ג -ישראל ותחיתו, פסקה יד

בפרק זה הרב מבאר את עניינו של המשיח בעולם, היכן הוא מסתתר ובאיזה אופן הוא מתגלה. המשיח שורד את השלבים השונים בהיסטוריה של עם ישראל המשולים כאן לארבע מיתות בית דין, כשבכל פעם אנו מתמודדים עם סוג מסוים של צרות ומתחשלים על ידן. הרב מרחיב על התקופה האחרונה – ייסורי חנק (אם כי בניגוד לתקוותו, אנו יודעים שתקופת ההרג לא כל-כך עברה), והישועה ההכרחית מהם על ידי אורו של משיח, אור האחדות, הגאולה של כל צדדי המציאות: הסוד והפשט, תורה שבעל-פה ותורה שבכתב, ההסתכלות החיצונית וההסתכלות הפנימית, הנס והטבע. מציאת סוד האחדות היא הדרך לצאת מחוסר האוויר שבצמצום ובקטנות שבהבנה שטחית של המציאות והתהליכים המתרחשים בה, אל המגמות הגדולות והאידאלים הגדולים.

הרב פותח באחיזת הפשט והסוד זה בזה. למרות ההבחנה שביניהם, אי-אפשר לתפוס את האחד בלא השני. לכאורה, פשט התורה שבכתב בדרך כלל ברור ומובן. אך כאשר מעוניינים להפוך את ההבנה הראשונית הזו לממשות, מתברר מתוך דרישות החיים שיש בה סודות, דברים לא ברורים שצריכים להתמלא. כאן באה התורה שבעל-פה לעזרה, אם על ידי מסורת המוסיפה מידע, ואם על ידי רמזים, כללי הבנה ופרשנות, קשרים והקשרים לַכָּתוּב. זהו יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, שתיהן נקראות 'תורה'. הניסיון הנועז ביותר להפריד ביניהן נעשה על ידי הצדוקים שאנו יודעים עליהם מעט, ואחר כך על ידי הקראים. טענתם היתה שהתורה האלוהית שניתנה צריכה להיות מובנת כפי שהיא, והתורה שבעל פה הינה תוספת שאין בה צורך. בפועל, כשהם ניסו להבין כיצד לקיים את התורה למעשה, לא היתה להם ברירה אלא להוסיף פירושים על גבי פירושים משל עצמם. מכיוון שברור שאי אפשר להבין ולקיים את התורה שבכתב ללא שיטת פירוש והבנה, הרי ששיטה כזו צריכה להינתן יחד עם התורה עצמה.

ההסתכלות היותר פנימית – התורה שבכתב, המסתכלת על המקור העמוק, העליון והנשגב של הכל. בפסוקים מפורשים, מתארת התורה שבכתב את מהות המציאות והבריאה, ואת אלוהים שבורא, משגיח ומכוון. עם ההסתכלות החצונית – התורה שבעל פה הנוגעת למציאות בעולם, בסדר החפצים, העצמים והתופעות. בחיים, התנועה והקשר בין כל הדברים הרוחשים, נעים ומשפיעים זה על זה. במציאות, במה שמצוי, קרוב, מוחש ונתפס. במסבות, הנסיבות, הגורמים והסיבות לכך שהדברים מתרחשים באופן זה ולא באופן אחר. בסגנון, אופן הופעתם של החיים, העולם והמציאות. התורה שבעל-פה נותנת את דעתה על השאלות כיצד חיים, מבטאים ומגשימים את האידאלים הנשגבים המופיעים בתורה שבכתב באדם ובהויה. האדם הוא בעל תודעה, תבונה ורצון חופשי. גם בהוויה מתגלה תבונה, אבל באופן שבולטים בו החוקיות וההכרח. הופעת ההסתכלות הפנימית בתוך המציאות החיצונית תלויה בהתאמה בין יסוד החופש האנושי על גדולתו וחולשותיו, ובין היסוד של ההוויה על גדולתו בממדים וחולשתו בכך שהוא סביל ונפעל. לכן סוד ההופעה והקשר שייך בעיקר לתורה שבעל פה, החושפת את סוד ההופעה ומלמדת כיצד ליצור מערכת יחסים עם הא-ל הנשגב והנעלם, הבורא והמשגיח.

כאחיזתם של כל אלה זה בזה, כן היא התאחדות הנס והטבע. התורה שבכתב היא נס, יסוד כל הניסים. התורה שבעל פה היא נס נסתר, הופעת אותו הקודש עצמו לא רק במציאות ניסית, אלא במציאות טבעית: בסדרי חיים וחברה, חיי היחיד והרבים, לאורך זמן, במרחבים, אקלימים ומצבים שונים. אם נדמה שהנס הורס את הטבע, הרי זה על-פי הרושם הראשוני והמוטעה, שהטבע אינו אלא מה שמוחשי ושהוא פועל לגמרי מתוך עצמו. הזעזוע שבנס הורס את המושג המוטעה אודות הטבע, וחושף את מהותו הפנימית הנסתרת. לא רק שהטבע והנס אינם מנוגדים, אלא שבאמצעות הנס ניתן להבין נכון יותר את הטבע.

דוגמא להתאחדות הנס והטבע היא נס פך השמן. אילו החומר שהדליקו בו היה תוצר של נס, אי-אפשר היה לקיים בו את המצווה להדליק בשמן זית זך כתית טהור. לכן חייבים לומר שהנס לא פוגע בטבעיות של השמן – זהו שמן זית רגיל שמהותו לא השתנתה והצד הטבעי שבו נשאר. הנס הוא בכך שהשתנו התנאים שבהם כמות זו מספיקה רק ליום אחד (עי' אגרות ראי"ה ח"ג תשצז). תנאים אלה אינם הכרח גמור, אלא רק תוצאה של מצב מסוים. באופן תיאורטי, אפשר היה להשיג את אותה תוצאה על ידי פתילה יותר דקה או שימוש בשיטה המשיגה כושר ניצול טוב יותר. אין הכרח שמהותו של השמן תשתנה כדי שהנס יתרחש, בטבע כבר כלולות האפשרויות האחרות. בדומה לכך, אנו רגילים לחשוב על החיים כמובילים בהכרח למוות, אבל באמת כלולה בהם כבר האפשרות של חיי עד, המוות אינו הכרח, אלא רק תהליך המתרחש בתנאים מסוימים. כדי להגיע למצב של תחיית המתים וביטול המוות אין הכרח לשנות את מהות החיים, אלא רק את התנאים והמצב. בעיקרו של דבר הנס הוא שינוי תנאים ולא שינוי מהות, אנו כל-כך רגילים לתנאי הופעה מסוימים של הטבע, עד שאנחנו חושבים שזו המהות. הנס לא שובר את הטבע, אלא את מושג הרגילות והשגרה שלנו, כאשר הוא חושף את המהות היותר אמיתית ועצמית של הטבע.

בהנהגה, התנהגות המציאות, זו הפנימית בתוך נפשנו וזו של ההוויה כולה. וכמו כן באמונה – הטבע והנס אחוזים זה בזה ומאוחדים ביסודם, למרות שהשביל הבינוני מפרידם. האמונה הרגילה מגדירה את אלוהים כחזק וכנמצא מעל ומעבר לעולם ולטבע, שהם דברים נפרדים מאלוהים ופחות חשובים ממנו. הרב לא אומר שהפרדה זו איננה נכונה. זו דרך המתאימה להנהגה הרגילה של המציאות, המספקת לנו הגדרות מתקבלות על הדעת שנוח להשלים איתן ומתאימות לפן הגלוי של המציאות. דרך זו קובעת סדר עדיפויות ברור בין העולם העליון לעולם התחתון ובין המטרות לאמצעים, ולאורה אפשר לסדר כראוי את סדרי החברה וההתנהגות. אבל הרב לא קורא לדרך הזאת 'שביל הזהב' או אפילו 'דרך האמצע', אלא השביל הבינוני, מפני שלמרות התועלת שבמחשבה הזאת, היא איננה תופסת את מלוא הגובה והעומק של האמת.

לעומת זאת, ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים. הנפרדים היסודיים הם הבורא והבריאה, ובמידה רבה גם האדם וההוויה, שכן אף כי האדם הוא חלק מן ההוויה, הרי שבמובנים רבים הוא גם שונה ונפרד ממנה. הניסיון לאחד את הנפרדים שלא על ידי ההתעמקות החודרת, מוביל לתוצאות לא טובות. עלולה להיווצר זהות פשטנית הקובעת שאלוהים הוא הטבע והטבע הוא אלוהים, או שהאדם הוא כמו ההוויה, אחד מבעלי החיים ולא יותר. זו אינה אחדות הנפרדים, אלא רק ערבוב המזיק להם ומטשטש את ייחודם. ההפרדה שבשביל הבינוני מונעת טשטוש זה, ובכך טמונים כוחה וערכה. אבל המחשבה המפרידה עלולה לגרום גם לנזק נוראי, מכיוון שאם מבינים אותה כפשוטה, היא קובעת שיש עוד משהו שקיים בנפרד לגמרי מאלוהים. מחשבה כזו מגבילה את אלוהים, מהווה יסוד לעבודה-זרה ויכולה לשמש תשתית לניסיונות לצאת כנגד הרצון האלוהי. ההתעמקות החודרת נוגעת ביסוד העליון והנסתר שמעבר לכל סוג של הופעה וגילוי, בנקודת הראשית, נקודת הרצון האלוהי. הרצון האלוהי הוא יסוד הקיום, ההוויה, החיים והגילוי של העולם, האדם וכל הכוחות והעולמות השונים, שנבראו כולם ברצונו של הקב"ה. כל שאר הנמצאים הם גילויים, ובתור גילויים אפשר לציין את השוני והסדר הפנימי שביניהם, לדרג את מידת החשיבות של כל דבר בתנאים מסוימים שיכולים להשתנות. גם אז, נקודת הרצון שקיימת בכל נברא, קטן וגדול, היא מה שמכונה אצל המקובלים 'הניצוץ האלוהי' שבו. זו נקודת האחדות שלו עם כל המציאות, שבה הראשית והקיום שלו והיא הקובעת את תכליתו.

לאחר הקדמה זו הרב מגיע לנושא העיקרי של הפרק: אורו של משיח, לא רק עצם ביאת המשיח, אלא המשמעות והחידוש הגדול שהמשיח יחדש בתפיסתנו. אור זה הינו תכלית ההוויה, ולכן יסודו רם ונשא וגבה מאד. מאז גורש האדם מגן-עדן, אנו חיים בעולם מלא פגעים וחסרונות, וכמובן שכולם צריכים להיות מתוקנים כחלק מביאת המשיח. אולם אורו, משמעותו של המשיח, אינם מסתכמים רק בפתרון בעיות. כבר בגן-עדן, אפילו לפני החטא והירידה, נצטווה האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), כלומר לקדם את המציאות לקראת תכליתה ושלמותה הנעלות עוד יותר. ישנם סוגים שונים של אורות, כמו 'זיהרא עילאה' של אדם הראשון (עי' קובץ ו, קמו) ומשה רבנו שקרן עור פניו (שמות לד, כט). אורו של משיח האחרון כולל את כל האורות האלה יחד. מביא את המציאות שלב אחרי שלב ממצבה הבלתי מתוקן בעליל, מרובה החליים והפגמים של מצבנו היום, אל תכילתה הנעלה.

תכלית זו מוארת מתוכן העליון של הרצון, שהנס והטבע מאוחדים שם. עבורנו הנס מרומם נפש, אבל גם מפחיד נורא, מפני שהוא שובר את היציבות הטבעית. אם הים יכול להפוך ליבשה, מי יודע מה עוד יכול לקרות. האיום בהתפרעות, התפרצות והפקרות של הכוחות כולם, מונע מאיתנו את תחושת הביטחון ואת היכולת לתכנן ולבטא את עצמנו. לכן אחדות הטבע הנס אינה הפיכת הטבע כולו לנס. מה שנחשב אצלנו לנס, כלומר פריצת גבולות תמונת העולם השגרתית, יאפשר את תחיית המתים, תחיית המחשבות, הופעת הרוח העליון, השראה מופלאה ואושר אין קץ. העולם לא יהפוך למופקר וחסר טבע, אבל הטבע יהיה כחומר ביד היוצר, שהפוטנציאל בולט בו יותר מאשר האופן הממשי של קיומו. כפי שהצלילים עבור המוזיקאי הם הפוטנציאל לכל סוג של מנגינה שתבוא, והצבעים הם פוטנציאל של קומפוזיציות וצורות בלי גבול עבור הצייר, כך הטבע צריך להיות כחומר ביד היוצר. הטבע של ימינו עושה עלינו רושם מאד קשה, כמשהו מעוצב שאי אפשר לשנות. איננו יודעים לדמיין כיצד יהיה הדבר, אבל תכלית אחדות הטבע והנס היא כאשר כבר לא יהיה הפרש בין הנס והטבע. הנס לא יהיה בלתי צפוי, ומצד שני הטבע יהיה נשלט וניתן לעיצוב.

הדברים אמורים לא רק כלפי הטבע, אלא גם כלפי המצב האנושי: התאחדות הטבע והנס פירושה חירות עליונה ומוסר עליון. בדומה לחשש מפני שבירת חוקי הטבע, חירות גמורה ומוחלטת של האדם עלולה להיתפס כהפקרות איומה ונוראה, התנהגות ללא מוסר, מחויבות, זיקה, ידידות ואהבה. אחדות החירות והמוסר אין פירושה התנהגות אנוכית וחסרת אחריות, אלא מחויבות מוסרית מופתית, נפלאה ונהדרת, שמעבר להתחייבות הרשמית והחיצונית. לא נוח לאדם להיכנס לתוך בית בוער כדי להציל תינוק, וגם אי-אפשר לומר שהוא חייב להסתכן, אבל יש איזו מחויבות מוסרית נפלאה, נהדרת וראויה לכל שבח לעומד מאחורי מעשה שכזה. זו אחדות החירות והמוסר, שהיא דוגמא נוספת להארת התוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם.

וכל העלילות של הטבע האנושי, החומרי, ההיסטורי והפיזי, כל התהליכים ההיסטוריים שנראה בהמשך, מקטן ועד גדול פועלים בעדו של אורו של משיח ועִמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות. תהליך היסטורי זה הוא תהליך של הארה הולכת וגדלה שלב אחרי שלב.

כעת עובר הרב להשתמש במשל המוזכר בספר הזוהר ובמקומות אחרים: כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים שאורו של משיח גנוז בהם. בתוך הביצה מתרחש תהליך של התרקמות ויצירת חיים חדשים, אך הוא נסתר ומכוסה מעיניו של העומד מבחוץ, לו נראית הביצה כמו אבן דוממת. חשוב מאד שקליפת הביצה תהיה חזקה ותגן על האפרוח שבפנים, אך ככל שהאפרוח גדל, הופכת הביצה ממקום גידול, מגן ומחסה עבורו, לבית-כלא צר ולוחץ. אפשר לומר לאפרוח לשבת בשקט ולנהוג בשמרנות, להסתפק במועט, אפילו שצפוף, אפילו שחשוך והוא מתחיל להיות רעב. אבל אם האפרוח לא יהיה מהפכן ויפרוץ את גבולות הביצה בזמן, היא עצמה תהפוך למקום מותו. שבירת הביצה מבחוץ טרם זמנה היא אסון, אך שבירתה מבפנים על ידי האפרוח הבוגר היא הכרח החיים. בהמשך, יצטרך האפרוח שהפך לעוֹף בוגר לפרוץ גם את גבולות הקן שלו שהפך למסגרת מגבילה, לפרוש כנפיים ולעוף למחוזות חדשים. בסופו של התהליך מתברר שהכח השולל את המסגרות של הביצה והקן, הוא למעשה הכח החיובי ביותר.

הרב משתמש במשל זה כדי להסביר את התהליכים רבי הסתירות לכאורה, בהם יש זמנים שכוחות שליליים של שבירה ופריצה, מתגברים על הכוחות החיוביים של בנייה ושמירת הגבולות. באמצעות המשל ניתן להבין שלעתים יש צורך בכוחות השליליים כדי להתגבר על החיוביות הפשוטה והקטנה. דבר זה איננו מפחית את החיוב אלא מעצים אותו, בכך שהוא מביא רוח חדשה הבוקעת מן המסגרת הישנה. השינוי הדרמטי פורץ השגרה והגבולות יוצר מציאות חדשה, מבשר בשורה של עולם חדש, טוב ונכון יותר. פעמים רבות אנו תוהים מדוע מה שהיה טוב לקדמונינו לפני אלף או שלוש מאות שנה, נעשה פתאום לא טוב עבורנו. המשל ממחיש את העובדה שהביצה היא שלימוּת מסויימת, ואם היא נשברת מבחוץ טרם זמנה, זו בעיה, אבל כאשר היא נשברת מבפנים זהו תהליך נכון ואף הכרחי. כדי להשתחרר צריך האפרוח שבפנים להיות מהפכן, שכן אם יהיה שמרן – ימות בתוך הביצה. אחר כך הוא צריך להשתחרר גם מהקן ולפרוח, על אף הסכנות הרבות האורבות לו. הרב מראה כאן את הדיאלקטיקה ההיסטורית המופלאה, כאשר האנטיתזה, הכוח השולל, היא זו שמקדמת את היסוד האחר שנדמה כנגדי לה, ואי אפשר בלעדיה.

המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, גם לאחר שמעשה נעשה, איננו יודעים מה תהיה השפעתו לאחר זמן. כמו עוּבּר המעשה הולך ומבשיל והשפעתו הולכת ומתרחבת, אך לא ניתן לדעת מראש איזה סוג של קליפה הוא יבקיע בעולם ומה יהיה טווח המעוף שלו. ורוח אלוהים מרחפת עליהם, אותה רוח אלוהים ה"מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב) בראשית ההוויה. המים הם הסביבה הבלתי מעוצבת, בטרם חלה עליה צורה, כמו הזרע שאין לדעת מה יבשיל להיות. ומשיח במובן של תכלית ההוויה, גנוז הוא בקן צפור, התכלית כבר גנוזה בתוך המים, זהו היכלו, הצורה הראויה להיות בראשית המחשבה אכן תופיע בסוף המעשה. הביצה בקליפתה המעובה מסתירה מאיתנו את מה שקורה בפנים. זה יכול להיות עידן היסטורי שלם שאין איש יודע מה פשרו, אבל האפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל. הרוח מרחפת על המציאות המוחשית, יוצרת את החום והסביבה המתאימה, כדי שבסופו של תהליך מורכב ורב תהפוכות, ניגודים ומתחים למי שאינו יודע מה הוא, תופיע מציאות חדשה.

ובכללות-הכל הכל כלול, בביצה כלולים גם הצורה החדשה של החיים וגם המזון שלה. הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, בתחילת התהוות האפרוח, כאשר אין להם שום שימוש לחיים בתוך הביצה, כבר אז כוחות אלו גדלים ומתפתחים עם האפרוח, ובעת הצורך גם הם מצטרפים להוציא כלי – כלול וכולל – למעשהו. הכלי נעשה שלם, כאשר הוא יכול לעשות את המעשה הראוי לו. כמו הכחות החיוביים באופן גלוי, גם הכחות השוללים מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה. השלילה כל-כך עליונה מכיוון שהיא שלילת הגבוליות. על ידי כל שלילה מתגלים מרחבי חיים, קיום ופעולה חדשים. לכן בסופו של דבר מתברר שלמרבה הפלא, זו חיוביות יותר עליונה מן החיוביות המוגבלת הקודמת. "כאשר יש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח" (אורות המלחמה, א): המלחמה היא הכוח השולל הגדול, הבקעת המציאות ושבירת קליפתה. פריצת כל הגדרות והגבולות היא מצד אחד נוראה, כי הביצה סיפקה מזון, הגנה ונוחות שכל כך קשה להיפרד מהם. אבל עם הזמן מה שהיה נוח נעשה מיצר, והחומות שפעם הגנו הפכו ללוחצות. אז בא השינוי, מנפץ את החומות, המשטרים, הערכים ודפוסי החיים הקודמים, אף שלא ידוע מה יהיה במקומם.

תחת העוני הנורא עושר עליון גנוז וחי, קוב"ה וחד מסכנא, המשיח נקרא גם מסכן, מתואר כ"עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט) ובגלות כיושב בשערי רומי, בין החולים ומקבצי הנדבות (סנהדרין צח, א). הם המה יושבים בהיכל קן צפור, מסגרת ההכנה והציפייה שמתרחש בתוכה תהליך, גם אם הוא לפעמים סמוי מן העין. השכינה נקראת גם ציפור, לכן בברית בין הבתרים נאמר "וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, י), מפני שגם היא חופפת עלינו כפי שהציפור מטילה ביצה עם חיים נפרדים משלה, אבל עדיין מרחפת עליה ומגינה. אין זה משל לעובּריוּת פשוטה של יונק בתוך הגוף של אמו, אלא לשתי הוויות שונות. הציפור עפה בשמים, ואילו הביצה אפילו לא יכולה לזוז. הריחוף והחום מגדלים, אבל אינם נוגעים באפרוח שבתוך הביצה. ישנו גבול מאד חזק, האפרוח לא רואה כלום, לא יודע מאין בא החום שעוטף אותו ונדמה לו שכל חייו הם מתוך הביצה עצמה. כך גם אנחנו – כמו אפרוח בתוך ביצת ההוויה, נדמה לנו שהכל בא מתוך העולם, ואיננו רואים מאין הכל נוצר, מאין מגיע החום, הכיוון של החיים, התנועה שיוצרת את התנועה בפנים, משום שיש קליפה שמסתירה.

מכאן הרב עובר לעניין קצת שונה, המחובר בתוֹכְנו לעניין קודם: וטהורי לב היודעים רזא דמלא דשטותא, דברי שטות שנראים לנו כחסרי ערך, אבל דווקא בהם טמונים סודות גדולים, ואיך היא מצטרפת להאיר רזא דחכמתא, כרב המנונא סבא, שעליו כתוב בזוהר שהיה "מסדר קמי חברייא פרקא דמילי דשטותא" (זוהר ויקרא מז, ב), הם דרים בהאי מגדלא ומסתכלים הם במפלאות תמים דעים באור ישועתו. הכוחות השוללים נדמים לנו כרוח שטות, טפשות ובזבוז זמן, אבל כנראה שבאמת אינם כאלה, שהרי בכל זאת הם קיימים. חשיפת הערך שלהם היא כאשר מה שהיה מילי דשטותא הופך להיות לרזא דחכמתא. רב המנונא לא נכנע למושג 'רוח שטות', המבטא תרבות שמתעלמת מגילוי דבר ה' בתורה. הוא רואה את היסודות הראשונים שמהם נבנית רוח זו – רצונות, נטיות ושאיפות למציאות שלמה ומלאה בלא-גבול ורסן – אלה הם מילי דשטותא, חומר גלם להרחבת הקודש וגילויו על ידי דרכים ושיטות שהן מילי דחכמתא. כישרון זה, המיוחד לרב המנונא, נובע מהיותו סבא, היודע והחווה את היסוד הקדום שבהויה, בטרם נוצרו המחיצות שבין הגלוי והנסתר, האורות והכלים, הדין והחסד, רק "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). אמנם בתהליך של התקדמות הבריאה, נקוו המים אל מקום אחד ונראתה היבשה, כדי שיופיעו עליה צמחים, בעלי חיים ואדם. כך נראו מעשי אלוהים בגלוי וניתנה התורה חקוקה בלוחות האבן, הקלף והלב. מפני הגילוי הגדול הזה נסוגה המציאות הקודמת כולה, כמו נקוותה במקום אחד. אולם הזהירו גדולי חכמת הסוד לבל תהפוך התורה הגלויה ל"אורייתא יבשה" (תיקוני זהר, ל), ליבשה בלא מים כלל. אדרבה, עיקר תפקידו של האדם להשקות ולעבוד את האדמה.

אחת הדוגמאות הנפלאות לכך היא האמנות. אצל אפלטון האמנות נחשבה לשטות: הוא מאד העריך דברי חכמה, פילוסופיה, מדע ומוסר, וזלזל לעומתם בשטויות שהאמנים מציירים, פורטים על הנבל או משחקים על הבמה. במשך תקופות ארוכות, תפקידם של האמנים נחשב רק לבדר את השליטים או לפאר את התכנים החשובים באמת. ואילו כיום, אף שגם המדע במקומו עומד וגם ענייני החברה חשובים, הפכה האמנות לדבר מרכזי וחשוב. כאשר מתעמקים בסמלים, בקומפוזיציה, בצירופי הצלילים, מוצאים בהם חכמה גדולה המבטאת חלק חשוב ברוח האדם ונשמתו – את השאיפה העליונה. כאשר על ידי החכמה האדם יצליח לפתור את כל הבעיות והקשיים, מן הסתם יעסוק באמנות, יתענג, ישחק, יתייחס להוויה כשעשוע ולא כתאגר. זהו חזון עתיד מאושר של האדם שיוכל לחוות חוויות עמוקות, אבל לא מתוך סבל אמיתי, במובן של איום אמיתי על שלומו. חזון זה מתאים יותר אולי דווקא לאריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון אבל התעמק בשאלת האמנות, וחידש את המושג 'קתרזיס', היטהרות: אף שדבר אינו מאיים על אדם הצופה במחזה, הוא חווה אהבה, שנאה, פחד וגעגועים, ואחרי שעתיים שלוש, הוא יוצא עם עונג עליון. אלה חיים מופלאים שאין בהם סבל אימתני, אבל ההזדהות עם הסבל גורמת לאיזה זיכוך ועומק כזה שרק האמנות יודעת. אלה מילי דשטותא המצטרפים לרזא דחכמתא.

וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: יש חבלי משיח חיצוניים – מלחמות, רעב וצרות שונות. אלו חבלי הלידה של המשיח. ויש חבלי משיח עצמו – לא מצד הצרות החיצוניות, אלא הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות. בכתב היד: ענייני הקטנות (קובץ ז, לב), והרצי"ה שינה למושג 'מוחין דקטנות', שהוא השורש של כל ענייני הקטנוניות שבעולם. אנשים רואים את עולמם באופן צר וקטנוני, בלי חזון ושאיפות גדולות, די להם בכך שיהיו בריאים ושבעים. מזה המשיח בא לגאול, וזה יותר קשה, כי יותר מסובך לגרום שינוי לאנשים מרוצים שלא חסר להם דבר. מבחינתם משיח זה איוּם, אין להם כל עניין בשינוי הסדרים הרגילים. ומבחינתו של המשיח, הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, כלומר – בסופה של הגלות השנייה הגדולה, אז המשיח נחנק, לא יכול לבוא באופן של קטנוניות צרה. ולכן הוא מתקן את הצעדים האחרונים, לפעמים הצרות החיצוניות באות לזעזע ולנער את האדם שבע-הרצון בקטנוניותו, "אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ד' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ, בָּרוּךְ ד' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נב-נג); כלומר גם על זה, על החירוף והייסורים – ברוך ה' לעולם, משום שגם זה תיקון. גם קטנות זו היא דבר המצריך תיקון עצמי, ואלו חבלי המשיח.

יסורי סקילה היו בכל התקופה של עבודה זרה, וכל הרעות, הירידות והטמטומים, הפרעות הפנימיות והחיצוניות, שהם ענפיה; כמו האבנים הבאות מבחוץ. יסורי שרפה, החורבנות והגזירות המלכותיות על התורה, שבהן באמת התרחשו שרפות התורה והשמדות הנוראות שהיו מכוונות לעקירת הנשמה והפנימיות, "שריפת נשמה וגוף קיים" (סנהדרין נב, א); יסורי הרג הם הם כל ההרגות, המיתות המשונות, וכל הרדיפות החיצוניות במעמד הכלכלה, "וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב" (ירמיהו ה, יז); כל זה גם כן נקרא 'הריגה', כי כאשר שוללים מהאדם את התשתית הכלכלית שלו, שוללים את בסיס קיומו. יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים – צריך לומר שהדברים נכתבו עוד לפני הייסורים שהיו אחר כך. נדמה היה שייסורי החנק הם ייסורי המדעים והתרבות שבאים להחניק את האמונה ולהחליף אותה. ראינו שאם זה לא מעורר די, אז חוזרות כל המיתות הנוראות ביחד – הגזירות, השריפות והרדיפות, ולוואי שיישארו בגדר עבר בלבד.

יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סבות קטנות וקלות, כפי שעושים מדע ההיסטוריה והס וציולוגיה, בבואם לדון על משמעותם של כל המאורעות והתהליכים הגדולים: לנעוץ תקוות במרחקים. בכתב היד: במקרים (קובץ ז, לב), לומר שהכל יד המקרה[73] ומאורעות זמניות, ההסברים שכך יצא ואלה היו התנאים, ובסופו של דבר התרחש תהליך, אבל אין בכך שום עניין עקרוני. או שמייחסים להם סיבות קטנוניות, בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות. ישנה אמת מסויימת גם בניתוחים אלה ואסור להתעלם מהם, אבל אם מתחשבים רק בהם מאבדים את הגדולה, זהו חנק.

הייסורים באים כדי לעורר גם קטני רוח, שאין להם כי-אם מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות. יש צורך לעורר אותם, מפני שהקטנות מחוללת את החוצפא, הקטנות מעוררת חוצפה, מכיוון שאם אין צדק, חזון או אידאלים מהותיים, אלא רק השתדלויות של מושלים, אינטריגות, אינטרסים קטנים או דברים המתפתלים ונמשכים, אז אפשר הכל. מול תפיסת עולם חונקת כזו, מתעוררת חוצפה גדולה הבזה לקטנותה. לקטני רוח טוב עם הקטנות, זה נותן ריפוד לחיים, אפשר לסדר את זה בשוחד ואת זה בחנופה, הכל מסתדר יפה. היו דברים שנחשבו כאלה שאי-אפשר לגעת בהם, אבל רק בפומבי. שילמו מס שפתיים חברתי, אבל בחדרי חדרים הרשו לעצמם הכל ובלבד שזה לא יתפרסם. הקטנוניות והצביעות שבאות מתוך קטנוניות, השתדלנות, השוחד והשחיתות הקטנה, היו כיסוי מצויין לכל סוג של עוולה. באופן מצטבר נוצרה חברה מושחתת מאד, שהיה מאד לא נוח ובוודאי לא צודק לחיות בתוכה. אז באה החוצפה המהפכנית בבוז גמור כלפי הכל, כל המוסדות, כל המוסכמות והמקובלות. וחבל המחנק אחוז על הצואר, מונע את הדבור וסותם את האויר. אז גם קטני רוח נחנקים. הרב ראה לנגד עיניו איך אל מול הקטנוניות, "זעיר-בורגנות" כפי שנקראה אז על ידי המהפכנים, באה החוצפה הנוראה שבזה לכל הערכים החברתיים המקובלים והנימוסים.

מתוך ייסורי מיתת החנק הזאת, רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, להשיב רוח ונפש, לרפא מן החנק, להציל מחבלי המשיח החונקים, ומתוך האפלה יביא אור גדול. הרעיון המשיחי של גאולת עם ישראל נחשב דורות על גבי דורות כמין הזיה, אבל דווקא מתוך המהפכה הגדולה, גם רעיון מהפכני כזה יכול לקבל מעמד. ממילא סדרי עולם מתמוטטים, משטרים, גבולות, ערכים ואמונות מתערערים, ובתוך הרוח המהפכנית באה גם רוחו של המלך המשיח. הרב רואה את העידן החדש שהוא עידן המהפכות – המדעית, התעשייתית, הדתית, האמונית והחברתית, כקליפת הביצה שקודם הגנה והזינה ועכשיו חייבת להתבקע, כי היא כבר חונקת ורוצים את האוויר הגדול.

התרופה העיקרית למשבר היא מצב שבו אור התורה הפנימית יופיע. לא רק תורה, אלא אור התורה. לא מספיק להגיד מה חייבים לעשות, כי האנשים כבר יודעים ובכל זאת לא רוצים לקיים. צריכים לתת חזון, אור של דרך ומשמעות ותורה פנימית, לא חיצונית, כי כל המסגרות החיצוניות כבר סוגרות וחונקות. רק שאיפות גדולות של חכמה, נבואה ותיקון עולם, יכולות להשיב את הערך לכל עולם ההלכה, החוק והסדר. הערך הקודם של שמירת המסורת רק מפני שכך מקובלנו מאבותינו, כבר לא עובד יותר. המסורת מצליחה להצדיק מנהגים, אכילת מאכלים מסוימים ופיוטים בבית הכנסת פעם בשנה. אבל מה שאנשים באמת מעוניינים בו הוא עולם חדש, והשאלה היא איזה ערך יש לחוקי התורה ומצוותיה ביצירת עולם חדש כזה – האם יש בהם בשורה מוסרית, אישית, אמנותית, חברתית ושכלית. לכן במקביל לכתיבת דברים אלה הרב עוסק בטעמי המצוות, מעלה את הבשורה הלאומית החברתית, הבשורה התבונית הפילוסופית והבשורה הפנימית האמנותית והאסתטית שיש במצוות. אי אפשר בלי אור התורה הפנימית, והוא שישיב את רוחו של משיח, כי יש צורך ברוח כדי לשאוף ולהתבסס, כך שהמשיח יוכל להיות רצוי.

וממילא מתוך אפילה של החנק, התמוטטות העולם, האכזריות והמבוכה, יביא האור הזה אור גדול. אור התורה הפנימית צריך להביא אור שהוא גדול בהרבה ממה שהיה לפני כן. לצערנו הגדול, ראינו שבמידה שלא התחשבו בכך, באו גם הייסורים האיומים של כל מיתות בית-דין הנוראות, בפועל. העולם הישן התמוטט ויצר מתוכו, אם לא את המשיח, את המפלצות – הנאציזם, הקומוניזם והפשיזם, מפלצת הניכור והאדישות של העולם המערבי המודרני, שלכאורה נשאר עוד איכשהו ללא האידאולוגיות האלה אבל עם אידאולוגיה של אדישות ואינטרסים קטנוניים. המפלצות האלה בקעו מתוך העולם הישן שהתמוטט, והמענה האמיתי עבורן הוא הגאולה, המשיח, אור גדול שצריך להופיע. היום אנו רואים שלא די רק בתחייה הלאומית. אור תורה פנימית צריך להשיב את הרוח למשיח. אנו בימות המשיח, אבל צריך להשיב את הרוח למשיח כדי שלא יסבול מאותם החבלים החונקים אותו. להציב את הערכים והאידאלים לפני המחנה ולהיערך לקראתם, ולא רק לדאוג ליציבות ולנוחות. אלה דברים חשובים שאין לזלזל בהם, לא לבוז להם בקלות ולרצות מהפיכה ויהי מה. אבל אי-אפשר להסתפק בזה בשום אופן. אנו מלומדי ניסיון בכך שלא נפקיר את העולם למהפכנות סתם, אבל אנו גם למודי ניסיון בכך שאם לא נבקש רוח גדולה, תבוא המהפכה למוטט את מוסדות העולם ושוב ניחשף למפלצתיות שבאדם, ואבוי אם כך יהיה.