בפרק זה מתאר הרב שלושה מצבי חיים עיקריים, שבכל אחד מהם מתגלה רוח אחר. המצב הראשון הוא מצב מתוקן, נאה וממוזג, המתחשב בדרישות החיים והמצוות ובצרכי הכלל והפרט. זהו רוח ההלכה, המתברר בהסכמה בקהל עם, באופן גלוי, שקול ומתאים לרבים. אלה חיים שעיקרם חיי שגרה מתוקנים, שיש בהם רצף ובניין. המצב השני איננו שייך לרבים אלא לעִלית הרוחנית, והוא רוח האגדה. זו הכללות העליונה הדורשת שבכל שלב, עניין ומעשה, יהיה מן הטעם והמשמעות של האופק ארוך הטווח הנעלה. המצב השלישי הוא מצב חירום, מלחמה, כאשר הסדרים הרגילים מתבטלים ונפרצים על ידי רוח סער. הרב מגדיר כל אחד מהמצבים, וההגדרות חשובות במיוחד עבור כל מי שלומד תורה, עוסק בהלכה ובאגדה.
יש רוח ממוזג שמתערב יפה, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות יז, א), להבין ולחוש את מה שרוב האנשים באותו הזמן והמקום חשים ומבינים, גם אם לא את הפרטים שבקצוות. עם העולם, הדברים האובייקטביים, כמו אקלים, שובע ורעב. והחיים, האופן שבו האנשים תופסים את הדברים, מתייחסים אליהם וחיים אותם. עם סדרי המעשים שנעשים בפועל, שהם בבחינת עובדות הניתנות להתייחסות אובייקטיבית, והנהגות המדות, המוסר שעומד מאחורי המעשים שנעשים בפועל, וההבנה מדוע עושים אותם. להיות מעורב עם הבריות אין פירושו בהכרח להסכים, אבל צריך להבין ולהרגיש לפני שאפשר לשפוט. הדיין צריך לדמות בעומק נפשו מה חשו בעלי הדין, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ה). צריך להבין את מצבו ואישיותו, כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך. לא צריך להסכים איתו או להצדיק אותו, אבל כן להבין את המניע למעשה. האם זו טעות, תשוקה שאינה בת כיבוש, מחלה, מצוקה, או אולי ביטוי למחאה ונקמה כללית יותר. אפשר לבוא אל החיים ולהציב בפניהם דרישה, אבל היא ככל הנראה לא תתמלא. רק מתוך הבנת הרבדים השונים, המוצהרים והמוצנעים, המודעים ושאינם מודעים, הכניסה לפרטי הפרטים ולעומק ההוויה, אפשר למצוא את הדרך לתקן, לסייע ולעזור. כך ניתן לקבוע את ההנהגה ההלכתית הראויה, שתוכל באמת להביא לידי תיקון.
איננו נכר כל כך בפעולתו לעצמו, ההלכה ובירורה נקראים בתלמוד "דבר קטן" (סוכה כה, א). אם מבודדים מן החיים רק את הפרטים ההלכתיים, לא ברור איזו גדולה, עומק או רגש יש בהם. אבל הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. כאשר צריך ללמוד משהו, רואים שהכלים, הפרטים והחילוקים ההלכתיים מאד מועילים, ועוד יותר ניכר הדבר כאשר צריך לעשות את המעשה שצריך, בכל פרטיו וענייניו. הדבר דומה לתלמידים בבית הספר, המשתעממים מתרגילי החשבון ואינם מבינים את חשיבותם, עד שהם מגיעים לשלב שבו הם צריכים לקנות ולמכור או לבנות בית, ואז הם רואים שאי אפשר להסתדר כלל ללא הכלים הללו.
זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה, המלאה לימוד, פירוט, שאלות ותשובות, לגבי כל מה שממלא את חללו של עולם. המסדרת את הקדש הכל-כך נשגב ומיוחד לעצמו, באופן שיוכל להשתלב בארח החיים. כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו, כשמבינים את מקומו ועוסקים בו, הרי הוא נעשה כסא ובסיס עליון, הוא המכין את המציאות על כל ענייניה, מעשיה ואפילו מידותיה וערכיה, אל הופעת הרוח העליון ממנו.
הרוח העליון יותר, הוא רוחה של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים. האגדה איננה מתחשבת עם מגבלות החיים, ואיננה מחוייבת להתאים את עצמה אליהם. היא יכולה לתת דרור לתקוות, לרצונות ולשאיפות כפי שהם ראויים להיות. להציב חזון כלל אנושי וכלל עולמי, כמו גם חזון פרטי, לחיי נצח, לכוחות אדירים, להתגלות פלאית של אלוהים בחיי האדם, ושל האדם כיצור נעלה הראוי להתגלות אלוהית כזאת. לכן "אין מקשין באגדה" (שו"ת הרמב"ם תנ"ח) במובן של קושיות רגילות. האגדה מדברת על נצחיות הנפש, מתארת את העולמות העליונים שאיננו חווים אותם במוחש, על התשובה, מעמקי רוח האדם ונפשו, השגב והגובה של הנשמה. אלה דברים רוחניים, גבוהים ונעלים, שחשוב מאד שיישמרו באוצרות הרוח והנשמה, אבל אינם יכולים לבוא לביטוי מעשי בבית המשפט, שם "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ב). לשם כך יש צורך בהלכה ממוזגת ומתונה, היודעת את הגדרים ומכירה את המעשים והמידות. היא תהיה הבסיס, תתקן אט-אט את המציאות ותכשיר אותה לקבלת החזונות היותר גדולים.
כדוגמא ליחס בין ההלכה לאגדה העליונה, אפשר להביא את העבדות. בעולם הקדום העבדות היתה נהוגה מתוך תפיסה שראתה בעבד את רכושו של האדון, פשוט מפני שהאדון היה חזק יותר והעבד היה תלוי בו לקיומו. גם בזמן החדש, היתה נהוגה עבדות בארה"ב, אבל מנימוק אחר לגמרי. בהשפעת התפיסה המקראית היהודית, נתפסה העבדות כמוצדקת מפני שהאדון הוא בן תרבות ומפותח לעומת העבד הפרימיטיבי. העבדות היא למעשה אמצעי לחינוכו ותיקונו של העבד, וככזו היא באופן עקרוני זמנית, עד שיגיע העבד כפרט או עם שלם של עבדים, לבשלות ולעצמאות. הבעיה היא, שבפועל היחס לעבדים היה אכזרי בדיוק כמו בעולם העתיק, ומלבד הטבלתם לנצרות לא קיבלו העבדים שום חינוך או הכשרה לקראת היותם בני תרבות עצמאיים. מה שהיה חסר הוא הִלכות עבדים, שיגדירו כיצד לממש את האידאל החינוכי שבעבדות, הן ביחס לעבד בתקופת העבדות שלו, הן בקציבת זמן מוגבל לעבדותו והן בהדרכה כיצד לשחרר אותו כך שיצליח בדרכו העצמאית. לעתים נצרכת ההלכה לדחות לגמרי את הגשמת האידאלים העליונים, כמו במקרה של שמיטת הכספים. כשראו חכמים שהאנשים אינם מצליחים לעמוד באידאל הזה וכתוצאה ממנו נמנעים לגמרי מלהלוות כסף, עמדו ותיקנו את הפרוזבול, כך שהחובות נמסרים לבית הדין ואינם נשמטים, וכך אנשים ימשיכו להלוות גם סמוך לשמיטה (גיטין לו, ב). זו רוח ההלכה, המעורבת בדעת עם הבריות, יודעת איך אנשים נוהגים ולמה הם מסוגלים.
אמנם יש רוח סער, שבניגוד לאגדה שההלכה היא הכסא והבסיס שלה, אינו מתקשר עם הרוח הממוזג, ההלכה איננה בסיס לו, ואיננו חזון ואופק שמדרבן את האדם לתקן את עצמו ולהתאמץ לבנות את חייו ומציאותו צעד אחרי צעד. פורץ הוא גדרים של הלכה ומוסר מקובל, ואינו מחכה לסדור העולמי שיבוסס. הרב אינו מרחיב את הדיבור על רוח האגדה, ויכול להיות שרוח הסער כאילו נובע מן העליונות המסוגלת להיות כל כך סוחפת ומקסימה, עד שהיא גורמת לקוצר רוח. זהו הרצון לעזוב את ההתחשבות, המתינות והממוזגות, כדי להחיש את פעמי הגאולה. לסדרי החיים ותיאוריהם, שצריכים לעבור תהליך כדי שיתאחדו במזג הקדש והטוב. ההלכה מבינה שבמצבים קיצוניים כמו פיקוח נפש, מי שאחזו בולמוס או אפילו הפסד מרובה, קשה שיתגלו ערכי הקודש והטוב. קיימים בהלכה פטורים שונים, מתוך הבנה שיש מצבים בהם לא יעזור להציב דרישות, מפני שאנשים פשוט לא יוכלו לעמוד בהן. כדי שהקודש והטוב יהיו מבוססים בסיס איתן, אנשים צריכים לפעול מתוך שלווה, נחת ושלום חברתי. רק אז ישנה אפשרות להתפנות ולבנות קומות נוספות במשפחה ובחברה.
ומגבוה מן המושגים היסודיים – חיים, טוב, קודש, אלוהות, ידאה, דאייה היא ירידה ישירות באוויר, ללא סולם או מדרגות, עד עמקי תחתית בלא סדור. הוא מבקר לפעמים אפילו באופן נוקב, חריף, לעגני ועמקני, את המצב הקיים. בשם אידאלים נעלים יותר של חירות מוחלטת ואי הכרה בשום מסגרת ושום מגבלה, הוא פורץ גדרים עד שהתרבות והמוסר נחרבים, ולא נותר בעולמו של האדם דבר מלבד אנרכיה רוחנית, מוסרית, חברתית ופרטית. לא יוכל להתערב לחוש את הטוב והראוי שבמדרגה הקיימת, עם חיי בני אדם המסודרים על-פי ערכים וחוקים מוכרים, המבטיחים ביטחון ויציבות. מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות ועוד מדות רעות כאלה, שהן רעות בדרך כלל מפני שהן מפריעות ואינן מאפשרות תפקוד סדיר. לנגד עיני הרב עמדו המהפכנים, הבוהמיינים של אותם הזמנים, שפרעו כל חוק, כלל וסדר. הם לעגו לחיים המסודרים, קראו להם משעממים, קטנוניים, זעיר-בורגניים, ודיברו בשם מהפכות רוחניות, אמנותיות, מוסריות וחברתיות. הניטשיאנים שוררו את המלחמה, התפרצות רוח הגבורה היוצאת מגדר הרגיל, וראו רק בה את החיים האמיתיים.
לצורך שעה, לעת מלחמה יש שרוח זה נחוץ הוא. כאשר ההלכה המתונה והממוזגת לא יכולה לענות על הצורך, כאשר האגדה יותר מדי אוורירית ורחוקה, צריך לבוא רוח הסער על ידי קנאות, ולבצע מהפכה השוברת ופורצת את גדרי העולם המוכר והשגרתי. כאשר משה, אהרן והזקנים האחראים לשלום המחנה, עומדים ובוכים מול משבר בנות מדין, בא רוח פורץ גדר, קנאות שלא שואלת את הזקנים מה לעשות (במדבר כה, ז). בתקופה אחרת זו רוח המרד של המכבים, הנצרכת כאשר עומדים מול מציאות לא שגרתית שבה אין צדק ויושר אלא ניצול והתקפה על הערכים, החזון והאופק. אז יש מקום לרוח סער שאיננו מתחשב עם הרוח העולמי הממוזג, לא שוקל את כל השיקולים, לא מביט הרחק אל החזון הנעלה איך יהיו כולם טובים ומאושרים והכל ייגאל. הוא מרוכז כולו בנקודה אחת של תיקון עוול מסוים והשלטת ערך כלשהו, ולשם כך צריך להפר את האיזונים.
אבל אם ירצה להקבע לסדר חיים קבועים לא יֵרצה. יש יחידים המצטיינים דווקא ברוח הזאת, אנשים עזי נפש ביותר העולים להיות גיבורים גדולים ומפליאים, הן במאבקים מעשיים והן במאבקים רוחניים. אבל הם לא מסוגלים לבנות את העולם שאחרי המלחמה, אלא מתמכרים לאדרנלין וממשיכים לחפש מאבקים חדשים או מעשים מסוכנים ומעוררי ריגוש. אין להם הסבלנות לחכות, הם לא יכולים לסבול את התהליך, הזמן המתמשך, העבודה הקשה והעמל. פירות מסודרים וקבועים להיות ראוים למחית דור דורים לא יתן. רוח זה לא יכול לבסס תרבות. כמו איזמל המנתחים, הוא יכול לפתוח את הפצעים והחליים של התרבות הקודמת, להוציא את הקרביים החוצה, לזעזע, אבל לא לבנות תרבות חדשה.
הרוח הזה יתגדר באגדה עליונה, בגובה הזה יש לו מקום משכן. כמין חומר נפץ, שהוא כוח עצום לעת צורך אבל שמור בבית הגנזים. שם הוא מוסיף דברים חשובים, בחכמות נסתרות, המדברות על מעל ומעבר, שם יש חופש עליון. בהגיונות עליונים, מושגים גדולים, במחזות גדולים, דימויים יוצאים מן הכלל, בפלאים ובמופתים, סיפורים על ניסים של פריצת כל הגדרים, ריפוי כל מחלה ואפילו החייאת מתים, הפורצת את גבולו של המוות. בתפלה של מסירות נפש, על כמה אדמו"רים מספרים שהיו מתפללים בהתמסרות מוחלטת. על אחד אמרו שכל בוקר כשהלך לתפילת שחרית נפרד מבני משפחתו, לא ידע האם יחזור מפני שבתפילה מסר את נפשו לגמרי והיה מוכן להילקח לגנזי מרומים. גם הרב עצמו הרגיש שהוא מסוגל לזה, אבל נהג לפי רוח ההלכה הממוזג, והיה ממתן את התלהבותו לפני התפילה. בסגולות של קשור נשמות, דברים מופלאים מאיתנו, על כך שלמרות שכל אדם נראה כמופרד בפני עצמו, יש קשר בין נשמתו לנשמתו של האחר. ובפליאי פליאות של נהורים, הארות גדולות ושל מחשכים, תהומות.
אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, "(מימי) [מֵי] הַשִּׁלֹח הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיהו ח, ו), זה יחסר לו. רוח הסער רוצה הכל או כלום. הוא יודע היטב את הקטבים, אבל אינו יודע את המתיקות של החיים המתוקנים, השלווה המבורכת, הגידול העולה לאט מעלה-מעלה.
גם בתורת הסוד יש רוח ממוזג ויש רוח סער. רבי שמעון בר-יוחאי ובנו הגיעו לדרגה מסויימת בה היו מוכנים להחריב את העולם, וכל מקום שנתנו בו את עיניהם היה נשרף. כתגובה לכך אמר הקב"ה: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם" (שבת לג, ב). זו לא סתם החרבה, זו החרבה של העולם שהוא יציר אלוהים, שאותו הוא ברא על התהליכים הארוכים שבו. רשב"י ובנו מצווים לחזור למערה ולהתבודד עד שישיגו גם את הסוד הזה. רשב"י היה גם איש הלכה, אבל מבחינתו ההלכה היתה הדרישה האולטימטיבית. עד שנתפסה ההנהגה של רבי ישמעאל, הנהגה של רוח ממוזג: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב), אלו החיים. יש פלאים, מקרים שלא צריך לזרוע ולחרוש, אך אין לומר שמי שלא ראוי לפלאים, ממילא מיותר ואינו ראוי לקיום.
בישראל יגלה רק בצורה של סעד לעת רעה, במצבים בלתי רגילים, גם הרוח צריכה להיות בלתי רגילה. לעומת עת רעה, יש צורך לבצור חיל על ידי תוקפנות וקנאות. לא תמיד קל להבחין מה ההבדל בין עת רגילה לעת רעה. בעת הנכונה קנאות מתקנת, משלימה ומאזנת, אבל בעת לא נכונה, קנאות מקלקלת. מבחינה היסטורית, לא פעם נגרמו נזקים על ידי בלבול התקופות והמטרות. כאלה היו משיחי שקר כשבתי צבי ונתן העזתי. מכתבי נתן העזתי שנותרו ניתן לראות שהיה אדם כישרוני מאד. אבל השקר שנתפס אליו לא היה רק הטענה הכוזבת שהוא משיח, אלא באופן כללי הרעיון שאפשר לשנות את כל העולם במאמץ רוחני ממוקד, מבלי לתת לתהליכים זמן להבשיל.
בעת זעם, לעת קרב ומלחמה. חכמים מלמדים שקיים זמן המוגדר כעת זעם: "וְאֵ-ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. וכמה זעמו? רגע… ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה: וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן. השתא, דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע?! אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה" (ברכות ז, א).
זהו עניין כללי, גדול ועמוק, על מקור רוח הסער שהרב מדבר עליה. לעומת עולם התיקון שהוא עולם של הלכה, שם יש בסיס לאגדה והדברים מופיעים באופן מתואם והרמוני, יש עולם של תהו. יש נשמות הבאות מעולם התהו, ויש רגעים שעולם התהו מתפרץ אל תוך המציאות. אלא שהתפרצות זו איננה כמו בתפיסה אלילית זעם בלתי נשלט, או ביטוי לקיומו של אל רע שלפעמים משתלט במאבק בלתי פוסק עם הא-ל הטוב. יש תפקיד רם מעלה לרגע שבו הקב"ה כועס, לתהו ולרוח הסער שלפעמים מתפרץ אל התיקון. שכן הצלחתו של עולם התיקון עלולה להיות כישלונו. הוא עלול להפוך לעולם התרדמה, ליצור בנפשות רושם שכל מה שאפשר להשיג כבר הושג, ומה שעדיין לא הושג אי-אפשר להשיג. האגדה הופכת מחזון שאליו יש לשאוף, לסיפורים כדי להרדים בהם תינוקות. כמו אצל יונה, שחשב שדי לו שהוא ישן בירכתי הספינה ולא מזיק לאף אחד. אז בא רוח סער המעורר ואומר שאי אפשר להסתפק בכך, "מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלוֹהֶיךָ" (יונה א, ו). ה' לא יתן ליונה לברוח מפניו, ממשימתו. עיקרם של היציבות והתיקון הוא מנוחה, התבססות והתעמקות, אבל רק ככסא ובסיס לצעד הבא. אם המנוחה הופכת מטרה בפני עצמה, מתעורר הזעם והכעס על כך שהעולם באמת עוד לא מושלם, כעס שהוא לטובת האדם ולא לרעתו. אם מעירים אדם שישן מעט מאד, זה מזיק לו. צריך לתת זמן מתאים למנוחה, התבססות ובריאות. אבל אם השינה נמשכת והופכת לעצלות ובטלנות, צריך להעיר אותו בחזקה, וככל שהעצלות גדולה כך הזעם יותר גדול.
והיא באה לתקונה השלם כשהיא מתחזקת ומשתרשת ביהדות העתיקה,[105] דבר זה נאמר לעומת דעות חדשות כמו של 'אחד העם', לפיהן צריך לתקן את היהדות כך שתהיה פחות הלכתית ובעיקר יהדות של מוסר, ערכים, חזון לאומי, תרבות ורוח. באופן אחר, טענו התנועות הרפורמיות לזרמיהן שהיהדות צריכה תיקון והנגשה, כך שתהיה יותר אוניברסלית ופחות פרטיקולרית ליהודים. לעומת התביעות לשינוי, קמה תנועה הדוגלת באי-שינוי. אנטי-רפורמה, שבגרעינה גם היא רפורמה, מכיוון שהיא לא אומרת שזה לא הזמן או האופן הנכון לשינוי, אלא שלעולם לא צריך להיות שינוי. היא אימצה לעצמה את הסיסמה "חדש אסור מן התורה", שטוב שלא הכירו אותה בימי פרעה, אחרת היינו נשארים עובדי אלילים עד היום. למען ההישרדות, הצטמצמה היהדות הגלותית יותר ויותר לד' אמות של הלכה, אבל זו מידה לא רק של הלכה אלא גם של קבר. לכן באו התנועות הללו, שיש בהן רוח סער פורץ ובלתי מתחשב בגבולות ההלכה, ותבעו תביעות שיכולות להיות צודקות, אלא שלא ידעו את הדרך הנכונה לממש אותן.
תורת הפרושים, לא במובן של פרישות גלותית, אלא לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, זו היהדות של בית המקדש השני. הצדוקים, כמו ניסיונות הרפורמה החדשים ביהדות, לא הכירו בכחה של התורה שבעל פה, רוח ההלכה הממוזג, סמכותם ותפקידם של החכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות. עם כל עמקיה והרריה, יש בה קבלה, אגדה, הלכה, למדנות, חזון ואפילו את הצד האוניברסלי של קירוב ליהדות, בדמות גרים נכבדים כמו אונקלוס הגר, מלכים ומלכות. עם כל חילה, עזה ותקפה, תורה שהיתה גם תורתם של המכבים, רבי עקיבא ובר כוכבא, שהיא כוללת את הכל, את המעלה ואת המטה, עלית ותחתית כרוכים בה. העילית של החכמים והתחתית של המון העם, העילית של החזון והתחתית של ההבנה כיצד מממשים אותו בפועל, בתורת זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. בה נכרכו המקרא, המשנה והתלמוד, האגדה וההלכה, הנבואה והחכמה.
הבא ברשותה ובכח עצמתה אל העליות העליונות, אל הפרדסים הגנוזים, "ארבעה נכנסו בפרדס" (חגיגה יד, ב). יש דברים נפלאים, נשגבים וגנוזים, אבל צריך לבוא אליהם ברשות. בכל השאיפות הגדולות שהתנועות החדשות דוגלות בהן, חסרה רשותה של תורת הפרושים. לא עצם השאיפה היא רעה, לא את החידוש יש לגנות, לא רצון השינוי הוא המפריע, אלא אופן השגתו. אם אופן השגתו הוא ויתור על היהדות, בין אם על צדה העליון או התחתון, ההלכה או האגדה, הקבלה או הלמדנות והמוסר, הרי שהוא פיתרון פגום. לעומת זאת, מי שיבוא ברשות, הרי הוא הולך במגדל עז ד' מלא בטחה, הרב רומז כאן למחבר המחזה "מגדל עז", רבנו משה חיים לוצאטו, שהיה גם מקובל גדול ובעל רוח הקודש, גם איש הלכה, גם מחזאי ומשורר, גם איש מוסר וגם איש תבונות, ששום רוח לא היתה זרה לו, והכל היה בטהרה ובקדושה. וכל ההמון הגדול הנמשך על-פי תורת אם, "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). המצב הרגיל הוא שההמון אינו מגיע למצבו כתוצאה מהשגות עליונות, אלא של תורת אם, חינוך ומסורת. עד לדורות האחרונים היה מקובל שהאמהות נמצאות בבית עם הילדים הקטנים, ותוך כדי מלאכה היו משננות איתם פסוקים. הדברים שהילד קולט וחוזר אחרי ההורים, שאינם תוצאה של לימוד והשגות, אלא החוויה היהודית כמו שהיא מתרחשת לנגד עיניו, איתו וכוללת אותו, הם היסוד למסורת. אם האיש הנעלה ההולך במגדל עז בא באופן הנכון, אחריו יוכל גם ההמון לבא לאור חיים נאמנים.
מסוגלים לתחיה שלמה,[106] לא חלקית, אלא כזו הכוללת תחייה לאומית, מולדת, שפה, סנהדרין, מקדש, כהונה ונבואה. תחייה זו יכולה להתרחש בלא פרץ ובלא יוצאת, ללא המהפכה הרעה, לא מוכרח להיות שבר של עזיבה ושל מאיסת התורה. ומפנימיות רוחו יחזה חזות הכל, יוכל לחזות את החזון המלא והשלם, שבתוכו יש גם בתי מדרש וגם בתי חכמה ומלאכה. במידה מסויימת ובאופן חלקי, אפשר לומר שהרצל בספריו הוא דוגמא איך מפנימיות רוחו, יכול אדם להציב חזון של תחייה כולל בית מקדש. (אפילו הרצל לא תיאר לעצמו מדינה יהודית בלעדיו).
ובשובה ונחת יושע. אם היהדות הנאמנה והעתיקה, תורת הפרושים ורוח ההלכה הממוזג יעמדו ביסוד התחייה, היא לא תצטרך לבוא באופן של מהפכות ומשיחיות שקר. אז האגדה תסרטט את האופק והחזון, ורוח הסער יהיה רוח החלוציות והמסירות, הבאה על תיקונה בתוך המסגרת הכוללת, כאשר האתגרים באמת מרוממי נפש ומחייבי פעילות יוצאת מגדר הרגיל, כפי שראינו בגבורה שבעליה לארץ, כיבוש השממה, ההגנה והמאבק נגד השלטון הזר. הרב קיווה שאנשים כאלה, שיבואו ברשותה ובכוח עוצמתה של היהדות העתיקה הכוללת, יתפסו את המקום הראוי להם בתחיית הקודש, ויובילו את ההמון שנמשך עדיין במיליוניו על ידי תורת אם, והאתגר הזה עדיין ניצב גם לפנינו.
