כל התרבות הזמנית, תרבות זמננו, תרבות הזמן החדש, בנויה היא על יסוד כח המדמה. הרב מציין פה כמה וכמה ענפים של התרבות: כמובן האמנות לסוגיה, אבל אפילו המדעים המעשיים והניסיוניים, זו זווית ראייה מעניינת של המדע החדש לעומת הסכולסטיקה, שיטת הלמידה של ימי הביניים, שכולה היתה אופרציה של מושגים לוגיים, ניסיון להבין את הטבע מתוך הלוגיקה, בלי להזדקק למוחשיוּת של הניסוי. היתה במאמץ זה גם תמימות מרובה, אבל גם איזו העזה רוחנית, הנחת יסוד שהאמינה בעוצמת ההיגיון עד כדי כך שמה שהגיוני מוכרח להיות קיים, ומה שאיננו הגיוני לא יוכל להיות ממשי. המדע החדש ויתר על דבר זה והכפיף את עצמו לרשמים המוחשיים, עניינו היה לשכלל את הניסוי כדי להתרשם מיותר פרטים וצדדים במציאות באופן מדוייק. התיאוריה המדעית הוכפפה לניסיון. מצד אחד, יש בכך יותר הישגים. מצד שני, השכל מוותר. מעתה תפקידו רק להסביר את המציאות המוחשית ולא להנהיג אותה. האמנות היא היכולת ליצור חוויה נפשית עמוקה – על ידי אשלייה. מעמדה של האמנות השתנה מאד, בתקופה הקודמת האמנות היתה משרתת, ודיברה אל האדם הפשוט דרך החושים. בכך היא שירתה רעיון שהוכתב על ידי עקרונות וערכים מסוימים. אולם בזמן החדש התהפכו היוצרות: האמנות מוֹלכת, היא על תחומיה השונים ממקדת את תשומת הלב, עד כדי כך שבעולם החדש, בעולם הרומנטי, נאמרה הסיסמה: "היופי יציל את העולם" (פיודור דוסטויבסקי, ברומן 'האחים קרמזוב', רוסיה 1880). זה לא התממש, אבל זו האמונה החדשה.
כח המדמה הזה, זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. ביסוד תפיסת הא-ל שבאלילות, עומד הכח המדמה. המאבק הגדול שמלידתו של עם ישראל הוא מול האלילות. כמובן, האלילות בפועל, על כל הפולחנים, וגם האלילות כתפיסת עולם, תפיסת המציאות עד כדי תפיסת הא-ל. חיפוש של קרבה וחוויה ביחס לאלוהים הביא לדימוי הא-ל בכוחות הטבע, נופים, בעלי חיים ותכונות נפש. הנביאים מספרים שהקב"ה שולל דרך זו, "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיהו מ, כ), אך מנגד, צריך להיות "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), כלומר – יש דרך אחרת של קרבה וחוויה, אבל לא בדרך הפשטנית, המגשימה. הנביא מקבל חזון ואומר אותו לעם. אמנם הוא משתמש בכלי התיאור שלו, הוא רואה את החזון באופן המתאים לאישיותו, אבל הוא לא ממציא אותו. זו לא תוצאה של המאמץ הנפשי לתפוס את האלוהות, אלא שליחות בעלת מטרה ממוקדת, ולצורך זה אפשר להשתמש גם בדמיון במובן של משל. לכך קורא הרמב"ם 'המשל הנבואי' (הקדמת מורה נבוכים). זה דמיון מסוג אחר לגמרי, מזוקק, בו האדם יודע שהדמיון הוא רק אמצעי כדי להסיק ממנו את הנמשל – הערכים, הכוונות, המושגים. ויחד עם זאת גם המשל בעצמו בעל ערך של קרבה, הזדהות, יכולת לחוש ולהתרשם, כשבאותו זמן יש לזכור שזה משל ולא נמשל, וצריכה להיעשות עוד עבודה תבונית כדי להגיע לנמשל.
זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות, העמים האחרים אינם מובילים את העולם, אינם עמי תרבות, ובמידה רבה אליליים עדיין, מי באופן גס ומי באופן עדין יותר. כמו שהשכיל הרמב"ם לומר שגם תואר חיובי הוא אלילות (מורה נבוכים ח"א פל"ו). לכן כאשר המוסלמים חושבים את הא-ל לגיבור, שזו תכונת נפש, אבל אומרים שזהו הא-ל בעצמותו – זה כמובן עדיף מאשר אלילות עם פסלים, אבל זו גם אלילות. על עמי התרבות עבר תהליך לא פשוט של חילון, פריקת עול מן הדתיות הנוצרית. הם התפטרו במידה מסויימת מתפיסת הא-ל באופן כזה, אבל לא מן הנטייה. זה גורל אלילי, לעומת גורלו של עם ישראל שיש בו מצד אחד קרבת אלוהים שאין דומה לה – הא-ל מדבר לעם, ומצד שני, אין שום דימוי, ואף ישנה אזהרה שלא לעשות פסל ותמונה לשום כח מן הכוחות. חוויה זו מכוננת תרבות ורוח המתאימה לאופי, עונה על השאלה הכבדה והקשה האם אפשר לחוות קרבת אלוהים בלי חוויה חושית של דימויים ופסלים, תמונה כלשהי. אף אחד לא חווה את זה מלבד עם אחד, וזו לא חוויה שולית אלא חוויה מכוננת, שורש האמונה.
הולך ומשתכלל כח המדמה, כלומר – יוצא ממעמדו הראשוני, הפשטני, האמונה התמימה שמה שאני חש זה מה שיש. כמובן שיש השתכללות, ניסיון להתמודד עם זה, לחלק. ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, הרב מיד נותן בתור דוגמא את המדע, שמצד אחד חי מפי הניסיון המוחשי של הטבע, אבל מצד שני חותר למושג החוק, כללי התופעות שבטבע. זהו שכלול גדול, אבל הוא לא מסיק את החוק מן ההיגיון עצמו אלא רק מתוך החוויה המוחשית, מתוך הניסוי. ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי כשלעצמו, ההתרכזות וההתמקדות בהיגיון כשלעצמו. כמובן שזה לא לגמרי נעלם, אבל את הזירה, המרכז, תופס הכח המדמה. הרב קושר את זה לאושר. בימי הבינים הרמב"ם יכול לכתוב שהאושר קשור בהזדהות ובקישור אל המושכלות, גם בדורנו יש חשיבות למשוכלות והמתמטיקה התפתחה, אבל אף-אחד לא חושב שזה האושר. המדען עצמו יכול לדבר על חוויה אינטלקטואלית עוצמתית, אבל האושר עצמו, בוודאי בחברה בכללותה, לא תלוי בזה. ה'כוכבים' הם אלה שמסוגלים לייצר חוויה עוצמתית, ואנשים משתכרים ממנה, מרגישים מאושרים. לא המדענים המבריקים ביותר.
מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה. וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולונית, אותם הכישרונות הגדולים שבתרבות הכללית, גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. לאדם שחושב ומגדיר אומרים שימחיש ויאמר למה זה דומה, מעדיפים שיכתוב רומן שיביע מה הוא רוצה לומר. הגות הופכת להיות ספרות, שירה, מחזאות.
המליצים והמספרים, הדרמתוריים המחזאים, יוצרי הדרמות, וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת את מי מבין הפילוסופים החיים כיום אנחנו מכירים ומעריכים? מי לפי דעתנו תורם תרומה אמיתית לאנושות? על המדענים אומרים שגם אם מחקריהם לא עוזרים בהווה אולי זה יעזור בהמשך. אך פילוסופים לא זוכים אפילו לאמירות כאלה. גם הפילוסופיה עצמה מצטמצמת יותר ויותר, איננה מתיימרת להסביר עולם ומלואו, את נפש האדם וחזון העתיד כפי שהיה יותר בעבר. דברים אלו נכתבו לפני כמאה שנה, ואז המצב היה יותר טוב מהיום. הרב ראה בגבור הספרות על הפילוסופיה, כיבוש הלבבות על ידי התיאטרון. דברים אלה כבשו לא רק את ההמונים, אלא גם את אלה שהנהיגו את החברה.
ואין לה לפילוסופיה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. אם היא מעורבת באמנות זה בסדר, אך לא לבדה. האם דוסטוייבסקי, טולסטוי וקאמי הם הוגי דעות או סופרים? האם סארטר הוא מחזאי או הוגה דעות? הם אלה שבמרכז, תופסים את הבמה, סוחפים ומציבים את המטרות לחברה. היום חוקרי התרבות מנסים לנסח את הפילוסופיה שבשירי הביטלס. כבר עבר מספיק זמן, אז סתם חשבו אותם לבחורים פראים. גם בלשון שלנו, המשקפת את המציאות, הבחינה היא האם 'מתחברים' או לא 'מתחברים'. לא שואלים האם נכון, צודק, אמת. ו'מתחברים' על ידי חוויה, הרגשה. האם מרגישים טוב מאושרים ואם לא – לא. אנחנו מסכימים עם זה, זו בעצם השפעה עמוקה של התפיסה הזאת, הדמיון, הדימוי, האושר שתלוי במוחשיות של הרושם.
כעת הרב מפרט את דברי הגמרא ש"בעקבות משיחא – חוצפא יסגא", כלומר – בתקופת סוף הגלות, קודם ביאת המשיח – החוצפה תִרבה (סוטה מט, ב): כפי סלוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי, מכיוון שהביטוי, היצירה של כח המדמה, לא מחוייבת יותר להיגיון ועקביות מושגית. ואז יאמר מי שהגה ביטוי זה, שהוא דווקא אוהב מחשבה פרדוקסלית, ואין להקשות עליו קושיות. אולי זה באמת מבטא את המציאות, אבל אין שום מחויבות למאמץ נוסף, אפשר להגיד דבר והיפוכו. אין מחויבות לעוצמה התיאורטית שלפחות תתאמץ להגיע לאיזה שורש יותר עמוק שבו לא תהיה סתירה הנראית על פני השטח. לומר דבר והיפוכו פעם נחשב חוצפה, ואילו כיום זה מקובל ואפילו יפה.
וחכמת סופרים תסרח, המדייק, שסופר כל אותיות שבתורה – לא צריך אותו יותר. החכמה הזו קטנונית מדי, מיותרת ומעכבת אותנו, אנשי האמנות. צריך להבין שגם האמנות המודרנית חורגת מן הדפוסים הקלאסיים שהיו דייקנים ומאוזנים, התפיסות ההרמוניות היו סימטריות. כיום זה כבר לא קיים – אקספרסיה, עזות וחוויה עוצמתית, הן מטרות האמנות.
יראי חטא ימאסו כי חטא הוא החטאה מן הסדר, המניין, האיזון. ואף על פי כן, יהיו מי שיאמרו – עדיפה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה. אנחנו מאד מתרשמים מחוטאים חזקים, יותר מאשר ממי שירא חטא.
והאמת תהא נעדרת או שאין אמת, כפי המשמעות הפשוטה, או כפי שאמרו חכמים, האמת תהיה עדרים-עדרים (סנהדרין צז, א). לאמן הזה האמת שלו, ולאחר האמת שלו, והכל מקובל ונכון. אין מחויבות – לוגית או מוסרית – לחפש את האמת הכוללת, האחת.
ופני הדור כפני הכלב, חזרה לפראות ראשונית, אותה טבעיות חייתית – כל-כך שובת לב ומשעשעת, אבל גם מפחידה. כלב מצד אחד הוא מבויית, ומצד שני הוא עדיין חיה. מצד אחד תרבות הזמן היא אכן תרבות, מבוייתת, ומצד שני יש בה השובבות הפראית שהיא גם שובת לב וגם מפחידה. כל הצדדים הללו באו ועדיין באים לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
אותה העדינות הפנימית, ספירת האותיות, המניין, נתינת הדעת על המושגים בעצמם, ההיגיון הפנימי, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, ובמקומן ישנה עוצמתיות חייתית. בתקופה הקודמת העריכו את הצניעות. היום מעריכים את הפריצות, לא במובן של מילת גנאי, אלא את פריצת הגבולות. כשרוצים למשוך, אפילו בפרסומות של מוצרים, משתמשים בביטויים של יציאה מהדרך הישר. מה שפעם היה גנאי הופך לשבח עילאי מפני שהוא פורץ את הגבולות ויוצר חוויה לא רגילה, זו לא דרך המלך הכבושה.
השאיפה לדבקות אלוהית, במובן הקודם, לא להסתפק בעולם הזה, לשאוף לעולם העליון, לזוך המוסר ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, לא מצד מה שהם תורמים לדברים אחרים, בתור השקעה שפעם תשתלם. שאיפה כזו – נעשית חזון יקר. זה קורה מדי פעם, אבל זה חזון יקר.
וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל. מה שהיה נחשב פעם לדבר יפה – הערצת החכמים, הלמדנים המסתפקים במועט שישבו בבית המדרש שעות ארוכות, הם היו דמויות המופת המוערכים וכל השאר היו אנשים גסים שלא משתווים לזה. והנה כעת זה הופך להיות סמל של חולי, משהו שנשאר בשוליים. התחרות, האסרטיביות, ההישגים הנראים לעין, זה מה שקובע גם בישראל.
כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, כל זה הולך ונמוג ובעולם שולט רוח מגושם. "אי לך ארץ שמלכך נער, סמל הכוחות המתפרצים, "העולם שייך לצעירים", ושריך בבקר יאכלו" דואגים קודם כל למצבם הגשמי. עד כאן התיאור הקשה.
הרב מתאר את המהפכה התרבותית של המעבר מעידן הרציונליזם לעידן הרומנטיקה, כאשר ענפי התרבות הבולטים הם בתחום האמנות, וזה משפיע גם על המדע. עד כאן ראינו בעצם את הביקורת הנוקבת של הרב, החושפת את הדחיקה של הדעת מפני הרגש, הדמיון, וממילא נהירה אחריו בלי חשבון ושיפוט. עכשיו הרב מגלה את הצד החיובי שבמהפכה זו: אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שמופיע עליו. הרב רואה בכך תחילה של בניין העתיד.
מתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל תפיסת האלוהות, הערכים, המוסר, ההתנהגות הנאותה, הוכרח כח המדמה להתמוגג, להתמוסס. הכח המדמה לא היה שלם, הוא גרם לנהייה אחרי עבודה זרה, לחורבן בית המקדש הראשון, לגלות בבל. הסתירה הבסיסית הקשה הזו הביאה לידי כך שצריך היה להחליש את הכח המדמה מפני כח הדעת, הכח הרוחני, "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א). ודאי שכח המדמה בימי הבית הראשון היה בסיס לנבואה ורוח הקודש – הרוח העליון המופיע עליו. אבל הוא הביא גם לידי עבודה זרה. הוא היה שלם אצל יחידים שבאמת זכו לנבואה, אבל הרבים נהו אחרי הדמיון הגס, הבלתי מזוכך, אחרי התפיסה החודרת, כמו זו של אמנים. גם כיום איננו עדיין תופסים את כחו האדיר של הכח המדמה, למרות שישנה איזו התעוררות וחזרה. כשם שאמן חש ומזדהה לגמרי עם מה שהוא רואה ושומע, עם ההשראה שבאה מתוך עולם הטבע או החברה ויוצרת בתוכו את הדימויים של היופי, העוצמה, הגבורה, או של אימה, פלצות וחרדה. במידה כזאת כנראה, חשו רוב האנשים, לכן עבודה-זרה היתה כל כך מושכת. איתני הטבע, הצמחים, בעלי החיים, שידרו עוצמה של גבורה ויופי שאי-אפשר היה לעמוד בה. היה ברור לאנשים ששם מוקדי הכוח, הריכוז של החיוניות העצומה, ורבים רצו להתחבר לזה. והתפיסה הרוחנית בישראל הכל-כך מזוככת, של "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) לא הסתדרה עם זה. ואף על פי שאצל יחידים שהגיעו למידת הזיכוך הנכונה זה באמת הביא להופעת רוח הקודש, נבואה וחזון נפלא, אצל הרבים זה הביא למכשול.
הוכרח כח המדמה להתמוגג, מן הסתם הרב מסתמך על התיאור שתיקנו חכמי ישראל לבטל את יצר העבודה הזרה, וראו שיוצא גור אריות של אש מבית קודשי הקדשים, כח הדמיון האדיר (סנהדרין סד, א).[79] כח הדמיון מוכרח היה להתמוגג מפני התפיסה הרוחנית, אבל כל זה לצורך תיקון. לעתיד לבוא צריך להיות גם הכח המדמה בשלמותו.
מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקדש העליון, ביטול הנבואה, "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא), זה כח הדמיון. לנגד עיני רוחו של הנביא הופיעה איזו תמונה, שבאה מכח עצום של דמיון. אצל חכמים זה ביאור מושגי, מחשבות והגדרות, לא דימויים. מאז, דימויי הנביאים הופכים להיות משלים, חומר לניתוח והפשטה, מרחיקים את הקליפה של המשל כדי להגיע לנמשל. זה כמובן נכון אבל לא מספיק, זו לא אותה עוצמה.
הכח הזה עתיד לבא על ידי מלכא משיחא. מכיוון שאנו בעידן של הכנה לאותה גאולה שלמה וכוללת, חוזרים אט-אט הכחות השונים לאנושות, וכולנו, כל בני-האדם בכלל וכמובן כל בני-ישראל, עוברים הכשרה זו. כל הכשרה באשר היא, היא תהליך לא פשוט, כי אנחנו תמיד נוטים להזדהות עם מה שאנחנו עושים, לראות במה שאנחנו עושים לא אמצעי אלא מטרה, אחרת כאילו אין טעם בדבר. אם חושבים על ההכשרה עצמה כדבר בפני עצמו, אפשר להגיד הרבה ביקורת, ובצדק. כאשר אדם צם, הרופא בצדק מותח ביקורת על הצום – אם אדם מונע מעצמו מים ומזון, הוא מייבש את הגוף ופוגע בתפקוד של האיברים. אך הביקורת נכונה אם האדם חושב שהצום הוא המטרה, שזה בפני עצמו ייתן לו איזו תועלת. אולם אם זו הכשרה, הוא מאמן את כחותיו הרוחניים, מייחד את עצמו למחשבות ולתשובה, קצת מרחיק את עצמו מזרם החיים הרגיל, הפגיעה בגוף אינה כזו נוראה. הנזק הפיך, אפשר לתקן אותו, והרווח, המטרה, מאד חשובים. זו עצה מרחוק, הכשרה שהאנושות מכשירה את עצמה ומסתגלת לאותו הכח שבזמנו הורחק ובמידה רבה התמוסס. אבל הרבה אנשים חושבים שזו מטרה בפני עצמה – אמנות לשם אמנות. על זה יש הרבה ביקורת צודקת. אם לא לוקחים בחשבון את המוסר והחזון הכללי, זה לא יכול לגאול את האדם. גם אם היצירות הן יפות והאמנות מרוממת, זה לא מספיק בפני עצמו.
על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, עד שכל העניינים, הפרטים והתכונות השונות שיש בכח המדמה יצאו אל הפועל בכל ענפי האמנות, הגישות החברתיות והתרבות הכוללת. ואז יהיה כסא נכון ושלם, כסא הוא כמובן כלי, לא בונים כסא לשמו, אלא כדי שמישהו – הראוי לכך – ישב עליו. זהו כלי לרוח ד' העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח ד'. על מלך המשיח לעתיד לבוא נאמר שיהיו בו רוחות אלה "רוח חכמה ובינה, לא ויתור על החכמה, כפי שנראה עכשיו, שהחכמה נדחית מפני כח המדמה. רוח עצה וגבורה שיש בו תערובת של התכונות הנפשיות הקשורות לחכמה, העצה, אבל גם הגבורה, ההתנהגות, היכולת לכבוש ולשנות, רוח דעת ויראת ד'". שיש בהן גם מקום לדימויים. דעת היא חיבור למציאות יותר עליונה, בדרך כלל זה בא על ידי דימוי שאנו יכולים לדמות לעצמנו, אך יראת ה' היא דימוי כמעט הפוך, מפני שהוא צריך קצת להרחיק אותנו מן הקרבה המסוכנת מדי שהדעת מביאה. אל לו לאדם לחשוב שהתקרב וכעת הוא יודע ומבין הכל, נצרכת היראה להרחיק ולשים את האדם במקום הנכון, וגם זה על ידי דימוי של גדולת ה' וממילא לעומתו קטנות האדם וההוויה. כך יושלם הכסא על כל רגליו, רגל של תבונה וגם של רצון, דמיון ורגש.
