עיקר העניין בדברים אלה הוא בהדגשת האחדות, אפילו זו שבין הטוב לבין מה שנראה כרע, נחות ותחתיתי. נפש האדם מלאה רציות, שלפעמים מכוּנוֹת יצרים, כמו היצר להיות בעל מעמד ורכוש, אהוב, מוערך ומכובד. לעתים יצרים אלה יוצרים סיבוכים ובעיות, מפני שהם דוחקים בנו לעשות דברים לא נאותים, לחמוד את מה שלא שלנו, לקנא ולהתחרות. על כן, קיימת גישה הדוגלת בתיקון העולם והחיים על ידי הינתקות מהתחתיתי והנחות והתרחקות מן הרע. גישה זו נובעת מתוך מחשבה שעל ידי ההינזרות מכל אלה, ממילא יישארו רק הטוב, היפה והנעלה. כך למשל הסטואיקנים, שעסקו בשאלה מוסרית-נפשית זו, ניסחו את החוק על פיו אדם צריך להיות שווה נפש, לא להתפעל משום דבר, וכך ממילא, לא יגיע למצבים בלתי נעימים, גם בתוכו וגם ביחס לזולת. ברם, לאמיתו של דבר לא ניתן להצליח בכך עד הסוף. אמנם טוב שאדם לא יהיה יותר מדי להוט, אבל אי-אפשר שהדברים לא ייגעו לו במידה כלשהי. כמו כן, מלבד הנפש, האדם הוא גם בעל גוף שיש לו דינמיקה משלו – רעב וצמא, עייפות, חולשות, שכולם דורשים טיפול.
דברי חז"ל על "הנעלבין ואינן עולבים, שומעים חרפתן ואין משיבין" (גיטין לו, ב), אינם כמו האידאל של הסטואיקנים. אותם אנשים שמתאר המדרש "נעלבין" – זה נוגע להם ואכפת להם, אולם בכל-זאת "אינן עולבים" – מתגברים מבחינה מעשית. זו מדרגה גבוהה יותר מאשר שוויון הנפש, שהוא תרגום מימי הביניים למושג היווני "אפאתיה" – פאתיה היא תשוקה, והאות א' בתחילת המילה מציינת ביטול ושלילה. כשאדם לא מתרגש ומתפעל, אפאתי, זה לא סימן טוב. נכון שלא צריך להיות להוט מדי, כזה שאפשר להצית בקלות, ויש להיות בעל שיקול דעת וקור רוח, אבל אין להיות אפאתי, דבר שהוא בלתי אפשרי הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. אדרבא, לעומת המושג "שבירת המידות" שהיה מקובל בתנועת המוסר, אמרו בהלצה, שכששוברים אחד יש שניים במקומו. כלומר, הרבה פעמים כשמנסים ללכת נגד הטבע, נוצר סיבוך יותר קשה. אפשר וצריך לתקן ולרסן, אבל לא לשבור ממש. זה גם קשה וגם כשמצליחים התוצאות לא תמיד טובות יותר. מעבר לכך שההתנתקות המוחלטת מן הרגשות והיצרים איננה אפשרית, היא גם יוצרת בעיה פילוסופית ותיאולוגית קשה לגבי מושג האחדות. מי שמתבונן במושגים הגדולים לא יכול להרשות לעצמו לומר שיש בעולם חלקים חסרי ערך ומשמעות, שאין לאדם אלא להתרחק מהם.
הישרת העקמומיות בתכונות, בדעות, בהשקפת החיים, עד לעליות הקודש המעולות. אפילו בעליות הקודש לא תמיד הכל ישר לגמרי, גם שם יכולה להיות עקמומיות. החסידות הנעלה, למשל, שלעתים מתחלפת בקנאות נוראה. הקנאי בסך הכל רוצה שהכל יהיה בתכלית הקדושה. זה יפה מאד, אבל הופך להיות עקום כאשר הוא כועס בגלל זה על עצמו, על בני משפחתו או על החברה כולה. על-פי מה שידוע כיום על כת האיסיים או הקומראן (ואולי מדובר באותה כת), היו להם הרבה טענות צודקות. אכן, הכהנים הגדולים קנו את הכהונה בכסף ובשחיתות רבה. השאלה היא מה עושים במצב כזה. הם הגיעו למסקנה שהמקדש, הכהנים ועם ישראל כולו כבר לא שווים דבר, כולם בני חושך ורק הם, בני האור, ילכו למדבר וייסדו חברה אחרת. זה מהלך שנבע מחסידות עליונה. מתוך ביקורת נכונה, נכונות להתמסר לחיים צנועים, לחלק את הרכוש והקפדה על טהרה, כפי שרואים מן המקוואות הרבים שנמצאו שם. אבל בסופו של דבר, כתות אלה עברו מן החסידות העליונה לקנאות איומה ונוראה של פגיעה ביסודות התורה והמוסר.
זקוקה היא, פעולת ההישרה הזאת, לחדור בשרשים התחתיים, אי-אפשר להבריא את העץ מבלי שמטפלים גם בשורש. גם מי שרוצה את הפירות מבין שהם לא יצמחו כראוי ללא טיפול בשורשים. אם מתעלמים מן האחדות, הקשר האורגני העצמי שיש בין השורשים, הגזע, הענפים והפירות, התיקון לא יצליח. צריך להתחיל או בכל אופן להגיע גם לשורשים התחתיים, ועמם לעלות לספירות (אולי ספִירות, מונח מתורת הקבלה, ואולי ספֵירות, הרמות העליונות) הגבוהות יותר.
כשההתפצליות [התחתיות][77] שולטות לעצמן, ההתפצלויות העליונות הן הענפים, והתחתיות, הבלתי נראות, באות במגע עם רבדי הקרקע והיצורים השונים. הן מעכירות ומחלחלות, מזהמות ומגשמות הגשמה גסה ומזוהמה את כל אויר החיים. יכול לקרות מצב שבו נדמה כאילו לשורשים יש חיים משל עצמם. בעולם הצומח זה כמעט ולא קורה, אבל לצורך המשל, הם מפסיקים לדאוג לגזע, הענפים או הפירות, ואז הופכים לגורם מפריע, חיים ללא אידאל. בנמשל: "מרבה בשר – מרבה רימה" (אבות ב, ז). כשאדם רוצה לפתח ולטפח את גופו זה בסדר, אבל אם מדובר רק בכריסו, הרי בסופו של דבר יהיה מזה רק רקבון, רימה, זוהמה ולא יותר. השורשים זקוקים להיישרה, חיבור נכון, גם לטובת העץ כולו וגם לטובתם הם.
לעומת זאת, כשמחברים את הההתפצלויות התחתיות נכון – כשהן נאחזות ומתבטלות בתכנים שממעל להן ועולות בעליתם הרי הן המוסיפות אור וחיים. השורש יודע לספוג לחוּת ומינרלים, ובתוכו נעשים תהליכים מופלאים, ובדרך הנראית כמו מאמץ של הצמח, הנוזל המזין עולה ולא יורד. ישנם הפרשי לחץ פנימיים, והנוזל עולה אל הגזע, הענפים והפירות. כל זה כאשר מחברים נכון את השורשים, הענפים והפירות. אותו דבר שאם הוא היה עומד רק לעצמו היה מוסיף זוהמה ורימה, יכול לא רק שלא להפריע, אלא להחיות את הכל. שני תהליכים קורים בעץ – קליטת האור החיצוני בפוטוסינתזה, והפיכת אור לאנרגיה וסוכרים בתוך העלים והענפים. בדומה לפעולת ה'אור מקיף'. אבל יש גם תהליך הדומה ל'אור פנימי', אותו המזון המגיע מן השורשים ומוסיף חיים, ממילא גם מוסיף את האפשרות של פוטוסינתזה. ה'אור הפנימי' וה'אור המקיף', האנרגיה שמהאור והאנרגיה שמהשורש מתחברים זה לזה.
החיבור הנכון של ההתפצלויות יוצר טוהר דחייה של כל מחלה וזוהמה, ככל שזה יותר בריא. וקודש, ביטוי הייחודיות. גם עץ, רק אם הוא בריא הוא יכול לבטא את הייחודית שלו, פירותיו והעלווה שלו. אומץ, כח החיים, ההמשכיות וההפרייה ותפארת בכל. היופי, ההתפשטות, הנוכחות.
מאותו משל ראשוני, שכבר מופיע בתורה – "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), ואחר כך בדברי המקובלים "אילנא דחיי", ואילן הספירות המסודרות בדמות עץ, הרב עובר למה שבעצם רצה לדבר עליו: יסוד נצחי הוא "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר הטוב וביצר הרע". אדם יכול לחשוב שהוא אוהב את אלוהים, אבל מחשבה זו נוצרת בו רק כאשר הוא נינוח ויש לו נטיות של צִדקות. כאשר הוא זועם, כועס ומקנא, הוא לא מכיר באלוהים ולא רוצה אותו. כנגד זאת התורה אומרת שאהבת ה' היא בשני היצרים, ביצר הטוב וביצר הרע. זו משימה קשה, אבל זהו יסוד נצחי, לעולם הוא נכון. אמנם היצר הטוב יכול להביא את האדם להתנתקות מחלקים של העולם, אבל זה לא מעשה רע, הוא טעות. מעשה רע נובע מכוונת זדון, לגרום לרע באופן פעיל. מנגד יכולות להיות תוצאות לא טובות גם מהמעשים הטובים. להיות רחמן, למשל, זה יצר טוב. אבל כל אחד יכול לתאר לעצמו שאם יהיה נדיב, רחמן ונעים הליכות כלפי פושע נאלח, כמובן שהתוצאה תהיה לא טובה: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקו"ש טו, קכא).
הפסוק מדבר על מצב נפשי מיוחד, המאפשר וממילא גם מחייב להתייחס לשני היצרים, זהו מצב של אהבה: האהבה אינה שלמה ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה כי אם כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, לא כתוב "והכרת", או "והאמנת בד' אלוהיך ובכחו". פירושו של חיוב האהבה הוא שהאדם לא רק מכיר בכחו של ד', מאמין בו, משלים עם מציאותו ומכניע את עצמו לפניו, אלא הוא אוהב, מזדהה עם הנהגת העולם שלו. זה ממילא חייב לכלול את הכל. היחס החיובי ליצר הרע, הוא לא רק להכיר במציאותו ולהסתדר איתו, אלא להתעמק בשורשיו העמוקים של היצר הרע, עד למקורו הנשגב. באופן כזה יש לקבל אותו, לצרף אותו לטוב. לא כשמחלישים אותו או גודרים אותו, שזה אינו מספיק. לאהוב את ה' פירושו לאהוב את בריאתו. זהו היסוד הראשי, הנצחי, כדי לתקן את הדברים באופן היסודי ביותר. קודם כל יש להבין אותם באופן היסודי ביותר, שהרי אנו יכולים להבין גם ברמה האינטואיטיבית את מי שאנו אוהבים. את מי שאיננו אוהבים, קל לנו לחרוץ דין לגביו שהוא לא טוב. אך כשאוהבים מישהו, גם אם לא מסכימים עם מעשיו, מבינים משהו, וממילא מנסים למצוא את הטוב שבישנו בכל-זאת. אנו מנסים בכל המאמץ לחבור אל הקודש, המקור הראשוני, לחשוב איך בכל זאת זה יוכל להאיר. רק אהבה מביאה למעמד נפשי כזה של המאמץ הבלתי פוסק, גם להבין וגם לזכך ולא לדחות. לכן רק אחרי הציווי "וְאָהַבְתָּ", יכול להיות הציווי "בְּכָל לְבָבְךָ" – רק האהבה יכולה להיות התשתית לעבודה בשני היצרים.
והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות, להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב. להוסיף את הלהט, התשוקה והתאווה אל הטוב. הכוח היסודי של היצר הרע הדוחק באדם לעשות דברים שלא כל כך נוח לו איתם, משום שלא נעים לו להיות רע, אבל הוא עושה אותם בכל זאת – זהו כח עצום. שאלה קשה היא, מדוע אין כח כזה בעשיית הטוב. אנחנו הרי מעריצים, ובצדק, את הצדיקים הנפלאים שיש להם תשוקה אל הטוב, שצינת החורף, חשכת הלילה או חולשת הגוף לא עוצרים אותם מלעשות טוב. אדם רגיל עושה טוב כאשר זה מסתדר לו, לא קשה מדי. לעומת זאת, בתחרות רצים, מוסרים את הנפש. זהו כח עצום. היצר הרע מביא איתו את הלהט, התשוקה, הנכונות לפרוץ את המסגרות הרגילות.
דבר זה נוהג בדעות, בתכונות דברים אובייקטיביים, וגם סובייקטיביים – ובעצמיות החיים; בהבנת העולם, בהשכלת האמונה, בחנוך הכללי והפרטי, בשאיפות העדינות רגישות, שימת לב לדברים קטנים. גם פה צריך תשוקה ולהט. אדם קנאי, למשל, הוא כל כך רגיש, שם לב מיד אם משהו לא בדיוק כשורה. מי לא חייך אליו חיוך מספיק רחב ומי אמר לו שלום כשהוא לא הראשון אלא רק השני. זוכרים היטב את התשוקה הזאת, גם בדברים העדינים, קלי הערך. גם בשביל רגישות זו נצרכים תשוקה ולהט, אי אפשר בלי זה. של החיים, בכלל, החי והצומח, וגם של האנושיות, של הלאומיות, הכבוד הלאומי, ושל השלמת האדם באור תקות האושר המעולה, כל מה שנזקק לשלמות הנשאפת, הרצויה, אל יוותר בקלות לומר שאם לא מבינים הכל זה בסדר. אדם שלוהט בשאיפת האושר לא יכול להסתפק במעט. זהו מניע אדיר בתהליך ההתפתחות.
כדי לאחד את היצר הטוב של המטרה והיצר הרע של הלהט והתשוקה העזה, לזה דרושים כל כחות הטוהר האדיר של גבורת החכמה העליונה. מקור האחדות בטרם התעוררות הדינים והחלוקה ליצר טוב ויצר רע. החכמה בכלל, המבינה, לא מחלקת לטוב ורע אלא מבינה את התפקיד של כל דבר ודבר. השיפוט המוסרי לטוב ולרע בא בשלב אחר, תמיד יישאל מה טוב ומה רע, כי אותו דבר יכול להיות טוב במצב אחד ולא טוב במצב אחר, וכן להיפך. גבורתה של החכמה העליונה היא בכך שהיא נותנת מקום מתאים לכל דבר. לכאורה יש לתמוה מדוע יש לאדם שני יצרים, למה לו המלחמה הזאת והניסיונות הללו, לשם מה המאבק המתיש ומביך, בו לעתים האדם נכשל ואז מאוכזב ורע לו. בגמרא מתואר שחכמים ביטלו את יצר עבודה-זרה (סנהדרין סד, א), כלומר – בטלו חלקים מן היצר הרע, מכיוון שעבודה-זרה הביאה לחורבן בית המקדש הראשון, ורצו למנוע מאותו היצר להחריב גם את בית המקדש השני. חז"ל מתארים שכאשר הצליח אותו הביטול של היצר, יצאה דמות שנראית כמו גור אריות של אש מתוך קדשי הקדשים. המשמעות של תיאור ציור זה היא שבית המקדש השני היה חלש במאוד מן הראשון. לא היה הלהט – גור אריות זו להיטות כפולה ומכופלת – גם אריה וגם צעיר, ועוד מאש. עוצמה אדירה של מוחשיות, הזדהות, דבקות המאפשרת גם נבואה, דימוי שנוצר ברוחו של אדם באופן בולט וברור. כעת נשארה חכמה ללא נבואה. בחכמה יש מונחים ובירורים, אבל זה כבר לא אותו הלהט, לא אותה התשוקה וההזדהות שהיתה קודם. חכמים החליטו שזה מחיר ראוי לכך שבכל-אופן היהדות תיטהר מסיגי העבודה הזרה, מאותה מוחשיות בולטת, כובשת, שלא יכלו לעמוד בה ואף רצו אחריה, כפי שתאר המלך מנשה לרב אשי שזלזל בו כיוון שעבד עבודה-זרה (סנהדרין קב, ב). לאחר מכן ניסו לבטל עוד מחלקה ביצר הרע – את יצר העריות, אך ראו שזה משפיע על כל הטבע: כאשר נצרכו לביצה טרייה עבור חולה, לא מצאו. כשהבינו שלביטול היצר הזה יש השלכות קשות מדי, החזירו אותו. החכמה העליונה אומרת שלא לבטל את היצר הרע, למרות הקושי שבהתמודדות עִמו, החטאים והטעויות. על בני-האדם לזכך, להכיר את העומק ולביית את הפרא הזה, לרתום אותו ולתת עליו מוסרות של מוסר, שבעזרתן אפשר לכוון את להט היצר. הטוהר של החכמה העליונה הוא לדעת שיש פרא ויש גם כוחות לביית ולתרבת אותו, לא להשמיד אותו: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). תבלין אינו תרופה, אינו מרפא בכך שהוא משמיד את המחלה – את היצר הרע, אלא משביח את טעמו. החכמה העליונה בגבורתה, בגבורת הסדר שבה, יודעת להעמיק לשורשיו של היצר כדי להשביחו, לכוונו לטוב ולא לבטלו. על דיני פרה אדומה אמר שלמה המלך, החכם באדם: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג; במדבר רבה יט, ג). תמוה כיצד זה שכדי לטהר מטומאת המת צריך להרוג פרה ולשרוף אותה עד לאפר. זו עבודה מוסרית לא פשוטה, איך מטהרים ואיך רותמים הרע לטוב, ולזה נצרכת חכמה עליונה וגבורתה, כפי שהיא נצרכת כדי לעבוד באהבה את ה' בשני היצרים.
ומטרתו של סוד ד' אשר ליראיו, סוד אחדות שני היצרים. יצר הטוב גלוי, על זה לא צריך סודות. הסוד הוא העבודה שבשני היצרים, וזהו סוד למי שהוא הקרוב ביותר לשלוט בזה – יראיו, "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח): החכמה שביראה היא שהאדם לא אומר שיש דבר שהקב"ה ברא והוא מיותר, אלא מכירה בכך שאדם צריך להתאמץ. אמנם זהו סוד, הנתון ליראי ה' כאשר הם מגייסים במאמץ רב את גבורת החכמה העליונה ומגלים שישנו טוב שקיים מעבר לשיפוט הראשוני.
ההולך ומתנוצץ בלבבות, על ידי גיוס כוחות הטוהר של החכמה העליונה. על-אף שכולם מעריכים את הצדיקים, כיוון שרוב בני האדם אינם צדיקים, אנשים מרשים לעצמם שלא לנהוג בצדיקות. שיהיו צדיקים יחידים, נזירים בפסגות ההרים, אך שאני לא אצטרך להתאמץ מדי. אולם ה' ציווה לאברהם שתצא ממנו אומה שלמה שומרת צדקה ומשפט, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא), כולם בבחינת צדיק. יכולה להיות חברה אנושית שלמה המתוקנת מבחינה מוסרית, למרות שיש בתוכה צדיקים, בינוניים ואפילו רשעים, אבל כציבור יקיפידו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט)[78] ומכאן ההוראה לכלל האנושות, שלא תפטור את עצמה באמירה שיש צדיקים מיוחדים ולא כולם צריכים להיות כאלה. זה לא כמו כישרון מוזיקלי שרק אנשים מסוימים ניחנו בו, אלא הצדקות נוגעת לכל אחד.
המכבש לו את דרכיו על ידי כל האמצעים הרבים והשונים, סוד האחדות שבין שני היצרים, כאשר היצר הרע מגביר את להט הטוב, מגיע על ידי דרך היסטורית לא פשוטה של מהפיכות, מלחמות וחילופי תרבויות. אך למרות כל הקשיים שבדרך ועם כל הבעייתיות, בכל זאת ישנה עלייה.
החוצב לו גולות עליות וגולות תחתיות, סוד האחדות חוצב מקום לקיום, תוך שהוא נאחז במושגים הנעלים ובמושגים התחתיים – מה שנוגע לקיומו הבסיסי ביותר של האדם, מזונו, ביתו, בגדיו ופרנסתו, גם שם צריכים להתנוצץ מושגי הצדק, שלפעמים באים עם להט החמדנות והקנאה. בכל המהפיכות החברתיות הגדולות הסוד הולך וכובש לו דרכים, ומתקופה לתקופה רואים עלייה. לא הכל טהור ונקי, אבל הטהרה מתרבה אט-אט. יראי ה' יודעים שהעולם הולך לקראת זה. הערכים החשובים מוגברים על ידי היצר הרע. היצר הטוב הוא להיות סבלני ועניו, להשלים עם מה שיש ולהסתפק במועט. יש בכך משהו יפה, אדם מקבל הכל כי זהו כנראה רצון ד'. ואם הוא מתקומם ולא רוצה לקבל, זה יצר הרע. אך הרבה פעמים היצר הרע נחוץ ולמעשה טוב – במהפיכות חברתיות, כלכליות ומוסריות, והרבה פעמים גם מהפיכות דתיות, כאשר לא רוצים את הצורה הקודמת של הדת (עי' מאמר 'יסורים ממרקים' אורות, חלק 'זרעונים'). ישנה תערובת של יצר טוב ויצר רע, שמתברר שמובילה בכל-זאת לאיזו התקדמות, ביסוס את העקרונות המוסריים הנכונים שבלי היצר הרע לא היה קורה.
סוד האחדות בא דרך פתחים לפעמים דרך הפתח הראשי של אמירה מוסרית אידאלית, ולפעמים דרך חרכים וחלונות, מן הצדדים. על המשיח נאמר שהוא "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט) כמו קרני אור שמתנוצצים באפילה. ואפילו לא רק באופן של בניין, אלא גם דרך פרצים והריסות, ולפעמים במלחמות ומהפיכות עקובות מדם. היה ראוי מתחילה שיהיה יותר טוב, אבל בפועל גם זה קורה. נערך אותו הבירור מהו הדבר הראוי, גם אם הוא מלווה בהמון יצר הרע, תחרות, קנאות, חמדנות, התפרצות פראית. ובכל זאת, והכל אל מקומו, מקום האחדות שבטרם החלוקה ליצר טוב ויצר רע, מקום החכמה העליונה. כל התהליך כולו שואף זורח הוא. לא קל לראות את זה כשנמצאים בתוך ההריסות והפרצות, כשמידת הסבל והכאב היא נוראית, אך התנועה לאידאל הנשגב אינה פוסקת.
אנו חיים בדור של תהפוכות גדולות, מלחמות נוראות ואיומות, שאותן עוד זוכרים אנשים מבוגרים. דור זה תואר על ידי חז"ל כדור של מלחמות, צרות, וגזרות קשות. על תקופה זו של עקבות המשיח אמרו האמוראים עולא, רבה ורבי יוחנן, שאינם רוצים לראות בה. אולם רב יוסף אומר שהוא מוכן גם לשבת בצל גללי חמורו של המשיח, מרוב רצונו הגדול לחיות בתקופה זו (סנהדרין צח, ב). מדרש זה צוטט פעמים רבות במאה השנים האחרונות, ובאמת מי שהגיע לדור זה זכה לראות ישועות גדולות אך גם צרות נוראות, חורבן ותחייה, מלחמות, שכול וכאב, וגם ניצחונות ושמחות עצומות. פרצות והריסות ומהפיכות רוחניות וגשמיות. הנכונות להיות תאבי גאולה, איך שלא תבוא ובאיזה דרך שלא תבוא, היא נפלאה. אבל אין די בה. יש לעשות הכל כדי למעט באותן הפרצות וההריסות של דור עקבות המשיח, על ידי ההתאגדות של יראי ד', על ידי תחיית הקודש והצבת חזון לאומי. הוראת דרך רחבה ומאירה לתחיית הרוח, התרבות והמוסר, לא להיות נגררים לתוך הפרצות וההריסות, המלחמות והמהפיכות, לא רק להיות מגיבים או שורדים, אלא גם פעילים ומנהיגים. זאת הדרך לגייס את כל כוחות הטהרה של גבורת החכמה העליונה. הדברים היו נכונים אז, ונכונים גם היום. אל לנו רק להלין על הדורות הקודמים, עכשיו אנו כאן ועלינו מוטלת מלאכת הקודש של בירור תבוני, עמידה איתנה ויכולת נכונה לצרף את היצר הרע אל היצר הטוב. משימתנו היא להבין את מה שהיה בעבר, ולעשות הכל כדי שהעתיד יהיה טוב יותר, צודק, מאיר, עוצמתי וקדוש יותר.
