בפרק זה, הממשיך את הפרק הקודם, הרב מברר את עניינו של כח המדמה בישראל בפרט, וממילא בעולם בכללו. הבעייתיות העיקרית של כח המדמה היא שפעמים רבות הוא בונה את עולם ההכרה והתודעה של האדם, ללא קישור נכון אל כח התבונה, השכל. לכן כח המדמה זה הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת על ידי שפעת רוח הדעת העליון בדעת יש ביקורתיות, חתירה לאמת, נכונות להגות גם במציאות בלתי מוחשית, מה שאין בכח המדמה. כח המדמה חותר לצייר ולהגשים, לפחות מבחינה חושית, כל דבר ועניין. מכאן מובן מדוע כאשר כח המדמה עצמאי בלי קישור נכון אל הדעת, הוא יוצר עבודה-זרה. גם מחשבה עמוקה על האלוהות מצטיירת באופן חושי, ואז נוצרים דימויים ציוריים ומוגשמים של אותה מחשבה עמוקה, שמה שמתאים לה הוא דווקא כח הדעת, ההפשטה וההרחקה מכל סוג של ציור ומוחשיות. באופן טבעי אנו רגילים שמה שישנו, שקיים, הוא גם מוחשי. מה שפחות אפשרי לציור, פחות מוחשי, כך למעשה הוא 'פחות קיים'. ואין זה נכון. לא רק במחשבה האמונית העמוקה, אלא גם מבחינה מדעית, מפני שהנחת היסוד של כל מדע היא שמאחורי התופעות המוחשיות יש חוק שאותו אי-אפשר לצייר. אפשר לראות את השפעותיו בחומר, אך החוק איננו מצויר, הוא לא איזה חפץ מוחשי. ודווקא החוק הוא היותר חשוב מבחינת ההישג המחשבתי, מאשר כל תופעה בפני עצמה. המחשבה המפשיטה, הביקורתית, היודעת להפריד בין הפן הגשמי לכח העצמי המצוי בתוך המוחשי, זו המחשבה הנכונה.
שפעת רוח הדעת העליון של רוח הקודש הנשגב שבמקור ישראל שהוכרח להקדים ולבא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקים עד אלף דור בלא אור תורה, שהיא אוצר כל הדעת. דחתה והלקתה את כח המדמה, לעגה לו. חז"ל מספרים שעוד קודם שניתנה התורה, מקור ישראל, האבות, החלו ברוח-קדשם להילחם בעבודה זרה, תוצרו של כח המדמה כאשר הוא קובע את ההכרה. אברהם אבינו שבר את הצלמים שאביו סחר בהם, וכשבא אביו הסביר אברהם בתמימות שהצלמים רבו ביניהם (ב"ר פרשה לח). המדרש ממשיך ומתאר כיצד אברהם במסעו אל האמונה לא הסתפק בהתרשמות פשוטה, אלא עשה בירור מדעי ביקורתי לגלות מהו הכח המפעיל את הכל: כאשר נמרוד הורה לו להשתחוות לאש ענה אברהם שעדיף להשתחוות למים, המכבים את האש, וכאשר נמרוד הורה לו להשתחוות אם-כן, למים, הסביר אברהם שמוטב להשתחוות לעננים, המלאים במים ומורידים אותם. כך המשיך אברהם בחקירתו הביקורתית עד אשר "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה" (שם, לט). לכן בהמשך חייו מכנים בני-חת את אברהם "נְשִׂיא אֱלֹהִים" (בראשית כג, ו) המנשא ומרומם את המושג האלוהי מעל לכל ציור והגשמה.
הרב תולה בתורה את מהפכת השלטת הדעת על כח הדמיון והרגש, המהפכה המדעית, הפילוסופית, הדוחה את המחשבה המיתולוגית. התורה אינה מבטלת את כח המדמה, אלא את זה שהוא קובע את ההכרה. בתורה אמנם יש סיפורים, אך אלו סיפורים על אנשים ולא אלים, ועיקר התורה זו ההדרכה המעשית והקשר לנותן התורה, שהוא מעל כל אלה. על נותן התורה נאמר במפורש "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…" (שמות כ, ב-ד), ולכן מקיימים את הקשר אליו על ידי ההליכה בדרכיו – המוסר וקיום המצוות, ההשתייכות לחברה של צדק ויושר ומחשבה מעמיקה. כך הוא הקשר עם אלוהים, לא על ידי הגשמה וציור.
מכל מקום יסודו היסודי של אותו כח המדמה נשאר בישראל, והקורטוב הפנימי שלו הוא באמת יסוד כל היופי, ומתגלה על ידי חזיון הנבואה, שאור הקודש מתלבש בתוכו, "וביד הנביאים אדמה"; מלבד משה רבינו, כל נביאי ישראל השתמשו במשלים. לפעמים המשל נלקח מתוך החיים ממש, רק שזה לא רק התיאור של החיים, אלא משל לאיזו אידאה חשובה. גם ביקורת חברתית שמשמיע נביא, אינה רק על אותה חברה באותו זמן, אלא על האדם בכללותו. ממילא, יש ערך וחשיבות ללמוד את דברי הנביאים גם אלפי שנים לאחר שנאמרו, כי הנמשל תמיד ישנו.
ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של האספקלריא שאינה מצוחצחת, המשל הנבואי יפה, נותן השראה, אבל אינו מספיק בהיר וברור. לכן כח המדמה של שאר הנביאים נקרא "אספקלריא שאינה מאירה" לעומת נבואתו של משה רבינו שהוא "אספקלריא מאירה". לכן לומדים הלכה רק מדברי תורה, נבואת משה, ולא מדברי הנביאים, מכיוון שאי-אפשר לדרוש כל פרט ופרט בעניין שהוא רק דימוי ומשל. עיקר הנמשל זה העניין הכללי. לכן הרב קורא למעבר מאספקלריא מאירה לאספקלריא שאינה מאירה צמצום, ומכאן מסיק מסקנה נוספת: ומפני זה קרובים אומות העולם לקלוט קצת מן הארת הנבואה ורחוקות הן מן אור התורה. הרב מסביר את הקרבה של אומות העולם לנבואה, יותר מאשר לנבואת משה: לאומות העולם ישנה התרשמות רבה מהנבואה היפה שמצטיינת במשליה וציוריה רבי ההשראה, ולכן כאשר המורשת היהודית עמדה להיתרגם ולהימסר לאומות העולם על ידי הנצרות, מה שהתקבל אצלן היו דברי הנביאים, ואילו חמשה חומשי תורה, המלאים דינים, מצוות ואיסורים, נדחו אצלם.
אבל ליסוד בסוסה הגשמי של האומה, ההתקשרות הארצית עם ארץ ישראל והתרתקות האומה אל עצמותה וצמצום כחה שלא יתפזר, כל זמן שאין העולם ראוי לאגד הכל בשכל העליון, מוכרחת היא חכמה תתאה למלא את המקום, בימי בניין העצמאות המדינית החברתית של ישראל, מה שקובע זו החכמה תתאה, חכמת העמים, שהרי "חכמה בגוים – תאמן" (איכה רבה פרשה ב). כדי לבסס ממלכה ועצמאות מדינית, עם-ישראל מתבונן סביבו, כיצד מתנהגות האומות באותו זמן – וכך נוהג גם הוא. ובחכמה זו, אשר המדמה הוא מלבישה הרבה כח המדמה שימש גם להאדרת המלכים וצבאותיהם, לקישוט הארמונות וכלי המלחמה, והיא מבצרת מדת הדין בעולם, על ידי ההתקשרות אל הקנינים הזמניים בחיי כל יחיד אלו קניינים זמניים, כי אפשר למכור ולקנות אותם. הם אינם דבר נצחי שקיים אצל אדם אחד. ובגלל הניידות והזמניות צריך לקבוע חוקים וכללים מדויקים שלא יהיו גזל, גניבה ורמאות. עקרונותיה הכלליים של המציאות נשארים נצחיים, אבל כשעוסקים בקניינים הזמניים צריך דיוקים, אין חיי חברה בלא זה, וצריך לשם כך חכמה תתאה. וההתענינות העמוקה של הכלל לחיי הרכוש והמשטר הממשלתי הדברים שנוגעים למקדש, למלך ולמס, איך לקיים את העניים והעבדים, גם בשאלות החברתיות הכלכליות צריך דקדוקים והרבה חכמה. אך עלולים לחשוב את לחשובים מצד עצמם. לא מצד היותם דרגה ואמצעי וכלי לקליטת האור הנשגב. כמו שאדם מפתח את גופו, שזה לא פסול כשלעצמו, אבל חושב שזה העיקר ולא רק בסיס וכלי נאה לקליטת רוח הקודש. מספיק לו שייראה יפה, אין לו תכליות נעלות מזה. כך גם עם-ישראל, כשבונה ממלכה, עלולים לחשוב שהרכוש והמשטר מצד עצמם הם התכלית. בשפת הפילוסופיה של המדע – התופעות חשובות ולא החוק העצמי החורז אותן.
כשלא הגיע עדיין הזמן של כל הטהר להופיע אל המרומים המגמתיים, המגמה זו התקשרות לקב"ה גם על ידי האמצעים הגשמיים, על ידי כח המדמה, ועדיין לא הגיע הזמן של טוהר זה להופיע. ממילא מצמצמים את המטרה למלחמה מוצלחת, וצריך לדעת איך הדברים נראים: נשלחו מאת יהושע שנים אנשים מרגלים חרש לרגל את הארץ ובאו לבית אשה זונה ושמה רחב. בדורו של יהושע מצליחה משימת שליחת המרגלים ארצה, מה שאין כן בדורו של משה. אצל משה, כח המדמה של המרגלים מכשיל: מצד אחד, הם מביאים מזמרת הארץ, מציגים את טוּבה של הארץ באופן המוחשי, הפשוט. אך מצד שני, הם גם מספרים מה ראו בתיאור מוחשי ופשוט – עמים עזים, מבצרים וענקים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג) – מיתולוגיה לעומת דבר ה', התורה. ואז העם לא דן בממצאים באופן מושכל, אלא בוכים, ללא תורה וללא חכמה. ומשה כמובן, דוחה את זה. לעומת זאת, בדורו של יהושע המרגלים לא משליטים את כח המדמה על השכל, ולכן מצליחים ומשרתים נכון את המטרה. והכל נקשר בקדש ובטוב העליון, כי הם לא נשבים בקסמה של רחב, לא נכנעים לכח המדמה ולכן עושים את מלאכתם נאמנה. אבל מדת הדין מתעוררת ויראת העונש האמתית נצרכת לפי ערך השלטת כח המדמה והתעמקותו. בגלל שנכנסים ארצה באופן כזה, שנראה לעם-ישראל כשימוש בכח המדמה – רחב הזונה, מתעוררת מדת הדין ונצרכת יראת העונש גם לבני-ישראל, העלולים לחשוב שהצליחו בזכות כח המדמה וממילא נתונים לסכנת משיכה אחר עבודה-זרה. חשוב לרב לציין שיראת העונש האמתית נצרכת רק לפי השלטת כח המדמה והתעמקותו, כי היה ראוי לדבר רק אל השכל, לעבוד את ה' מתוך יראת רוממות, אבל השתלט כח המדמה המיתקן רק על ידי יראת העונש.
אבל בעצמיות החפץ האומתי לא נשלם אז עדיין הפרצוף הדמיוני, אשה זונה מייצגת בחכמת הקבלה את הספירות התחתונות, ספירות של כח היצר הרע שנכנעות לטוב ולקודש – כמו כח המדמה שאם הוא עומד לבדו הוא יסוד לעבודה-זרה, אבל אם נכנע ומתקשר לכח העליון של הדעת, אז הוא מתוקן וראוי.[80] בימי יהושע ההתמודדות עם כח המדמה לא הייתה שלימה. עשו עם רחב הזונה הסכם, הבטיחו לה שהיא ומשפחתה יינצלו בלבד שלא תסגיר את המרגלים. כלומר – חיו לצדה. כך נשאר המצב עד ימי שלמה – ישנה עבודה זרה בארץ-ישראל, לפעמים כישלונות, והעיקר הוא שההתבססות המדינית נמשכת. בימי שלמה מגיעים למצב של כמעט שלמות, לאחיזת הדעת בהגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד השני, המושג 'פרצוף' לקוח מדברי האר"י, ומשמעותו היא – מערך של כל הספירות יחד במצב מסוים. כשם שבפרצופו של אדם יש כל הספירות, המיוצגות במצח, עיניים, סנטר וכו', ויכולות להיות פנים צוחקות או גם זועמות, כאשר היחס בין איברים השונים משתנה. כך גם היחס שבין הספירות השונות ומדת שיתוף הפעולה ביניהן. יש סוגים שונים של מערכות וממילא הרבה פרצופים. הפרצוף של הדמיון, שגם לכח זה יש ספירות משלו, צריך להיות מושלם, כלומר מקושר נכון לכוחות האחרים. זו אחיזת הדעת בהגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד שני. "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א), אין אבר לחכמה, אך היא יכולה להאיר על ידי איברי הפנים יחדיו. חכמה תתאה היא החכמה התפקודית, שחלק ממנה יש גם לבעלי-החיים, ואילו חכמה עילאה היא ההשגות העליונות. מי שיש לו חכמה כזו פניו מאירות, סדר האיברים בפנים מאיר. זו ההשלמה שיש בה גם הכח הדעת וגם היופי בכל תיאוריו מצד שני.
וזה הושלם בימי שלמה: "אז תבאנה שתים נשים זונות" לפני משפט מלך ישראל היושב על כסא ד'. הזונות, כח המדמה, נכנעות לגמרי לכח הדעת, לחכמת המשפט של מלך שישוב על כסא ד'. זהו המצב המושלם, ואז הדעת מאירה. לעומת ההסכם הפשרני שהיה בימי יהושע. אז היכן היה הכישלון – אמנם על ידי ההתערבות של הנשים הנכריות, עם חולשת הכח לעכל דברים זרים, חכמות העמים ללא ביקורת וללא משפט, המעורבות בכח המדמה וממילא מביאות לעבודה-זרה. שלמה לא גייר אותן, סמך על עצמו,[81] אך בפועל לא היה חזק מספיק והן היטו את לבבו לחטא. יצאה הרשעה שגרמה ליסוד כרך גדול של רומי, חז"ל מספרים שכאשר שלמה המלך נשא את בת פרעה, "ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי" (סנהדרין כא, ב). וסינוני היסודות הוצרכו להאריך עדן ועדנים, אז כבר נצרכה עבודת בירור ארוכה של כח המדמה מתוך חכמת ישראל, עד שנתגרש כח המדמה משליטה רחבה בגבול ישראל, ויצרא דעבודה זרה נעצר "בדודא דאברא" "ונכיס יצרא", ולעומת זה אין עוד נביא אתנו ולהבת אהבת האומה והארץ איננה מורגשת באותו הטעם העמוק של ימי הטובה. ללא כח המדמה כבר לא הייתה אפשרות לקבל נבואה, ונחלשו גם אהבת האומה והארץ. וממילא, רומז כאן הרב, אפשרי היה לצאת לגלות, שם אין צורך באהבת הארץ כמובן, וגם לא באהבת האומה, כשחיים בקהילות מפוזרות.
והדברים מקושרים עם צער העולם כולו, כיוון שהגיעו לחיבור לא נכון אל תורת ישראל, נוצרו בעיות קשות של תערובת לא טובה של כח המדמה עם הדעות הנכונות, וכך נוצרו הנצרות והאסלאם. זו הייתה התקדמות, אבל גם צער של חוסר בירור מספיק. עד שבאחרית הימים עקבות כח המדמה מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת. המילה 'משיח' היא גם דימוי: מדוע צריך למשוח בשמן? עבור הכח המדמה. יש לחוש את בחירת המלך. הגאולה היא החזרת הכוחות למקומם, לקישור הנכון עם שפעת הדעת העליונה, וממילא גם אהבת הארץ מתעוררת. ומכיוון שזה קשור עם העולם כולו, גם בין העמים הלאומיות מתעוררת. מתראה הדבר בשמריו, אדם שמתעורר מניע את שריריו, מתמתח – זהו כח השמרים, התסיסה הראשונית של ההתעוררות מהמחלה, מהגלות.[82] אבל עומד הוא להזדכך. אנו בתהליך של זיכוך, הפרדת השמרים כדי להגיע לתהליך הנכון של נתינת טעם לחכמה, כשהיא השלטת. "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ד' בעתה אחישנה". תהליך התסיסה של השמרים יהיה במהירות. מבחינות רבות, הזמן החדש מתאפיין בתהליכים מאוד מהירים. מבחינה טכנולוגית כמובן, אבל גם ברברים החברתיים, הדעות, התהליכים מאוד מהירים. התחלופה המהירה של המידע, גורם לתהליך הזיכוך להיות מהיר מאוד.
