יזוקק העולם. בזיקוק יש פן של הפרדה, כלומר שבירת קשרים וזיקות קיימים. מכאן גם המילה 'נזק', שהיא שבירה והפרדה של מה שלא צריך להיות נפרד. הפרדה נכונה כבר אינה נזק אלא זיקוק, ועניינה העיקרי הוא שבירת הזיקות הקיימות כדי ליצור זיקות נכונות יותר. בעקבות חטא אדם הראשון, נוצרו בעולם זיקות לא נכונות בין טוב לרע, שהביאו למצב של ערבוביה שבו אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. מצב זה גורם את החטא, הרצון לאושר הוא טוב, אבל נדמה לאדם שהוא יגיע לכך אם יגזול ממישהו אחר. בהתחלה נראה שזה מועיל, אבל באמת הוא מזיק גם לאחר וגם לעצמו. זיקוק העולם הוא הפרדת הרע, כך שהטוב יישאר באופן טהור ושלם.
ויואר. אור המאורות המאיר לעולם, מאפשר הבחנה בין דברים רק במובן הפשוט. אפשר לזקק זהב מעפר, אבל לא טוב מרע. בשיאו של תהליך הזיקוק יחזור העולם להיות מואר מן האור הראשון שנברא במעשה בראשית ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא. זהו אור התיקון והצדק, שיאפשר את ההפרדה בין חייב וזכאי, רשע וצדיק, רע וטוב.
לאחר שישוב העולם למצבו הראשוני, טרם גניזת האור וחטא האדם, הוא יתעלה עוד יותר. ויונהר, יתברך מאותו נהר שיוצא מעדן, ויונהר גם במובן של יואר בהארה גדולה עוד יותר. האור הרגיל מאפשר לנו לדעת מהו המצב הקיים לאשורו, ואילו הנהרה מראה את תהליכי העומק, המגמה והתנועה של המציאות. כמו נהר שניתן לראות מאין ולאן הוא זורם.
אז יתודע ויתגלה העולם, יוכר ויובן להכרתו של האדם. כיום העולם הוא מלשון העלם, נעלם. אנחנו חווים אותו אבל לא מבינים אותו, את ערכו ואת משמעותו. חווינו התוודעות והתגלות לאלוהים בדילוג על העולם. מתן תורה לא נבע מן העולם, אלא במידה רבה להיפך, העמיד את העולם כמותנה, "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). הרב אומר שלעתיד לבוא, יתוודע ויתגלה ערכו של העולם עצמו מתוכו, לא מחוצה לו או במידה מסויימת בניגוד לו.
אחרי הסרת סיגיו וצירוף בדיליו של העולם, בתוך כור המבדיל את החלקים שמחוברים אבל צריכים להיות נבדלים מטבעם, ומצרף את החלקים הנפרדים שצריכים להיות מחוברים, יתוודע ויתגלה טבעו האמיתי של כל מה שהוא שואף ושוקק אליו. האדם שואף לאושר, אבל לא באמת יודע מהו. הוא מחליף אותו בהרבה שאיפות אחרות – משרה, כסף, כח או כבוד, שלעתים יכולות להוביל את האדם לרגע של אושר, אבל לא אל האושר עצמו. לאחר הסרת הסיגים של שאיפות הכזב, יתברר שכל מה שהוא מתגבר ומתאמץ להגיע לו, בכל הצדדים ובכל הדרכים, הכל דבר ד' הוא, הכל מנהרי נחלי עדני קדש העליון יוצא. חשוב מאד לעמוד על כך שלא כתוב כאן שהכל הוא ד', והכל נהרי נחלי עדני קודש, אלא הכל דבר ד' הוא, הכל מנהרי נחלי עדני קדש העליון יוצא. לא מדובר על זהות וביטול ההבדל בין המקור למה שיוצא ממנו. יש פער בין הבורא לבריאה, והוא שאִפְשֵׁר מלכתחילה את החטא וגניזת האור הגדול והחלפתו באור קטן וחומרי. ממילא, בידינו האפשרות לתקן ולשוב אל התכלית המקורית של קשר טוב בין הבורא לבריאה. העולם איננו תחליף לאלוהים או זהה לו, אבל הוא גם לא סותר אותו או נמצא בניגוד לו. העולם גם איננו אשליייה, כי אם דבר ד', בריאה מרצון כתוצאה מהחלטה ופעולה אלוהית.
עד כאן הרב דיבר על זיקוק והתעלות העולם באופן כללי, ומכאן הוא עובר לפרט את אופן התממשותו של התהליך הזה במציאות האנושית: יוחל – יתחיל – הדבר, תהליך שינוי היחס לעולם וראיית הנוכחות האלוהית במציאות, בכנסת ישראל, שזכתה להתגלות ישירה, וממילא הועמדה פנים אל פנים עם עקרון הנוכחות האלוהית והרצון האלוהי הקובע והמכונן את הכל, מראשית ועד אחרית, בזמן, במרחב, בנפש, בעמים ובכלל ההוויה. המוגבלה בגבול נחלת ישראל. במובן הפשוט, הכוונה היא שהתהליך יוכל להתרחש רק כאשר כנסת ישראל נמצאת בארצה, נחלת ישראל ממש. יש לזה משמעויות הלכתיות כשרוב יושביה עליה וממילא החזרת הקשר העמוק, מצוות התלויות בארץ, הארציות של הקודש. שמיטה, יובל, חיים של חירות, כמו בהקדמתו של הרב לספרו 'שבת הארץ', תודעת החירות המופלאה והממשות של הקודש והרוחניות. אבל יש עוד מובן עמוק יותר, על פיו זאת האומה היחידה בעולם, אשר ד' הוא נחלתה מאז מעולם. המציאות הרוחנית של כנסת ישראל מתגלה בעולם רק דרך עם-ישראל ההיסטורי. זאת בניגוד לטענת הנצרות, שהכנסייה היא היורשת של התוכן הרוחני של כנסת ישראל. בזמן בו נכתבו הדברים, ובמידה פחותה גם היום, היו דווקא אנשים אינטליגנטים שהתנצרו מפני שחשבו שהנצרות היא הרוחניות המקורית של כנסת ישראל, ההתפתחות הטבעית והמזוקקת של החזון היהודי. הרב מדגיש שאין הכוונה להתפתחות המדומית הנוצרית, שלכל היותר הייתה קצת יותר טובה לאומות העולם, כשעברו מאלילות מוחלטת וגסה לאלילות שיש בה לפחות מושג עמום של אחדות.
כנסת ישראל המוגבלה בגבול נחלת ישראל, אבל זה גבול שאינו מפריע אלא להיפך, מגדיר ומחזק. התפשטות הקדושה בעולם לא תבוא על ידי ערבובה בתוך הרע והטמא. תחילת התהליך הוא דווקא בזיקוק של הטוב והטהור, וגם בחיי עם ישראל, מתחילה הגאולה בקיבוץ הגלויות וכינוסן בארץ ישראל. ממילא חוזרים גם לארציות, לגבולות הארץ המפורטים בתורה. רק לאחר שהתהליך יתחיל בצורה מזוקקת בתוך נחלת ישראל, יורחב הדבר ויבורר על כל העולם וכל העולמים. התרחבות הערך צריכה לבוא בלי לטשטש את יסוד המקוריות המוגדר והמדוייק. רק מושג מדוייק יכול לעזור ולהאיר דברים נוספים, ואם מטשטשים את משמעותו יוצרים ערבוביה ולא בהירות מושגית. אז יתברר שכל מה ששאפו ושואפים אליו, הכל עם א-ל פועלים, כל מה שנעשה בעולם וכל שאיפות האדם הם בעצם לגלות את הנוכחות האלוהית במציאות. אבל הדרך להפוך את הידיעה הזאת מנסתרת לגלויה, היא רק באמצעות עם ישראל, כפי שאמרו חכמים: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת מי פעל עם א-ל, כל מי שפעל עם א-ל יבא ויטול שכרו שנאמר: כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל" (ויקרא רבה כז, ב; במדבר כג, כג). רק על ידי ההכרה בכך שישראל פעלו עם א-ל, אפשר שיתברר שגם עמים אחרים סייעו להם במגמתם ועל ידי כך היו אף הם שותפים בתהליך התיקון הזה (עבודה זרה ב, ב).
תהליך ההרחבה מכנסת ישראל לשאר חלקי האנושות, איננו תהליך פשוט. תישאל השאלה לא רק מה משמעות וערך יש להוויה הטבעית, אלא גם מה משמעות יש למעשי האדם, תרבותו והישגיו. במהלך ההיסטוריה הגשים האדם את מחשבותיו ושאיפותיו, מן הגסים והבוטים ביותר ועד לעדינים והמזוקקים ביותר. הוא יצר תרבות, מערכות ערכים, כלכלה ופוליטיקה. בסיומו של התהליך, יתברר שגם פעולות שנדמות כסותרות לגמרי את המגמה האלוהית, הכל פונה למגמה הרוממה הרצויה האידאלית אשר בצל שדי תתלונן, כפי שאומר הנביא, "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א, יא). במקומות רבים בעולם עדיין מתקיימת אלילות כפשוטה, ובמקומות רבים נוספים התרשמו מיליארדים מגילוי דבר ה' לישראל. אבל אפילו אצלם עדיין תפיסת העולם מלאה סיגים, מחיצות, מכשולים, טעויות ושגיאות מושגיות ומעשיות. עדיין נובעים ממנה ציורי דמיון פראיים, ועדיין תולים בה ומצדיקים בשמה לא רק מעשי תפלות וטיפשות, אלא גם מעשי רשע. אלפי שנים וייסורי נפש וגוף רבים, כרוכים בבירור דרכו של העולם. הוא עדיין לא הסתיים, אבל הכל משכלל את העצה העמוקה, "בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון" (סוטה יא, א), גם היא נראתה בתחילה כרעה, ובסוף התברר שהתהליך כולו התחבר לטובה.
אשר שועשעה על כפים מראש מקדם, "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן – "פדגוג… כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (בראשית רבה א, א; במדבר יא, יב). פדגוג ביוונית עתיקה הוא המוליך את הילדים לבית הספר, המורה, המחנך. חלק מהעצה הזאת היא חינוך, שהוא למען המתחנך, למעננו. ויש בה גם פן של אמנות, שהיא בעלת ערך מצד עצמה. וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". שעשוע הוא שורש מרובע כפול, ש-ע-ש-ע, המדגיש את היסוד הפשוט המוכפל. מהשורש ש-ע בא שוע, איש עשיר, מכובד ומשפיע, שמצבו מתאפיין בכך שהוא אינו משועבד או מוגבל על ידי הצרכים הבסיסיים. השעשוע הוא לא רק חירות משפטית או כלכלית כשלעצמה, אלא מימוש החירות עד כדי עונג. כשאדם רוצה במשהו שנמצא בהישג ידו, אין אימה הנובעת מכך שאולי הוא לא ישיג את זה. כמו אמן שרק מתענג על מעשיו ועל יכולתו, הוא לא מפסיק לרצות, אבל הרצון לא נובע מתחושת הפגם, האימה והחסרון, אלא מעצם טבעו לרצות ולהשתעשע. גם ביחס להבנתנו את הרצון האלוהי, אפשר לומר שיש בו שני חלקים. החלק התחתון של הרצון הוא המכוון ליצירת עולמות ולתכליות מסויימות, והחלק העליון הוא הרצון מצד עצמו, זהו עולם השעשוע, הנחשב גבוה מאד עד שהדעת כמעט אינה משגת אותו. לא כל המקובלים מתייחסים אליו, וגם המקובלים ההולכים בשיטת האר"י מיעטו לדבר בו. בממד זה של הרצון אין שום בעיה, קושי, מכשול או מוגבלות. כל סוגי הגבולות הם לא יותר מאשר שעשוע ועונג.
"מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" (משלי ח, ל-לא). כל הבריאה כולה, הרצון העליון המשתקף ומשתבר בפריזמה של הרצונות השונים של בני האדם השונים, הגדולים והקטנים, אלה שלבד ואלה שביחד. מצד האדם, התהליך ההיסטורי רווי קשיים וייסורים לפרט ולכלל. זוהי זווית הראייה שלנו, בתוכה אנו פועלים, נלחמים ואף מוסרים את הנפש, וכך ראוי. אבל אנו מסוגלים לדבר גם על נקודת המבט של הקב"ה, גם אם לא להבין אותה ממש. אנו מבינים שהנוכחות האלוהית בעולם אף פעם לא נעלמת, מפני שאין שום דבר שיכול לפגוע בשלמות האינסופית או לדחוק אותה. יתירה מזאת – כל גילוי של חיים ועוצמה אינו בא אלא מן המקור העליון עצמו. מנקודת מבט כזו, הנוכחות האלוהית פשוט מתחבאת, כדי ליצור את העונג והעניין שבחיפוש אחריה, חשיפתה וההתוודעות אליה בכל פעם מחדש. שעשוע זה הינו העצה העמוקה, אשר שועשעה על כפים מראש מקדם, ועל פיה יבוא זמן של תחיית המתים והגילוי הגדול, שבו כל האימות, הפחדים, הייסורים, הקשיים, העינוי שבאבדן ידידות או תקווה, היאוש ואימת המוות לא יאיימו יותר. גם האנשים שחוו אירועים קשים ורעים בעבר, יוכלו לדבר עליהם כעל משחק ושעשוע. גם יוסף, אחיו ואביו עברו דרך קשה, בדברי יוסף על אחיו ובהתנכלותם לו ובכל מה שקרה במצרים. בכל פעם זו היתה חוויה אמיתית של עלבון, פגיעה, בגידה, פחד ואימה, ויש להתייחס לכך בהתאם מכל הבחינות המוסריות והאחרות. אבל בסופו של דבר, הם זכו גם להבין משהו מן העצה העמוקה, מן הצד הפנימי והאמיתי יותר של התהליך. כך ועוד יותר מכך יהיה בעתיד גם לגבי כלל האנושות על כל צדדיה ופניה.
לא כימים הראשונים, ימי הנבואה הקדומה, שהציץ שביב אור ויעלם, היו גילויים, מחשבות ואישים גדולים, אבל הם לא כוננו מציאות שלמה. הם הותירו רושם ראשוני, שנשאר כמין זרעים שהטמינו באדמה ועדיין לא נבטו ולא נתנו את יבולם. יציאת מצרים על כל מה שהתלווה אליה, מתן תורה, הנצחון על שבעת העממים, הופעת השופטים והנביאים הראשונים והאחרונים כל ימי בית ראשון, באו ונעלמו בזה אחר זה. לא נבנתה מציאות חדשה שכולה מוארת.
לא העולם אל יוצרו ישוב, במחשבה כי רוחק ממנו; מהיעלמותם של שביבי האור, ניתן היה להסיק שהעולם כל-כך מרוחק עד שאין ברירה אלא להשיבו ליוצרו, כלומר שעליו להיעלם בתוך אינסופיות הרצון האלוהי הגדול. לכאורה, אם משהו לא ממלא את מטרתו, צריך להחזיר אותו לחומר גלם ולנסות פעם נוספת, או אולי להתייאש מהניסיון. אבל הבחינה העליונה ביותר היא בחינת השעשועים, מהבחינה הזאת אין שום דבר שמאכזב, מפני שגם ההתרחקות היא חלק מובנה מן השעשוע.
העולם כולו ימלא כבוד והכבוד יהיה מחוטב וגלוי. הכבוד הוא הנוכחות האלוהית הבולטת, כמו ענני הכבוד במדבר, "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). יכול להיות שלעיני האנשים שעמדו מסביב זה נראה כמו ערפל, אבל זה לא משנה, כי העיקר הוא שמדובר בסימן לכך שהתרחש משהו. מה שמילא את המשכן לא היה ערפל, עשן או אש, אלא הנוכחות האלוהית הקרובה, הגלויה, החשופה והמוחשית יותר. בעתיד גם העולם כולו יימלא כבוד, והכבוד יהיה מחוטב וגלוי, עוד פחות מעורפל אפילו ממה שהיה. מלך עולמים יחזיק בידי מלכות שמים להקימה. בניגוד לבשורתה המכוננת של הנצרות מראשיתה, שהעולם הזה יוחלף על ידי מלכות השמים, הזרה לגמרי למלכות האדם. כאן מדובר בחזון על מלכות שמים אמיתית, שאיננה במקום העולם, אלא כאשר השמים מאירים לגמרי את הכל והעולם מתמלא כבוד.
עצות קדומים, אותן עצות עמוקות, יופיעו בכל גוני אורותיהם, יגלו בשלל צבעיהם ופלגי חכמתם, ייחשף לפנינו מה היתה החכמה והאורה שבעצה הזאת. תתגלה המשמעות של כל נקודה בתהליך הארוך הזה. כיצד כל חוויה של פחד, שמחה, תקווה, ייאוש, אהבה ומסירות גידלה אותנו ופיתחה את כישרונותינו. וכל זה יהיה בנעם שיחם ובשיא חוסן יקרתם, לא מתוך זלזול או לעג באחת החוויות, אלא צירופן כולן לשירה נפלאה שהחוויות העמוקות האלה יצרו, חשפו וגילו בתוך נפש האדם.
תחילה הרב דביר על מלך עולמים, ספירת 'מלכות' המקבילה לדרגת הנפש, כעת על כל מפעלי רוח העולמים, הדרגה היותר גבוהה – רוח, ובסוף דרגת הנשמה העליונה – נשמת כל אדם וכל חי. יכול להיות שהרב מאמץ כאן את המונח ההגליאני 'רוח העולם'[107] (Weltgeist), המתבטאת בתרבות האנושית על שלל גווניה. אלא שבניגוד להֶגֶל, הרב רואה ברוח כל היצורים רק שלב בהבנה, אבל זה לא הסוף. גם רוח זו נובעת משורש גבוה יותר, שהוא נשמת כל אדם וכל חי. לכל יצור, כל מה שאפשר לקרוא לו אובייקטיבי, יש נפש, החיים העצמיים. הרוח מלכדת את כל האובייקטים, ולאדם יש גם נשמה, שורש יותר עליון, אידאה צרופה, שלמות כל סוגי הגילויים של כל לאום וכל ממלכה וכל מחנה וכל מערכה, כל מעמד או חוג בחברה האנושית.
בהגלות יקר מלך עולמים על עולמו, כאשר ייגלה הכבוד שראינו לפני כן, בהראות יפעת צור ישראל וגואלו על שורש נשמת עמו ובית תפלתו. המקדש נבנה על פי מצוות ה' לישראל, במקום אשר יבחר ה' בתוך ארץ ישראל, על פי שורש נשמות עמו ישראל. והנה, דווקא בית תפילה זה יהיה בית תפילה לכל העמים, שיוכלו לממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וכל ההישגים שבמימושן, לזקק ולטהר את כולם ולהביאם אל בית התפילה כדי להמשיך ולשגב אותם.
באופן זה תקום "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (עמוס ט, יא), נדמה שהיא נעלמה והעולם כולו אפוף עשן פולחנים ורשעה. אך באמת "הרשעה כולה כעשן תכלה" (תפילת ימים נוראים), והיא לא תקום רק יראה לעין כל שמעולם לא נפלה. אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה של כנסת ישראל, סוכת דוד, לנצח נצחים. חסרונה של הסוכה הוא היותה דירת עראי, שהרוח יכולה להפיל אותה והגשם חודר לתוכה. בזמן שהיא נופלת מתגלה החסרון שלה, אבל בעצם מתגלה יתרונה הגדול – שקל לבנות ואף להרחיב אותה. בית אבנים נראה יציב יותר, אבל ככל שהוא בטוח יותר, כך הוא מגביל יותר וכדי לשנות ולהרחיב אותו צריך להתאמץ ולשבור את הקירות. הסוכה איננה מגבילה, מפני שתמיד אפשר להרחיב, להגדיל ולחדש אותה בקלות. היא הרבה יותר קרובה לשעשוע, לאפשרות לממש כל פעם את הרצון החדש, לבנות, להרחיב, להגביה ולקשט איך שרוצים. יש דיון הלכתי האם משחק ילדים, כמו לגו או קוביות, אסור בשבת משום מלאכת 'בונה', והמסקנה היא שלא, כי אפשר בקלות לפרק, לשנות ולתת למבנה צורה אחרת. אבל במובן יותר עמוק, נראה שאי אפשר באמת להרוס משחק. עצם המושג 'סתירה' לא ממש חל עליו, כי כולו מיועד לפירוק ובנייה מחדש. נכון שהילד שבנה עשוי להתעצב, אבל לפעמים הילד תופס זאת והוא עצמו בועט במשחק ובונה שוב. אם יש לאדם ציור בראשו, הוא יוכל תמיד לשוב ולממש אותו. הסוכה מעולם לא נפלה, כי נפילה היא כישלון וחורבן מהותי, ואילו מה שנתגלה הוא שהיא יכולה להתפרק בצורתה הזאת ולהתכונן מחדש בצורה אחרת.
"אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (וגם) [וְכָל] חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ". כמו הסוכה, גם האוהל הוא מבנה גמיש שאפשר לפרק ולהרכיב. יושבי האוהלים צריכים לפרק ולהרכיב את אוהליהם תדיר, מפני שהם הולכים אחרי המים, מנווה מדבר לנווה מדבר, משפת נחל לשפת נחל. ואילו כאן יש אוהל שלעולם לא יזוז, ויעמוד בכל רוח וסערה, "כִּי אִם שָׁם אַדִּיר ד' (אדוננו) [לָנוּ] מְקוֹם [נְהָרִים] יְאֹרִים (פלגים) רַחֲבֵי יָדָיִם" הוא כבר נטוע ליד יאורים ופלגים. זהו אוהל נצחי, מפני שה' שוכן בו. "בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי (בל) [אַדִּיר לֹא] יַעַבְרֶנּוּ", לא יוכל לעבור לגמרי את מקורות המים הרחבים ולמצות אותם מרוב גדלם. כל זה משל, והנמשל הוא ההוויה מעשה ידי אלוהים, המלאה כולה במים חיים, חיוניות וכוחות שאי-אפשר למצותם.
"כִּי ד' שֹׁפְטֵנוּ ד' מְחֹקְקֵנוּ ד' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ" (ישעיהו לג, כ-כב). החוק, המשפט והממלכה הינם דברים מוגדרים היטב, בגבולות ברורים, צווים וקווים, אבל אין להסתפק בכך. עדיין יש צורך בישועה מן המחשבה שיש קצה, גבול וגדר, אל יאורים ופלגי מים רחבים שאין להם קץ, שהם התורה ודבר ד', עד כדי האמירה המפליאה "הפוך בה והפוך בה" (אבות ה, כו). להפוך בית זה להרוס אותו, ולהפוך אניה זה להטביע אותה. אבל זה מפני ש"כולא בה", הכוליות והמלאות היא כאשר אי-אפשר למצות את התורה. גילויים חדשים נראים לנו כמהפכה, אבל באמת הם כבר היו גנוזים בתורה מלכתחילה. חוסר היכולת למצות נכון גם בקשר לעצה האלוהית העמוקה, וממילא לכל מה שנברא ונוצר מתוך העצה העמוקה ההיא.
זאת היא הקימה הצפויה לכנסת ישראל, שהעולם ומלואו עסוק בהכנתה. הקימה הצפויה של סוכת דוד היא הקימה של כנסת ישראל מחדש. זו מצד אחד מהפיכה עצומה בעיני האדם, ומצד שני מאורע שכבר צפוי ומוכן מראש בתורה, נביאים, כתובים ודברי חכמים. בכל דור ודור נאמרו הדברים הגדולים בנבואה וברוח הקודש, ואילו האירועים שהתרחשו בפועל נראו כמתנגדים לחזון ומרחיקים אותנו מהתגשמותו. היו אלה חוויות אמת לשעתן ולזמנן, ובכל זאת בתוך עומק הדברים היתה הכנה של עולם ומלואו, להקמתה של כנסת ישראל. "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, כד). מאז היווסדה כנסת ישראל נרעית ומונחית, ואין העולם ומלואו עסוק אלא בהכנתה של קימה זו, לטובת כנסת ישראל והאנושות בכללותה.
