לפעמים מרגיש האדם, שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצעו שהיה לו קודם, לדרך אחר שהוא מרגיש שנדרש לו עכשיו, מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו. מצד אחד הוא לא יכול היה להישאר במצב הקודם, מצד שני גם במצב החדש לא טוב, ולכן הוא עצוב. וזהו עומק הרז של הפסוק "וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם" (זכריה ח, י). במבט ראשון הפסוק מעורר תמיהה, כי אם ליוצא ממצב מסוים אין שלום בגלל שהוא עזב, הרי מי שנכנס לאותו מצב צריך להיות שלום, או להיפך. חז"ל דורשים על הפסוק, "כיון שיוצא אדם מתלמוד לתלמוד אין שלום" (ע' חגיגה י, א). יכולות להיות כמה שיטות שבכל אחת מהן בפני עצמה יש גדולה. אבל אם אדם רגיל לשיטה אחת ועובר לשיטה אחרת, אין לו שלום, הוא לא שלם עם השיטה החדשה ואין לו בה שלווה ונחת. מכאן ניתן ללמוד, שיש מצבי מעבר הכרחיים בחיי האדם, בהם מצד אחד אין לו ברירה אלא לפעול, ומצד שני גם לאחר הפעולה אין שלווה. עד שעומדים על התוכן והעניין החדש, לא ייבנה השלום ולא תהיה השלווה והנחת.
המילה 'תשובה' אמנם לא נזכרת בפרק, אבל זהו למעשה התיאור שמופיע בכמה מקומות בספר 'אורות התשובה', של האדם החוזר בתשובה. החלק הגבוה שלו, התבונה והמצפון, מורים לו שעליו לשנות את חייו, אבל הוא עצמו רק בתחילת התהליך. הוא כבר מרגיש את כל עוצמת השינוי, אבל לא את כל היבול והטוב שהשינוי צריך להביא עמו. כשאדם יוצא לדרך, אל מטרתו הוא עוד לא הגיע ואת מקומו הקודם הוא כבר עזב. בינתיים יש לו רק את טלטולי הדרך.
מתוך גודל הכללות הנדרש להיות בעקבתא דמשיחא. במהלך ההיסטוריה תמיד התרחשו שינויים, אבל היו אלה שינויים בפרטים, כאלה שמשתלבים בשיטה הכוללת הקודמת. אפשר למשל להחליף את המלך, אבל גם המלך החדש יהיה עם אותן סמכויות, כתר וכס מלכות. המהפכה הכללית היא לומר שבכלל לא צריך מלוכה. זהו שינוי כללי בתפיסת המציאות החברתית המעמדית, כאשר המלך שחשבו אותו לשליט בחסד הא-ל, נתפס בתור עריץ שאין סיבה שיהיה מעל כולם. המעבר ההיסטורי שבעקבתא דמשיחא, עידן הגאולה, הוא מעבר מעידן לעידן. מן המצב של העולם שניתן לכנותו ימי הביניים, אל העידן החדש. הוא שונה לא רק בפרטים אלא בגישה, במידת האחריות על כל אדם, במבנה החברה ובמערכת הערכים. כל הדברים שהיו יציבים וברורים, כמו סדרי השלטון, הגבולות, מה אמת ומה שקר, מהו רוחני ומה גשמי, מתערערים. העיסוק המדעי בחומר הופך להיות רוח, ועל הכנסייה והדת מסתכלים במבט כלכלי חומרי.
עד שלא יוכל האדם למצא את בחינתו וערכו, מה עליו לעשות ואיך להבין את המציאות החדשה הזאת, ויחוג וינוע מתלמוד אל תלמוד. השאלה המרכזית הניצבת בפני האדם היא כיצד לבנות מחדש את התלמוד, כלומר – את מערכת המושגים וההבנות שלו. גם בהקשר הכלל-אנושי, הרב ממקד את העניין בתלמוד, כלומר בצד הגבוה של התרבות. הבעיה היא לא רק בהתנהלות ובהתנהגות, אלא גם במערכת המושגים ותפיסת העולם. למרות שהאדם התרגל לתפיסת העולם הקודמת והיה לו נוח איתה, הוא חייב לעזוב אותה מפני שהיא צרה מדי ולא נכונה. הוא יוצא לתפיסת עולם חדשה, מושג אחר אודות העולם, האדם, החיים, המוות והחברה, אבל גם המושגים החדשים האלה לא נותנים לו נחת, מכיוון שהם משנים את חייו באופן חזק כל כך עד שהוא מרגיש עיצבון ומשבר.
ועמים רבים מתבלבלים. עצם קיומו של העם, שהיה לכאורה מובן מאליו, הפך נושא לשאלה. בתהליך שהחל בעיקר אצל עמי אירופה והשפיע על כל העולם כולו, החלו בני כל עם לשאול מי הם, מה אופיים הלאומי, מהי האידאה הלאומית שלהם ומה הם תורמים לכלל התרבות. ההיסטוריה כמקצוע, חקר הלשון, האגדות העממיות והמיתוס, נוצרו כולם מתוך הצורך של התפיסות הלאומיות להבין את עצמן. חיפוש זה השפיע על הציור, האדריכלות והמוזיקה שנוצרו בתקופת הרומנטיקה המאוחרת, כמו השימוש במנגינות העממיות והעלאתן לדרגת יצירות שהן לפעמים יפהפיות מבחינת העושר המוזיקלי.[103] ואינם יודעים גם הם את מקום אחיזתם, עמים גדולים וקטנים שאלו מהי הרוח הלאומית שלהם ומטרת כונניותם, מהי האידאה הלאומית, מה מטרתו של העם והייחודיות שלו. הלאומיות כתנועה רוחנית, לאומית, עממית ופוליטית, כולה נולדה אז. בביטויה העז והמפלצתי ביותר, היא היתה המקור להיווצרותן של האידיאולוגיות הנוראות ביותר כמו הפאשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני.
ו"נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה". מצד אחד יש הכרח לעזוב את המצב הקודם, ומצד שני קשה גם במצב החדש. אבל המהפיכה בעצמה כל כך נוראית, הרסנית, מטלטלת ומזעזעת, שגם בה אין שלום. במצב כזה לא יודעים אם יותר טוב להישאר במה שהיה, או להיות במצב החדש. צריך היה למשל יותר חירות, חופש ומעמד אישי לכל אדם, אבל כשהשיגו את השינויים הללו, צפו געגועים למצב הקודם, למרות שיש הרגשה ברורה שאי אפשר לחזור אליו באופן מלאכותי, ולא יעזור לנסות. "וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם", התקופה הקודמת נתפסת כבר כפשיעה, אי צדק רוחני, מושגי, חברתי ומשפטי, ואז "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם", המושגים העליונים, "וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיהו כד, כ-כא). אבל הפקידה היא לא הכבדה וכליון כי אם חלוף מעמדים ותכונות,[104] זו יציאה מתלמוד אל תלמוד, שהיא לא מוות וכיליון אלא שינוי.
עלינו לצאת מתוך עמק החשך, "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם – אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל" (איכה ג, ו; סנהדרין כד, א). כמו בהלכות בדיקת חמץ, כשמתעניינים בפרטים הקטנים, קל יותר לראות אותם בחושך על ידי אור נר קטן. התלמוד הבבלי מרובה הפרטים, הוא שקבע את צורת הלימוד וההתנהגות של עם ישראל לכל הדורות. יש ערך רב לפרטים, ואיננו שומטים את הנר מידינו, אבל לא די בכך. הגיעה השעה שיתעודד ישראל, להביט בחזרה אל גלגל החמה, כדי לראות, להתבונן ולהבחין נכון מהו העידן החדש ומהי מהותו של השינוי, ועל ידי כך להכין את גאולת העולם כולו וגאולת העמים המחפשים את מטרתם וערכם.
לשם כך עליו לאחוז באור תורתו בכל כלליותה. כפי שמתן תורה הוא שהורה לנו את הדרך במעבר מעידן התהו, כך עלינו לחזור אל התורה בכל כלליותה כדי שתאיר לנו את המשמעות של עידן עקבתא דמשיחא. בקבלת התורה במעמד הר סיני, היה ברור שהתרחש שינוי גדול בחיים ובמציאות של העולם כולו, ובוודאי של עם ישראל. מאז הלכה אותה כלליות אדירה והתפרטה לדינים, הלכות, הנהגות, ערכים, סדרים חברתיים, דין ומשפט. כך רבו מאד הפרטים בתורה, דבר שכשלעצמו הוא טוב ויפה. אלא שבסוף העידן מתגלה הצד השלילי שבדבר, ניתוק הפרטים מן הכללות וריבוי הפרטים שמסתיר את הכללות. אז קמו תנועת החסידות ותנועת המוסר, שניסו כל אחת בדרכה להחזיר את הערכים הבסיסיים, התפיסה הכוללת מהו האדם היהודי העומד לפני ה' ומהי עיקרה של העבודה. בשתי התנועות האלה היה חידוש גדול בעצם הניסיון ללכת מעבר לפרטים המקובלים, אבל שתיהן לא הספיקו. צריך לתפוס את הכללות היותר גדולה, לא רק זו שבמעמד האדם הפרטי מול אלוהים, אלא גם לראות במבט כולל את מעמד העם מול העמים ואת מעמד התרבות, המכלול ההיסטורי של כל הספרים, הרעיונות, הערכים והמושגים של עם ישראל לדורותיו. הפרשנות הקלאסית של התורה והתנ"ך, עם ההברקות העמוקות שלה, עסקה בעיקר בפרטים. צריך לחזור אל התפיסה הכוללת של הסיפור כולו.
ואז נתיבות עולם יאירו לפניו, לא רק הנתיב הפרטי האישי שלו, כי לכל עם יש את הנתיב שלו וצריך להבין איך כולם משתלבים יחד. ויחזיק במעוזו ויעשה שלום לו, קודם ליוצא ולבא אין שלום, ועכשיו כשתופסים ומבינים את הכללות והחידוש, נוצרת התפיסה הכוללת המביאה את העולם למידת השלום. שלום יעשה לו ותורה חוזרת ללומדיה, שוב אפשר יהיה להתעמק גם בפרטיה של התורה, אבל מתוך תפיסה כוללת חדשה. הפרטים יאירו באור חדש, ואפשר יהיה להבין יותר בבהירות את הערך והמשקל של כל פרט ופרט.
ובשובה ונחת יושעו, ולא בייסורים קשים. זאת היתה שאיפתו של הרב: להכין את העולם התורני מבחינת התפיסה הכוללת, על ידי חיבור חלקי התורה: החלק הרוחני, הסודי, האגדה, הלמדנות וההלכה לכל הדורות, כדי שישועתם של ישראל תהיה בשובה ונחת ותקרין גם על שאר התרבות העולמית. אבל מכיוון שרבים אז והיום התקשו להבין את התפיסה הזאת לא רק ישראל לא זכו לשובה ונחת, אלא גם לרב עצמו נגרם צער גדול מכך שלא מבינים אותו ועוד מאשימים אותו בזה שהוא רוצה לשנות, כאשר באמת השינוי כבר ממילא היה מכל עבר. העיקרון שהרב קובע כאן אף פעם לא מתיישן. די לנו בכאב, הייסורים ואי הנחת שהיו. כיום אנחנו יכולים וצריכים לעשות את הדברים בצורה טובה וגדולה יותר, ובכך למנוע לפחות חלק מן הייסורים, הכאב והצער. אחרת המציאות בעצמה תדחק בנו שוב ושוב, הן בצורת מבוכה רוחנית מושגית והן בצורת קשיים ממשיים מציאותיים, שגם הם חלק מאותה מבוכה.
