בפרק זה ישנו בירור מעמיק של מערכת היחסים הסבוכה בין ישראל לעמים, לא כמערכת יחסים פוליטית או כלכלית רגילה, אלא ככזו של ציפיות עמוקות, ערכים ותפיסות עולם. כמובן שיש משמעות גם למישור הפוליטי, הצבאי או הכלכלי, אבל העיקר הוא בתחום הרבה יותר גבוה ומשמעותי, של ערך ומשמעות החיים. לא רק עמידתו של האדם מול אדם אחר, אלא גם מול אלוהים, במובן של עמידה מול מקור הבריאה ותכליתה. הבנת ערך קיומו ומעשיו של האדם, והידיעה כיצד לשאוף אל האושר, אל הנצחי והאמיתי.
ככלל, האדם מכיר שלוש דרכים לנסות לממש שאיפה זו: נחלתם של העמים מלכתחילה היתה עבודה זרה – אלילות. אחר כך היא הוחלפה בכמה מקומות לאורך ההיסטוריה במינות. הכוונה כאן היא כמובן לנצרות, אבל גם האיסלאם מבחינה זו הוא מינות. להבדיל משתי דרכים אלה, קיימת דרך האמת – התורה המתגלה בפועל על ידי עם ישראל. לא ניתן להפריד בין ישראל והתורה, מפני שפירושו של דבר יהיה מחיקת חלק גדול מהתורה המדבר על ישראל, וגם התעלמות מן הדרך ההיסטורית שבה בני-ישראל שזכו גם לנבואה וגם לחכמה במשך כל הדורות, ידעו לעצב ולממש את התורה בחיי האומה ולגלותה בעולם.
אחדים מהגדולים שבחכמי ישראל נתנו את דעתם על השאלה האם יש הבדל בין אלילות למינות, ואנו מוצאים דברים לכאן ולכאן. מצד אחד השוואה לאלילות, ומצד שני הצבעה על שינוי מסויים לטובה. כאן הרב משתמש בהגדרה שעל-פיה המהות לא השתנתה אלא רק העמדה. גם שינוי כזה אינו דבר של מה בכך, אבל הוא עדיין רחוק מאד מהאמת. בנוסף לכך, הרב עורך השוואה רבת השראה ועניין בין המינות לבין קין וקורח.[74] הפרק מסתיים בפיתרון שהוא יכולתן של האומות לשוב בתשובה למרות הכל, להכיר מחדש בגדולת ישראל כבעלי בשורת האמת האלוהית הנוגעת לאומות כולן. רק אז, באחרית הימים, תוכל מערכת היחסים האמיתית שבין ישראל לעמים להגיע אל מקומה הנכון והראוי.
הפרק נפתח בקביעה נחרצת: הנצרות והמינות נובעות שתיהן מיסוד הרשעה. הויכוח נגדן איננו רק ויכוח תיאולוגי החשוב אמנם בפני עצמו, אלא גם ויכוח מוסרי של רשעה לעומת צדקוּת. יסודה של הרשעה הוא לבצר מקום בתוך הטוב והקודש, כלומר לחלל את הקודש ועוד יותר מכך – לסאבו ולטמאו. יסוד זה מתגלגל בסופו של דבר גם לרשעות חברתית ומוסרית ממש: רצח, גזילה והפקרות בשם הדת והאמונה, אבל הכל מתחיל מן היסוד הראשון, הרצון לבצר מקום לדברים שליליים בתוך הקודש.
לא כל סוג של רשעות מתיימרת בפירוש ובאופן רשמי להיות גם תיאולוגיה, אבל בכל רשעה מצוי היסוד התיאולוגי של המחשבה שהא-ל בעצמו נוהג כך. ניתן לראות זאת באלילות המיתית, בה האלילים מרשים לעצמם הכל, מפני שהם חסינים ממשפט: רצח, אונס, גניבה, גזילה, רמייה ועוד. זו תפיסת עולם איומה ונוראית. האדם לא יכול להרשות לעצמו את מה שזאוס מרשה לעצמו, מפני שאפשר להעניש אותו, אבל לא בכדי המלכים שזיהו את עצמם לא פעם עם אלילים, באמת הרשו לעצמם הכל.
יש לציין שהרב אינו מזכיר כאן את האתיאיזם או הכפירה, מפני שהוא מדבר על תפיסות עולם חיוביות שבאות לומר משהו, להתוות דרך ולעצב פולחן ולקבוע רעיונות וערכים. כמו כן, הכפירה היא לא תמיד רשעה, וכאשר לא ניתן לסבול את הצורה שלבשה האמונה, יש לה מקום חיובי של שלילה וניקיון. אולם מפני שהיא אינה אלא שלילה, אין לכפירה מעמד עצמי והיא אינה יכולה לשמש יסוד חיובי (עי' מאמר 'יסורים ממרקים' אורות, 'זרעונים'). המנון התנועה הסוציאליסטית מכריז "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אך אם אין ערכים חדשים במקום אלה שנחרבו, יצמח בסופו של דבר משהו דומה מאד. למשל, המהפכה הסוציאליסטית התגלגלה למטריאליזם, שהוא קידוש החומר המתקרב להיות אלילות, לא משנה אם הפולחן הוא לעץ או ללבנה, או לחוקי הטבע כפי שמבינים אותם. גם הפלורליזם הביא תועלת בתחילה, כאשר לחם נגד הקנאות וצרות האופקים, אך כאשר הוא מבסס את עצמו כתפיסת עולם חיובית, הוא יכול להיות גם עבודה זרה.
יסוד הרשעה, הוא עצם ההתיימרות לסאב את הקודש. כמובן שעובדי עבודה-זרה לא אומרים שהם באים לסאב, להיפך, הם מדברים על ערכים יפים וגדולים. אך השאלה המוסרית הגדולה היא כיצד הם תופסים את המציאות. האם היא חומר גלם שיש לעצב ולתקן, לשנותו לטובה, לטהר ולקדש, או שאנחנו באים לבצר מקום לסיגי החיים, לקבל את המציאות כמות שהיא על קִרבּה ועל פִּרשה, תוך שאנו קובעים שכל מה שיש זה כבר טוב ולא צריך שום תיקון, לא טהרה ולא עבודה. באופן בוטה, הדבר בא לידי ביטוי בדו-שיח שבין רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע (תנחומא תזריע ה):
"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע, הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו למה אתם מולים, אמר לו אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הָביאו לי שבולים וגלוסקאות, אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים. אמר לו טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, אמר לו ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן.
טורנוסרופוס שואל שאלה תיאולוגית, שהיתה אמורה להכשיל את רבי עקיבא: מה גדול יותר, מעשי אלוהים או מעשי אדם. לכאורה מה שאיש דתי אמור לענות הוא שמעשי אלוהים, אולם רבי עקיבא עונה שמעשי אדם יותר גדולים: הרי חטה כפי שהיא גדלה פחות טובה מאשר לחם או גלוסקא. תפיסת העולם של רבי עקיבא אומרת שהעולם הוא חומר גלם ודורש תיקון ושינוי, אך טיבו של התיקון הוא לא נגד מהות העולם וקיומו. אדרבה, התיקון בא לחשוף ולגלות את הטמון והחבוי בתוך העולם על ידי פעולה אנושית רבת מאמץ ותבונה. לא בכדי מדובר כאן על ערלה, שהיא דבר המסתיר ומכסה. הדוגמא במדרש היא של ערלת הבשר, אבל בנבואה מופיעה גם ערלת הלב, ומשה אומר "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב), יש משהו שמפריע לי לדבר, מכסה על דיבורי הפנימי מלצאת החוצה.
העולם נתון לאדם – "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז), אך הוא מכוסה. כל הצורות הרבות שעשויות להתגלות ממנו עדיין גנוזות בתוכו. האדם איננו עוד אחד מיצורי העולם, אלא נברא בצלם אלוהים, וככזה עליו לפעול עם א-ל, לעבוד את ה' על ידי הוצאת העולם מן הכוח אל הפועל, על פי אותן המטרות האידאליות של קדושה וטהרה. על האדם להשקיע את מרצו, תבונתו, דמיונו, רגשותיו וכל כשרון נפשו, כדי לתקן את העולם, לטהר ולקדש אותו על ידי הגילוי של מה שיש בו.
לעומת זאת, בתפיסה האלילית הכל כבר מושלם והאדם אינו אלא אחד מיצורי עולם. אפשר להתפעל מצורתו של עץ, הר, ים, שמים יפים ונהדרים, אפשר להתפעל גם מהאדם כיצור, ודי בכך. לא יעזו לבוא ולהסיר את הערלה, לקלקל את המעשה האלוהי. אכן, אדם רגיל לא יודע אם מדובר בקלקול או בתיקון, אלא כאשר יש אליו התגלות אלוהית. הסרת הערלה אצל אברהם היתה כאשר הוא צווה על ידי ד'. עם ישראל מתייחד בכך שהיה במעמד הר סיני ונבחר לשמוע את קול ה' ולקבל את מצוותיו. אילו היתה האלילות מתמצה בתהייה מהו המעשה שנכון לעשות כדי לשנות את העולם ולתקנו, היתה התהייה במקומה. זו עמדה של ענווה, שאף על פי שהיא רוצה לשנות את העולם, מכירה בכך שאינה יודעת איך ולא רוצה לקלקל. אבל אם מדובר בקביעה מוחלטת שזהו העולם, הוא מושלם כפי שהוא ואין לשנותו, פירושו של דבר הוא הכנסת כל הסיגים אל תוך הקודש.
האלילות נותנת מקום למותרות המציאותיות שבהויה ובאדם, כל מה שנותר מעבר, כל הפסולת. לא כל התוצרים של האדם דומים. הוא מותיר אחריו באופן טבעי גם הרבה מזבלות, שצריכות להיות מחוץ למחנה. אלה פעולות שמצד אחד הכרחיות לאדם ומצד שני הוא מתבייש בהן, הוא לא משתף את כולם, לא מתגאה בזה. לעומת זאת האלילות תמהה בעצם מדוע לא, הרי גם זה חלק מהאדם. אותו דבר נכון לא רק ברמה החומרית, אלא גם במוסר ובחפץ. האדם חושב לפעמים מחשבות לא כל-כך אידאליות, אבל זה איננו דבר שצריך לגלות לכולם ולעשות ממנו מצע למפלגה. להיפך, על האדם להצניע אותן ולנסות לתקן את עצמו במידת האפשר. במפעל, כשאדם עושה מעשים חברתיים ותעשייתיים מכל הסוגים. ובהנהגה החברתית. חיי האדם הם מאמץ בלתי פוסק לטהר את עצמו ולהביא את עצמו למעמד הגבוה והאידאלי ביותר שאפשר. אין פירושו של דבר שצריך להכחיש את הצדדים הנחותים, אבל יש לתקנם במידת האפשר ומכל מקום לתת להם מקום יותר צנוע. בניגוד לכך, שואפת האלילות לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקודש; להשוות את הגזלנים הגדולים עם הגיבורים הגדולים. בכל ערי אירופה יש אנדרטאות לדוכסים ומלכים שטבחו מיליוני אנשים והחריבו מדינות שלימות. ישנו דוכס שהוא כבר דור שבע עשרה בשושלת הדוכסות, אבל אם חוקרים מי בראש השלשלת מגלים שהוא רוצח, שודד ואנס. אנשים אלה עומדים באותה שורה עם מדענים, רופאים ואמנים גדולים, על כולם תפארת האומות באירופה. מגמתה של האלילות היא לא לטהר את הקודש כי-אם לטמאו ולסאבו. לקחת את הכיעור כפי שהוא ולהציבו במרכז הקודש. זו רשעה העומדת בניגוד גמור למושג המוסרי של הצדק.
אמנם, הן הרשעה והן המינות, הִנן רשעה. ההבדל ביניהן הוא שמקומה של עבודה זרה הוא מבחוץ, כלומר, העבודה הזרה מתיימרת לעמוד מנגד למקור ההוויה ובמקומו. לכן, למשל, העבודה הזרה מדגישה את הריבוי במקום האחדות, הגשמי במקום הרוחני – דברים הפכיים למקור ההוויה המופשט והאחדותי. עומדת היא במקום הזוהמא והמותרות המגושמות ומאופלות, ומבקשת את בצורם ואת שליטתם והתגברותם על כל תוכן קודש והתערבותם עמו בכל האפשרות. העבודה הזרה מדגישה ומקדשת את כל הצד החיצוני שבאדם – את היותו בעל יצרים ותאוות. לטענתה, זו המציאות האנושית האמתית, שמולה עומדות מין הזיות ושאיפות שאין להן כל תוקף. האדם אינו אלא גוף, שבסופו של דבר גם מת; אפילו הנפש גופנית. אמנם, היא נסתרת כמו האיברים הפנימיים, אך היא חומר מדיד ומוחשי. לפני כמאה שנה אפילו נעשו נסיונות לשקול את הנפש: שקלו אנשים רגעים מספר לפני מותם ורגעים מספר לאחר מכן, וגילו פער של כמה גרמים. זו התפיסה של העבודה הזרה, שמבטלת את הצד הרוחני או משעבדת אותו לגופניות. מול העבודה הזרה עומד העולם הרוחני; השאיפות, האידאלים, המחשבות והערכים המוסריים. ובסופו של דבר התפתחות האדם היא דווקא לכיוון זה, ולכן לעבודה הזרה באופן טבעי יש פחות ופחות מקום, כי מתגבר הצד הרוחני שבאדם. הוויתו הרוחנית נעשית יותר ויותר משמעותית כשהוא משתחרר מהשעבוד הפשטני לטבע, וכך מתפיסה מגושמת זו של העבודה הזרה.
אז מגיע שלב רוחני אחר לגמרי, המינות: גדולה ממנה כלומר חזקה, לא מדובר בתואר חיובי, היא הרשעה הצפונה הארסית של המינות. העבודה הזרה משולה לחיות הטרף, הנאבקות על ידי שרירים חזקים, ציפרניים ושיניים – הכח החיצוני. לעומת זאת, לנחש אין איברים עוצמתיים שבהם יוכל לתקוף כמו חיה טורפת, אבל הכשה קלה שלו מחדירה ארס פנימה. זו המינות – יש לה מגע קטן ביותר עם החיצוניות, אך מלאה ארס פנימי. מבחינה זו היא עוד יותר נוראה, מפני שמפצעים חיצוניים אפשר להחלים. אם אדם מתפתח ויודע להתגונן נכון הוא מתגבר על חיות הטבע, אך הרבה יותר קשה להכיר את העולם הפנימי, אותם חומרים שהמנות הקטנות שלהם משפיעות בצורה משמעותית. טיפות מועטות של ארס מחדיר הנחש לגוף שהכיש, ובכל-זאת יש לזה השפעה אדירה וצריך להיות הרבה יותר מתוחכם כדי להתמודד עם ארס זה. שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש, "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך" (משלי ל, כח). השממית, עכביש או לטאה באורך כמה סנטימטרים, בגלל קֹטנה יכול להיכנס לתוך הסדקים שבהיכל המלך. כמו בכל מערכת, גם בהיכל המלך, בקודש, יש סדקים. המינות נכנסת במקומות החלשים, בביקורת שיכולה להיות מוצדקת, ואומרת שהכל לא שווה. מבחינה מסוימת המינות היא ההפך מעבודה זרה. העבודה הזרה מתבססת על העולם הגשמי, הכי חיצוני ומגושם, ואומרת שזו המציאות ואין בלתה, ואילו המינות אומרת להיפך –רוצים לטהר את הקודש מכל סוג של מוחשיות, מכל דבר שיש בו איזו גשמיות. להשאיר רק את הרוחניות הצרופה. בתפיסתה של המינות, הקודש אינו צריך מקום, זמן או עם מסוים, כולם אותו הדבר לעומת הקודש, שהוא מעל הכל. בתחילה זה נשמע יפה מאוד, מחשבה מרוממת – יש סדקים כי יש בניין, אם לא יהיה בניין לא יהיו סדקים. האדם לא פגיע כשאין לו גוף. העולם הזה אינו מפריע – כשאיננו. מחשבה זו ממיטה אסון כמובן, מבטלת את הכוונה הראשונית. מתוך כך למעשה, יוצא שהעולם כולו, הגוף, האנושות, ואפילו המקדש – כולם נגד אלוהים. זה לא סתם ריבוי של עבודה זרה שמתבסס על ההתרשמות החושית מהמציאות, אלא הרבה יותר עמוק – פגיעה בעצם הקודש. ואז צריך לחלק את הקודש לשניים או שלושה – הקודש שבורא, והקודש שמתנגד לקודש הבורא. זו פגיעה מהותית באחדות.
מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים. לעומת התפיסה היהודית האומרת שיש לטפל בגוף, לחשוף את הקדושה שבחומר, לייחד לזה את הזמן כדי שזה יבוא לידי ביטוי, המינות אומרת שאי-אפשר לטפל בזה. אפשר לסלוח לחומר ולהשלים עם מציאותו על כל הרע שגם יש בה, או לרחוק מהחומר ולהתנכר לו. אך בשום אופן לא לקדש, לתקן את החומר, אלא לעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. על-פי המינות גאולת העולם היא על ידי אהבה ומחילה, הושטת הלחי השנייה כאשר מכים באחת. הטבילה במקווה הטהרה היא בעוד השרץ המטמא נותר ביד, בלא לעזבו. ממילא יש לעזוב את המצוות המעשיות, כי זו עבודת שווא, הן לא יתקנו את העולם שאפשר רק לסלוח לו ולא יותר מכך.
מדוע לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו? מה פסול במנחה, רצון לקרבת ה'? – מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אחר-כך, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, קין מביא את פרי האדמה, האדמה שחטאה וצריכה תיקון – אך הוא לא מתקן אותה אלא מביא אותה כמות שהיא. כך יחסו למציאות: יש לקבל אותה כפי שהיא, ואם לא – אפשר רק לרצוח. קין מקנא בהבל ורוצח, כי אינו מאמין באפשרות לתקן. וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, דרכה של המינות ההיסטורית, הנצרות, שהכריזה על זה שצריך למחול – הייתה רצח, מלחמה בלתי פוסקת, והכל בשם הקודש. זו מורשת קין הרוצח שאינו יודע את דרך התיקון, לא של האדמה ולא של עצמו, ואז או שהוא נלחם או שהוא מתרחק, נע ונד בארץ. זו הגזירה האלוהית, כיוון שאינו יכול להתמודד עם העולם קין מתנכר לו. והחטאת הרובץ על הפתח החטא שנאמר עליו "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) הוא מתגבר ומתאמץ על ידי ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כלומר – מהפך את הקודש לרשעה באותו הקרבן. עניינם של הקרבנות הוא לשנות לטובה, לתקן את האישיות ואת המציאות,[75] ואילו קרבנו של קין אינו קרבן של שינוי אלא של רצון להמשיך את המצב הקיים.
כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו. הרב מתאר את המינות במהלכה ההיסטורי: היא הכריזה שנבחרותו של עם-ישראל בטלה ועברה לכל אדם שיקבל עליו את הנצרות. אולם המינות לא יכלה לעמוד באותו המצב שהכריזה עליו שהוא עמדתה, כי ידעה שהיא באמת לא במקום ישראל. כך נוצר הכעס הרותח שהביא למעשים איומים של רצח מאות אלפים במשך ההיסטוריה, של אנשים בכלל ויהודים בפרט.
יסוד המינות, שלעגה על דברי חכמים המינות לועגת למפעל ההלכה המדייק ומפרט כל עניין, לועגת לתפיסה היהדות שנותנת מקום לדין, ואומרת כלפיה שהעיקר הוא החסד ואין צורך בדינים המפורטים. אולם נטייה זו בלי ממשות של תיקון מתהפכת לרעה. ובכל-זאת – עשתה שמות בישראל פנימה, אשר אמנם מפני היד הגדולה מלאתי כח ד' אשר בחיי האומה לא הצליחה להרוס את השתות הרב רומז למי שבא במקום הבל – שת, שממנו הושתת העולם. למרות שקין רצח את הבל, הוא לא הצליח להחליף אותו לגמרי, אולם בכל זאת הכינה לה קורים, אשר צלחו להיות לארג של מחסה כזב על פני עמים רבים. אותה שממית שחודרת לקודש מצליחה לטוות קורים, לקנות עמים רבים באותה מחשבה פשטנית שאפשר להיגאל בכח הרוחני, המחילה והסליחה בלבד, ואין צורך בשום תיקון ממשי לשם כך. די באמונה עצמה והישועה מגיעה. בתחילה זה מאוד מפתה, עד שמגלים שאי-אפשר לעמוד בזה. וכשמגלים את זה מרגישים כעס דווקא כלפי אלה שאמרו כבר מזמן שדרך כזו לא תצלח – היהודים, ואז חושבים שאם יהרגו אותם הבעיות ייפטרו.
מבחינה היסטורית הוחלפה האלילות במינות. לא התוכן הפנימי הוטב, כי-אם העמדה. העמדה הוטבה מכיוון שבאופן רשמי המינות מדברת על אחדות ה' וקדושה בתוך העולם. אך התוכן הפנימי לא הוטב, כי אימת המוחשיות עוד קיימת, ועדיין משלימים עם העולם כפי שהוא, במצבו הלא-אידאלי. הנוצרים ממשיכים לצטט את תשובתו "ההלכתית" של ישו, כאשר באו אליו ואמרו שבאים גובי המס ומבקשים מס לקיסר האלילי המרושע, ענה: "תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים אשר לאלוהים". כלומר – אין מה לתקן, יש להשלים עם הקיסר למרות כל רשעותו. התואר החצוני גוהץ כמעט, אבל המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית על ידי כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, לא זאת היא מגמתה. לא לקדש, לתקן, להשאיר את הדברים כמות שהם. ואו לחיות על ידם או לרחוק מהם.
הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. המין הראשון היה קין, והשני – קרח. שניהם באו מתוך המשפחה: אח – קין, או בן-דודו של משה – קרח. לא כמו עבודה-זרה רגילה שכולה מבחוץ. הקריאה של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ד'" (במדבר טז, ג) היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. הקודש עלול להיות לצרה גדולה כאשר הוא נתפס כעניין שבא להחליף את החיים. כמובן שלא זו הכוונה. זו בעיה הקשה השניה שיש במינות – הנטייה להתנכר לכל, לחיים, לחברה ולגוף, כל אלה לא שווים ולכן יש לרחוק מהם. תפיסה כזו היא אבסורדית – העולם כולו ומלואו נבראו רק כדי להתנכר אליהם. לכן הקודש צריך הרבה הכנות כדי להבין אותו כראוי, והחול צריך הרבה הכנות כדי לקלוט את הקודש. אי-אפשר להכריז שהחול קדוש בלי כל הכנה, כפי שמכריזה האלילות, ואי-אפשר להכריז שהקודש מבטל את החול ולהתנכר אליו. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", ממילא, בלי הכנות, גרמה בהכרח ל – "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז, לג). אם יש מטרות גדולות צריך להכין את המציאות כדי שהמטרות תוכלנה להתגשם, ואם לא, רק הורסים וממילא יורדים שאולה. כאשר המשאלה גדולה אבל הממשות לא יכולה לשאת אותה, המשאלה בולעת את החיים. הרשעות המעשית של קין והרשעות התיאורטית של קרח, משמשות לרב דימויים ודגמים לרשעות שבאה אחר כך לידי מעשה במינות.
הבעיה היסודית הינה עצם הקריאה אל כל העמים, אך הרב מדגיש את גודל הטעות שבה בהצביעו על מצבם של אותם עמים באותה עת: השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות. לא מדובר אפילו בעמים המפותחים מבחינה תרבותית. הנצרות אפילו לא דרשה מעובדי עבודה-זרה לעבור איזה תהליך של התנקות כתנאי לקדושה. אי-אפשר להפוך טמא לקדוש, כמו שאי-אפשר להפוך תרבות אחת לאחרת. דווקא אילו היו מעמיקים וחושבים מדוע הם במעמקי הרשע והבערות, מה מבדיל בין עמים נחשלים למפותחים, היו מבינים שקיים הבדל עצמי ביניהם. מתוך הבנת ההבדל העצמי אפשר היה לפתח תוכנית שתקדם את כל בני העמים השונים עד שיהיו לצדיקים.
האמירה הפשטנית שכביכול מדלגת על רכסי הרים של טומאה ובערות, ואומרת "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה".[76] זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם, שממנה – בגללה – "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם", מבחינה מסויימת, הרב תולה באמירה שכולם קדושים את הנפילה הקשה של החילון והמשבר של התרבות האירופית. אדם שנמצא במעמקי הבערות לא יכול לשאת על עצמו את מושג הקדושה שהוא בכלל לא תופס. מנגד, אותו אדם רואה שעם ישראל מבין את המושג הזה ומצליח לממש אותו. המחשבה הראשונה היתה שכולם יוכלו להיות כמו עם ישראל. אבל כאשר מתברר שהדבר אינו אפשרי, הרי שבמקום לתקן, האמונה יוצרת קנאה, תאוות רצח והרס. נוצרת פתאום בעיה, וכדי לפתור אותה צריך פיתרון סופי, לעשות סוף לאלה שמתחרים. אם הם לא יהיו, לא יהיה צורך להתחרות, אף אחד לא יידע בכלל מה זה קדושה. זה הפיתרון שהגה קין: אם ה' שעה למנחתו של הבל ואליו לא, הפתרון הוא להישאר לבדו, ואז למי ישעה ה' אם לא אליו? וגם אם לא ישעה, לפחות לא יהיה תסכול. הניסיון להשוות באופן לא נכון יוצר את הקינות, הקנאה המביאה בסופו של דבר לרשעות הנוראה ביותר שיכולה להיות.
נמצא שההכרזה על אידאל הקדושה של האנושות אמנם מזעזעת ויוצרת תנועה, אבל לא מובילה לתיקון אמיתי ולא מאירה נתיב של השתפרות. עד אשר יפוח היום "ויִפְקֹד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיהו כד, כ-כא). אז יתברר מצבו של כל אחד ודרכי תיקונו, מה תפקידו, עניינו ומשקלו. עד אז, זו המציאות, וגם חילון הוא סוג של פיתרון סופי. אם אי אפשר להתחרות עם אמונת ישראל, צריך להכריז שאין שום אמונה. אם אי-אפשר להתחרות עם הקדושה, צריך להכריז שאין בכלל קדושה במציאות. יש חיסול גופני של המתחרה ויש גם חיסול רוחני, הכרזה שהאמונה והשקפת העולם שלו חסרות ערך ושקריות. בהקשר זה הרב רואה את המשברים הרוחניים, התרבותיים וההיסטוריים העצומים. מלכתחילה היתה זו גם רשעות ובערות, אבל מה שממריץ אותה ומעניק לה את המעמד המיוחד שלה, הוא הניסיון לכפות את מושגי הקדושה והשוויון במקום שאינם, מה שיוצר ממילא אקלים נוראי מבחינה רוחנית ומוסרית, המלא בתחרות, תסכול, קנאה וניסיון לפתור את זה בדרך הרעה ביותר, שהיא לכאורה גם הסופית, כלומר המוחלטת ביותר שאפשר.
הבצור המרומי וההרקעה לשחקים, שהמינות מתימרת בהם, מוכרחים לפול ולהעקר מיסודם. המינות נפלה ולא תוסיף קום, אבל יחד עמה כאילו נופלים גם השחקים עצמם. אילו היתה נפילת המינות באה מתוך הכרה בטעות שבניסיון להשוות בין ישראל והעמים, יכולה היתה לצמוח תחתיה ההכרה בכך שאפשר וצריך ללמוד מעם ישראל. אך כשהכרה זו חסרה, נפילת המינות נראית גם כנפילת כל אמונה באשר היא.
העולם צריך שיכיר, כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, בתיאור אחד של מילים, די לאדם לעוף לגן עדן, וכל אוצר הרעה, הרצח והתעוב, הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להשאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צרוף ולמוד, רכוז ועליה, "לית דעתיר מחזירא" (שבת קנה, ב), מזונותיו, גם הרוחנים מצויים לו בכל זמן ובכל מקום, "ודמיין מיעיה לבני אינשי" (תענית כא, ב). החזיר הוא אחד מבעלי-החיים הדומים ביותר לאדם, בייחוד מבחינת המבנה הפנימי שלו. כמו האדם, גם הוא מסוגל לאכול הן בשר והן צמחים, ויותר מן האדם הוא מסוגל לאכול כמעט כל דבר, גם גולמי ומלוכלך, בלא הבחנה. מעין אכילת החזיר, היא מחשבתו של האדם שאפשר לקדש כל דבר בלא הבחנה, שהחזיר יכול להיות קדוש כפי שהוא. קץ יושם לכל אותו החשך, העולם יכיר בטעות זו, אבל הדרך להכרה זו קשה מאד. כל נפילה מפילה איתה את כל המושגים, התפיסות, מושגי הקדושה, המרום והגובה. כנראה שההיסטוריה מלמדת כי האדם יכיר את המציאות הקשה שלו על ידי המשברים והנפילות. יכיר האדם וידע, כי כל עמלו צריך שירוכז לטוהר הנפש, רק כאשר האדם מוצא את עצמו במקום הנמוך ביותר הוא מרגיש מה חסר לו, איפה הוא צריך להתעלות באמת על ידי מאמצים, ולא באמירה ובמין מהפכת קסם. טהרת הנפש נעשית באופן הדרגתי, יש בה ערבוביא של חושך ואור. כל הניסיונות לתקן את האדם והחברה הם חלק מניסיונות טהרת הנפש, שכל שלב ושלב בה אינו כל-כך טוב. ההתנסויות השונות והקשות למצוא את האור מביאות את האדם להרבה מאד סיבוכים.
האפשרות של הטהר בתכונת העמים טעונה היא מילוי של רכוז, שהוכן כבר מאז על ידי אותה ההכנה הגדולה, שהפליאה יד ד' לעשות על ידי אותה האומה הנפלאה, "לִבְזֹה נֶפֶשׁ, לִמְתָעֵב גּוֹי, לְעֶבֶד מֹשְׁלִים, מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲוּוּ, לְמַעַן ד' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ" (ישעיהו מט, ז), "הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ" (שם נה, ד-ה). העיקרון הבסיסי בפסוקים הללו הוא ריכוז ומילוי, עם ישראל אמור להיות לא סתם מפקד אלא מורה ומצווה, מי שיודע להעביר את המצוות, הצו, התוכן המוסרי המחייב, לכלל האנושות והעמים. אז כל אחד לפי דרכו ידע לתרגם את אותן שבע מצוות, אותם מצבים מוסריים ואמוניים מחייבים, לכלים שלו, מוסדותיו ואופיו הייחודי, וידע לסגל את החיים הרוחניים והתרבותיים שלו לעקרונות שהנחיל לו עם-ישראל. אותה דרך של טוהר נפש לא יכולה להיעשות לבד. היא צריכה את התפקיד של מבשר הבשורה, מי שמלמד, מצווה ומאיר את הדרך – עם ישראל. ממילא, הבנה וקבלה זו היא בעצמה חלק מטוהר הנפש, זו הסתלקות מרגשי הקנאה והתחרות וניסיון ללמוד וליצור את האופן הייחודי לאותו עם. זו דרך טובה שיש בה גם יצירה, גם אי ויתור על ייחודיות לאומית עצמית, ויחד עם זאת, סיגול של העקרונות המוסריים והאמונים הנכונים, יצירת סולם נכון של התעלות דרגה אחרי דרגה תוך התאמצות של טהרת הנפש, וממילא טהרת המעשים והסדר החברתי והאישי. שלילת המינות אין פירושה שלילת ערכם ותפקידם של כלל העמים. אין זו בדווקא הפניית עורף לכלל האדם והאנושות. זה ניסיון להציע דרך של מאמץ שהיא אולי קשה, אבל מביאה לשיפור, התאחדות ואחווה נכונה, הכרת עצמית והתעלות מוסרית.
ההבנה של מהות החפץ של העמדת גוי אחד בעולם בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש, היא שהוא לא נועד לעורר קנאה או משטמה, אלא להיפך: שהוא צריך להיות למופת על האור העליון האלוהי החודר בחיי העמים, שרק בהיותו מצוי ועומד, בהיותו חסון וחפשי, בהיותו שב לבנינו ולאשרו, אחרי כל הופעותיו המרובות בעבר, אחרי כל נסיונותיו הקשים, אחרי כל צרופיו ולבוניו, בשובו עם כל דעותיו ועם כל קניניו, עם כל רכוש נשמתו וכשרון חייו, עם כל טהרתו הגופנית, הגזעית והאמונית, עם כל תוכן ההופעה האלוהית, שהוא לו למורשה ושסגולת ארצו מגדלתו ומרחבתו, לרווחתה וישועתה של האנושות, עם אחד צריך להיות נושא הבשורה, לצפות ולחכות, גם לעמוד בניסיונות הנוראיים ביותר, לשאת את הבשורה דור אחר דור תוך נסיונות קשים, עד אשר יבשילו התנאים והעמים, וירצו הם ללמוד ולהתקשר אל המושגים הגדולים. החפץ האלוהי הזה, שיהיה גוי אחד קדוש, הוא חפץ שנועד לטובת האנושות כולה. גם ישראל אין עינם צרה בשום עם, להיפך, הם יודעים שיש להם תפקיד עולמי כללי, מלבד התפקיד העצמי להיות דבקים באלוהים, ומוכנים להראות ידידות אפילו תחת המשטמה והרדיפות. אבל כמובן שזה צריך להיות גם הדדי, שגם העמים יוכלו לכל הפחות להשתומם על הפלא שנקרא 'עם ישראל', שלמרות הרדיפות והמשטמות לא רק שרד אלא העניק ונתן משלו מבלי לבקש תמורה, רק לבקש את הטוב לכל, ולהשתומם גם על הבשורה עצמה, על התוכן שלה. אז על ידי אותה הידידות הפנימית שהוא יכול להראות לאומות העולם תחת כל המשטמה והרדיפות אשר קבל מהם, על ידי כל הכבוד וההשתוממות אשר כל הגוים כולם יוכלו להראות עליו תחת כל הבוז והחרפה אשר טפלו עליו, על ידי כל אותה התשוקה של ההתחברות והרעות עם עם ד' אלה עם נחלת ד', אשר סגולת הקודש בטהרתה לטהרת החיים ספונה בו, אשר רק על ידי חקוי ארוך על ידי הדרגה של העמקה דורית יכולה היא לצאת אל הפועל במדה הגונה גם בשאר העמים בכל האדם אשר על פני האדמה. כשהדברים נכתבו, נראה שהרב ראה לנגד עיניו את האומה האנגלית, המכירה סוף-סוף בייחודיותו וזכותו של עם ישראל, שיש אצל עמי התרבות של אותו הזמן איזו התייחסות מיוחדת לעם-ישראל, אם לא אצל עמים שלמים, הרי אצל נציגיהם המובחרים, חלק מאנשי המוסר והדת. גם אם זה היה באותו הזמן, זה לא הצליח למנוע את ההתפרצות הגעשית של הרשעה האולטימטיבית שבאה שנים אחדות לאחר מכן דווקא כלפי יהודים, באופן האידיאי, המסודר, המתמשך. באופן שונה, מבלי פעולתנו היזומה, יש מיליוני אנשים שמתחילים להכיר ולהוקיר את מקומו ופועלו של עם ישראל. זה עדין רחוק מהצורה הטהורה שבה היינו רוצים שהם יבינו את זה, ובכל זאת זו תופעה שלא היתה מעולם.
אם תופעה זו של הערכה וכבוד לעם-ישראל הייתה תלויה בו, זה לא היה מתרחב, אבל מכיוון שאומות העולם לא שואלות אותנו, אלא לבד חושבות שכך ראוי, תופעה זו הולכת וגדלה. בריכוז גדול מאד תופעה זו קיימת באמריקה, ובריכוזים יותר קטנים גם באירופה המערבית, ואפילו באירופה המזרחית, ברוסיה וביפן, עשרות אלפי אנשי המקויה, ועוד אלפים או יותר בכל רחבי העולם. אולי יש בזה כבר התחלה של איזה תהליך של תיקון. אנשים אלו שמכירים בייחודיותיו של עם-ישראל מתפעלים ממנו כנושא הבשורה לא בגלל ההיי-טק הישראלי, היופי של פירות ההדר או החציל בצורת עגבניה שהמציאו בארץ. אמנם גם את זה הם רואים כסגולת ארץ הקודש, סגולת ההשגחה האלוהית על ארץ זו ועם זה דווקא, אבל קודם כל הם מחפשים את עם-ישראל נושא הבשורה. זה עדיין מרובה במושגים לא נכונים, סיגים ואמונות מוטעות, קשה להשתחרר מזה, אבל פה ושם ניתן לזה פירוש קצת שונה ומשמעות קצת אחרת, וגם זו לטובה. כתופעה זה דבר מפליא שלא היה עוד מעולם. ומפליא עוד יותר לחשוב שכל זה צמח על קרקע האמונה העויינת, שסגולת הקינות והקרחיות כל כך חזקה בתוכה.
אז יבורר לכל, כי סגולת הקודש אינה סגולה זלה, שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירת נפש קבועה, ועל ידי זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עולם באהבה יש עול הבשורה, זה לא רק זכות. ושומרים דרך ד' בכל עז. הרב רואה כבר שלב נוסף. השלב הראשון הוא הכרת סגולת הקודש, קושי התפקיד, העול בנשיאת הסגולה והבשורה הזאת. השלב הנוסף הוא כבר תיקון של העמים את עצמם: אז יוסרו פני הלוט מעל כל העמים והמסכה הנסוכה על הגוים, כאילו יש להם גם כן דת אמת, זו מסכה שצריך להסיר. ניתן לראות כאן את ההגדרה היהודית שעבודה-זרה אינה רק האלהת החומר אלא גם פסל ומסכה, שקר שיכול להיות משכנע. המסכה הנסוכה, הנסך, העבודה הזרה עצמה, הטקס עצמו, את זה צריך להסיר – לטובתם, כדי לגלות את העצמיות היותר נכונה וטובה. לא להידמות למישהו אחר, אלא להיות הם עצמם, משום שכך לא ניתן באמת להתקדם. ואותה הותרנות של המינות תוכר כמו שהיא בתור מטבע פסולה, המסמאה את העינים ומטמאה את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה. הותרנות היא על כל המאמץ המוסרי להכיר את האמת, את עצמם. ותרנות זו אינה אלא מסכה ושקר, היא לא באמת מועילה, רק מביאה את אלה שעוטים את המסכה לרצח ודם, למעמד שלא נוח להם עם עצמם. אנשים ישרים לא יכולים לחיות עם הותרנות הזאת לעצמם, עם האמירה שלא צריך באמת להתאמץ ולא צריך לערוך חשבון נפש, להסיק מסקנות גם אם הן קשות ולא פשוטות. נדרש לשוב בתשובה במובן העמוק הפנימי, להיות מה שאפשר, מה שאתה. הרב מסיים את הפרק בפסוקים המתארים את המצב המתוקן: "ד' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז, יט), "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (ישעיהו ב, יז-יח), "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם יא, ט).
