אוטו-אימוניות', בהן מערכת החיסון של האדם מתמרדת נגדו. במקום להשמיד את האויבים, היא משמידה את התאים הטובים והבריאים של הגוף עצמו. קשה מאד לעשות משהו נגד הירוס אורגני כזה, שבו הגוף שצריך להיות כל כך מתואם, הוא זה שיוצר את הקושי, השנאה וההרס. ההרוס המשפחתי, שכן המשפחה היא הדבר הדומה ביותר לגוף חי ואורגני בתוך החברה. ההרוס הנשמתי, הנטיות הנשמתיות השונות סותרות זו את זו. ובתוך האדם נוצרת אנדרלמוסיה של התרוצצות פנימית, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא אכול חרטה, פיתויים ויצרים, רוע וטוב, והדברים לא מסתדרים אחד עם השני ולא מוצאים מנוח. כל זה נקרא עכירת החיים ומארתם. החיים לא צלולים, לא מובנים, ובאה גם המארה, הקללה והמחלה, כלומר החיים נעשים מאוסים מכל וכל. אין בהם טעם, רצון או סיפוק.
שבירתו של האמון המשפחתי היא המעילה, ועכירתו היא התנהגות שגם אם אין בה מעילה ממש, הרי היא יוצרת מצב שבו האמת מטושטשת ולא ידועה, ופוגעת בתחושת האמון המשפחתי.[109] לכאורה, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובמצב כזה האיש לא יכול להמשיך לחיות עם אשתו. ללא ראיות והוכחות, אין דרך לשקם את האמון שנפגע. לשם כך באה בדיקת מי סוטה, פנייה אל מקור האחדות של הכל, כדי להשיב את האמון בין החלקים השונים. מכיוון שאותיות השם כוללות את כל הדברים שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם, ה' אומר למחות דווקא את שמו לתוך המים, למען השבת האחדות. האפשרות של בדיקה זו, ממקור החיים העליונים היא לקוחה. היא כוללת את היסודות הראשוניים ביותר, שהם עפר מאדמת המקדש, מים שקדשו בכלי והשם האלוהי. אם יש יותר מדי אדמה בלי מים, זה מצב של יובש ובצורת שבו שום דבר לא יחיה. אם יש יותר מדי מים על האדמה, זה מבול שמוחה את הכל. ברכת ה' שממקור החיים עליונים, יוצרת את השילוב והיחס הנכון בין המים והאדמה ומאפשרת את החיים.
מכל אשרה וברכתה של תורה. יש כאלה שמצוות הסוטה נראית להם כמוסיפה מלחמות וסכסוכים. אבל באמת התורה באה לתקן את המציאות, להשיב למציאות אושר וברכה ולהחזיר את האדם למצב של גן עדן. אשר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז). מטרת העל של התורה היא להביא לנעם ושלום שיתמידו לעולמי עד, אם כי האדם לא יודע כיצד להביא לכך, לפעמים צריך לצוותו גם על מאמצים ומעשים מיוחדים שהוא איננו מבין את פשרם. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל גם תוך כדי ההליכה בנתיבים המוטעים, מבקש הוא את האמון האלוהי, האמון המוחלט והעליון, לא רק אשלייה רגעית של אמון. את הנתיב של אור החיים, הנעם, השלום, הביטחון והקרבה. במהלך ההיסטוריה המציא האדם תפיסות עולם, דתות, השקפות ומעשים שקשה להעלות על הדעת מרוב אכזריותם, מוזרותם וקיצוניותם, במטרה להשיג את האמון האלוהי. כפי שרוצה הקב"ה להשיב את האמון המשפחתי באמצעות מי סוטה, כך עשה את הצעד לקראת האדם, במעמד היחיד במינו של מתן התורה לבני ישראל. התורה נותנת לאדם את הנתיב האמיתי לא רק של החיים, אלא של אור החיים, של חיים מוארים, מלאי פשר ומשמעות ולא סתמיים וחשוכים.
ובא יבא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה", אמון ואמונת האומן גם יחד. כשהאירוסין שהם ההתגלות וההיכרות נעשים באופן נכון, הם בונים את האמון. וכאשר מושב האמון, אפשר לעלות לשלב הבא, "וְיָדַעַתְּ אֶת ד'" (הושע ב, כא), הזיווג והידיעה הגבוהה. זו הפנייה אל כנסת ישראל וממנה אל כלל המציאות כולה. מכאן ניתן להבין את המגמה שנראית בתורה, שלא להצטמצם אך ורק ביחס ראוי של אדם כלפי אלוהים, כלומר ביראת שמים, אלא התורה מרחיבה את היחס הנכון הזה על מכלול החיים האנושיים, חיי הפרט, הציבור והמדינה. למצוות יש כמובן פן תיאולוגי-דתי, אבל גם פן סוציאלי, כלכלי, לאומי וכלל עולמי. היחס כלפי גר תושב וכלפי עמים אחרים, אפילו בזמן מלחמה ואפילו היחס כלפי הטבע בכללותו, מבטאים כולם את המגמה של הרחבת האמון שבין אדם ליוצרו ובין היוצר לאדם, על מכלול החיים.
האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו העצמיים, התוחמים אותו רק במה שנוגע למשפחה עצמה, וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, כל הערכים שבמערכות יחסים. מכיוון שהאמון המשפחתי הוא בין ה' לברואיו, ממילא הוא נוגע גם לכלל האנשים והצדדים שבהוויה.
ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, האמון צריך להתקיים בין כל האנשים, מעצם היותם בני אדם, גם כשאין ביניהם שום קשר אחר. "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), הוא יסוד מספיק לכך שלכל אדם כבר יש מעמד בעינינו, והיחס אליו הוא של אחדות והארת פנים, עוד לפני שאנחנו יודעים מה שמו, ייחוסו, מעמדו, רכושו ומצבו.
אחר כך מתרחב האמון גם למערכת היחסים שבין שכיר לשוכרו. אפשר היה לחשוב שבמצב הראשוני כל בני האדם שווים בחובות ובזכויות ולכן יש מקום ליחסי אמון, אבל ברגע שנוצרה מערכת לא שוויונית, שבה אחד משלם את שכרו של השני, הדבר השתנה. לכן מדגיש הרב שמערכת יחסים כזו אמנם יוצרת סיבוך מסוים והתחייבויות נוספות, אבל לא פוגעת במעמדו של השכיר כאדם. הדבר נכון לא רק לגבי מערכת יחסים כלכלית גרידא שבין שכיר לשכרו, אלא גם במערכת היחסים שבין עובד לנותן עבודה, כלומר בין היזם או הממציא בעל הכישרון, לבין העובדים המממשים את התכנית שלו. כאן נדמה שהשוויון בין בני אדם שונים נשבר באופן מהותי יותר, אבל גם הפער הזה איננו צריך לשנות את עצם האמון. כך גם ביחסים בין חכמי חידות החכמים בחכמה נעלה לעמלי כפים, שעובדים בעבודה שהיא לכאורה הנמוכה ביותר. עם כל ההבדל והפער ביניהם, זו עדיין מערכת יחסים בין איש לאיש.
כעת מרחיב הרב את דבריו מעבר ליחסים בין פרטים, לכך שהאמון ישרור גם בין עמים רבים. אדם פרטי נבחן בפועלו ובהתנהגותו במשך כמה עשרות שנים לכל היותר. אך עם נבחן במשך דורות, וכבר אפשר לכאורה לקבוע איזה עם ראוי ואיזה עם איננו. אף על פי כן, גם כאן צריך להיות אמון, וצריך להימצא האיזון הנכון המבוסס על ההשלמה של האחד כלפי השני. בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, השונים מאד זה מזה באופיים ובאינטרסים שלהם, אבל צריך לאזן ביניהם לטובת כולם. הן יושבי האקלים החם והן יושבי האקלים הקר, הגשום והיבש, צריכים כולם את התוצרים, המזון, הביגוד של כולם, ועליהם להשלים זה את זה.
כעת עובר הרב מעבר ליחסים בין בני אדם, לדבר על היחס בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם. נדמה שמאחר שהתביעות הנשמתיות הן העיקר, יש לדכא את תביעות הבשר והגוף ואין להתחשב בהן. אולם באמת, אף שייתכן שיש לתת עדיפות לתביעות הנשמה, בשום אופן אין לדכא את תביעות הגוף שגם הן בעלות ערך. הן היחס בין בני אדם והן היחס בין הכוחות השונים שבתוך האדם, צריך להיות מתוקן, מתחשב וכולל. כלל זה נכון אפילו לגבי ההבדל העצום שבין האדם ובין כל היצור. צריך להתחשב בחיי בעלי החיים, בחייהם של הצמחים ואפילו במצבם של המחצבים והדומם. גם ביחסים האלה צריך להיות אמון, ואסור שתהיה בהם פגיעה סתמית. הכל הוא בעל ערך.
בין חיי שעה לחיי עולם, לכאורה חיי שעה נבלעים בחיי עולם וחסרי ערך לעומתם, ולא היא. גם לחיי שעה יש ערך. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי-העולם הבא" (אבות ד, כב). היחס צריך להיות מתוך הערכה והבנת הערך של כל מרכיבי ההוויה.
בין הכל אל הכל. כל הפרטים והקשרים של הפרטים בינם לבין עצמם, בכל הרמות האפשריות שלהם. אנו מבינים עד כמה מורכבת המערכת הגדולה הזאת, ועד כמה חשובה האמונה הפנימית, כלומר האמון הפנימי המחבר בין כל החלקים והמצבים של כל המערכות בכל רגע ורגע. הכל עומד על האמון, שהוא "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה". מצד אחד האמון הוא לא דבר מסויים, הוכחה, משהו מוצק שאפשר לשים על השולחן. מצד שני אין יקר ממנו, כי הוא עצם היחס לערך שבכל הדברים.
האמונה הפנימית, לעומת אמונה חיצונית המבוססת על הצהרות, חוזים, התחייבויות חתומות ועדויות. לאורך כל ימי התרבות האנושית, לא היו שום חוק והתחייבות שהחזיקו מעמד אל מול פרשנות מפולפלת שסילפה את כוונתם, רמאות שהתחמקה מעונש או פשוט אלימות שהתעלמה מהם ושברה אותם. העיקר הוא תמיד האמונה הפנימית, ורק על ידה יכולה האמונה החיצונית להחזיק מעמד.
היודעת את כבודה, אדם שלא מפר אמון הוא אדם המכבד את עצמו, את מילתו, את אישיותו, וממילא את מי שהוא קשר איתו קשר. כמו עצם האמונה, הכבוד האמיתי איננו בגינונים החיצוניים אלא בעצמות הפנימית. מלבד הכבוד, יודעת האמונה הפנימית את אשרה, כי מי שהוא בעל אמונה פנימית שלם עם עצמו. וגבורתה, כי יש בו גבורה לעמוד על מה שצריך לעמוד. ועם זאת, היא גם המדושנת עונג פנימי, זו החוויה הטובה מאד של האדם על כך שהוא בעל אמונה כזאת וכבוד כזה, שיש בו הגבורה והשלמות הפנימית הזאת.
המכירה שהיא בכל מושלת, היא היוצרת את התשתית לקיומו של כל דבר. האמונה המקבילה למלכות, ספירת המלכות והממשלה, היא התשתית לכל. שהיא מחלקת במדה ובמשקל של צדק ויושר, והדבר שהיא מחלקת הוא אור וחיים, לכל מי שראוי לפי מה שהוא ראוי. כמו מלכות צודקת וטובה, היודעת לחלק היטב את המשכורות, המלגות, הביטחון, הנטל, המס והחובות, לפי הנצרך, המתאים והראוי. לכל המון יצורים לאין תכלית, עד שגם תולעת קטנה יודעת את מסלולה, מוצאת את מזונה בלי שהיא מכירה ולמדה לעשות זאת. מה שנקרא בפינו היצר או הטבעיות, זו האמונה הפנימית, המנה הקטנה של ממשלה פנימית שמושלת באותה תולעת, באותו קרחון אדיר היורד מן ההר או המחזיק מעמד ולמעשה בכל אטום. על פי סדר וערך של יחושים נאמנים, חזקים, מפני שהם מבוססים על האמונה הפנימית, הקשר העצמי הפנימי המאחד. הכוחות שאנחנו מכירים בתור חוקי טבע, מוסר וחברה, שכאילו פועלים מבחוץ, הם למעשה האמונה, הממשלה והמלכות. אנחנו נותנים אמון במציאות, חוקרים, מבינים ומנסחים עד כמה שאנחנו מסוגלים את ההתרחשות והתהליכים, ובמידה רבה המציאות נענית לנו ובאמת מתנהגת כך. לעתים מגלים שהמציאות אינה בדיוק כפי שחשבנו, ואז חוזרים, מתקנים ומנסחים ביתר דיוק את החוקים. דרוכים, בעלי פוטנציאל ועתידים להביא ברוח שלום ואמת. אפשר גם לנצל את המציאות לרעה ולגרום להרס, צרות ועוני, אבל ביסודה היא מכוונת לטוב וכך ראוי לפעול בה.
אמונת עולמים זו האצורה בישראל מאז והמתנסחת על ידי האדם והעולם, תהיה תפארת הכל. תפארת היא כלילת יופי, מערכת כוללת. "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד'" (ישעיהו סב, ג), עטרה היא ספירת מלכות, האמונה, והיא "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי יב, ד). האמון המשפחתי הוא הדגם והיסוד של כל אמון, ולכן התורה מבארת לנו את גודל עניין האמונה על ידי פרשת מי סוטה. לעומת הקנאה שמעוררת האשה הסוטה והיחסים המקולקלים שהיא יוצרת, הרי כשמושב האמון האשה היא אשת חיל, זו שממנה בא החיל והכוח להמשך הדורות. כך מושבים הסדר, הממשלה והמלכות הנכונה, שפירושם אמון שיוצר הרמוניה, השלמה והתקדמות.
