ג -ישראל ותחיתו, פסקה יג

הרעיון העיקרי המתפתח במהלך הפרק הוא היחס בין הטבע והנס, החבוי והגלוי, המצווה מלמעלה ותביעת החיים עצמם. שאלה זו מתעוררת בכל חומרתה דווקא בימות המשיח, שהם השלב האחרון בהיסטוריה של העולם, כפי שאמרו חכמים: "ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, א). טבע האדם כפרט וכחברה שהבשיל באלפיים שנות התהו, יצר תרבות שהעלתה את התהייה הבסיסית. לתהייה זו בא מענה מהפכני של תורה, שיש בו אמנם כדי לרסן את הטבע הקודם וללמד דעת, אבל באופן של כפיית הר כגיגית על ישראל (שבת פח, א) וממילא על שאר האנושות.

בתודעה דתית רגילה, הטבע נתפס כחסר ערך לעומת הסוד שבמציאות. מנגד, המדען העוסק בהנהגת הטבע באופן מסודר ומערכתי, שולל את הסוד וחושב שביכולתו לגלות את כל חוקי ההתנהגות של הטבע. לכן מצד אחד אנו מכבדים את ההתגלות הנסית שלא באה מתוך הטבע, מעריכים אתה ומצייתים לה, אבל מצד שני היא נראית לנו כהורסת את הריאליה הגלויה של הטבע, או לפחות תובעת ממנו להצטמצם. במושגיו של האר"י הקדוש, זהו המאבק בין ה'כלים' וה'אורות'. הטבע הוא הכלים, אבל הם לא יכלו לשאת את האור של הנס והתורה ונשברו. האר"י מזהה את שבירת הכלים גם עם גלות ישראל, שכליו – המקדש, המלוכה, הסנהדרין, הנבואה ועצם ההיאחזות בארץ – נשברו. גלתה השכינה ממקומה, גלה האור מכליו, עד שכמעט ואין במה להיאחז. נותרו רק שברי כלים, המעט שבקיום הלאומי – הקהילה, הרב ובית הכנסת.

ימות המשיח הם התקופה שבה חוזרים האורות אל הכלים שכבר הזדככו במידה רבה על ידי ייסורי השבירה והגלות. על ידי התהליך המורכב שעברו עם ישראל והאנושות כולה, הם מכירים היום טוב יותר את טבע העולם ואת טבעם ואופיים שלהם עצמם ומסוגלים לנסח נכון יותר את שאיפותיהם לטוב. שבירת הכלי היא שבירת יכולת הקיבול שלו, ובניינו מחדש פירושו שהוא שוב מסוגל להיות בית קיבול, כלומר שיש בו חלל פנוי המחכה להתמלא. את הכלים החדשים שנבנו, מילאו בעת החדשה האידאולוגיות הגדולות שכל אחת מהן התיימרה להושיע את העולם, לגאול אותו ולבנות את העתיד הוורוד של האנושות לפרק זמן ארוך. בכל אחת מהן היה אידאל מפתה מאד, שהתברר בסופו של דבר ככזב של משיחיות שקר. הפעם לא הכלים נשברים, אלא האורות המדומים מתגלים בקלונם, הן של האידאולוגיות והן של המנהיגים שהובילו אותם והתגלו כמשיחי שקר בלתי ראויים. לאחר כישלונן של האידאולוגיות שנדמה היה שממלאות את החלל, הוא מהדהד בריקנותו, בימינו אפילו יותר מאשר בזמנו של הרב. ישנה מודעות עמוקה למצוקה, לקושי לפתור את בעיות החיים, לקדם את הדיון בשאלות המהותיות העיקריות אודות האדם, העולם והחברה. הכלים מוכנים ורוצים לקבל את האור, גם אם אינם יודעים מה טיבו והיכן לחפש אותו. לא בכדי אומר הפסוק "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א). האדם יודע שהוא צמא, אך אינו יודע היכן לחפש את המים. תפקידנו בעת הזו כמייצגים את התורה ודעת ד', לקחת חלק בדיונים העולמיים המעמיקים ולהביא לעולם את בשורת ימות המשיח.

תכונת סוד ד' ליראיו היא היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, ועל ידי כבודה האמתי הרי הוא מעלה אותה, משגבה ומרוממה. עניינו של המשיח הוא הפיכת הכפייה לגאולה, על ידי מימוש התורה בחיים הריאליים לא באופן שהורס אותם, אלא כזה המתמם – משלים – את חזון העבודה האלוהית בכל הסתעפויותיה על הביסוס הריאלי של החיים. לא יהיו שני עולמות – ריאליה טובה של החיים מחד, ורעיונות, מצוות וקדושה מאידך. הגאולה וימות המשיח הם הגילוי השלם והמלא יותר של כל החיים הריאליים. מציאותו של מלך המשיח פירושה גילוי התורה בספירת 'מלכות', במעשה, בעולם הזה. המלכות ממש, ההתנהגות החברתית, המוסדות וערכי האדם, יהיו גם הם חלק מן הגילוי העליון. מצב כזה יוכל להתקיים רק כאשר נגאל את מושגי הקדושה ועבודת ה' מן הממד של הכפייה והעול, ונראה את האמת הגדולה המתאימה למציאות, ויותר מכך, הגואלת את האדם היחיד ואת החברה ממצוקותיהם החומריות והרוחניות. הרב קושר אתגר זה עם תהליך שיבת ציון. לעומת התהליכים הגדולים שעברו על התרבות העולמית, ואפילו על העם היהודי בכללותו, שיבת ציון נדמתה כאפיזודה שולית וחולפת. אך מתוך פרספקטיבה של חזון הנביאים העתיק שמתחיל להתממש, ראה בה הרב תופעה מרכזית. גם מבחינה זו, אנחנו היום בשלב הרבה יותר ממשי של הבנת מרכזיותו וחשיבותו של תהליך זה לישראל ולעולם.

כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי כן בהליכות עולמים. מצד שכלו הטהור, יכול האדם להבין שהקב"ה "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז), אולם העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרה בכל הכחות, "רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר" (תהלים כו, יב). האדם מסוגל להפנות את ראשו למעלה, אך אל לו לשמוט את הבסיס שעליו עומדות הרגליים. נכון שאי-אפשר להסתמך רק על תחושת היציבות של הרגליים כדי להבין את מהות המציאות, אבל יש להבין שאפילו ארץ התלויה על בלימה היא עדיין ארץ, ואין לבטל את תחושת היציבות שלה בשם השכל העליון. בחוגים דתיים מסוימים מקובל להקיף את המדע בקושיות כדי להוריד את ערכו ולהעלות לעומתו את ערכה של "הבּוּרוּת הקדושה". הבּוּר כבר יודע שאין בכוחו של אדם להבין את אמיתת המציאות, וממילא הוא חכם יותר מן המדען שחושב שהוא באמת מבין משהו מן המחקרים שלו. אכן קיימות שאלות וקושיות על הישגי המדע, אבל הן קיימות בעיקר במקרי קצה. על פי רוב, הניסיונות להבין את הטבע ואת חוקיו מוכיחים את עצמם, וגם זה המתגדר בּבוּרוּתוֹ, בסופו של דבר רוצה שהרופא שלו יבין היטב את פעולת מערכות הגוף. זהו היושר הבסיסי שבהתייחסות לטבע והאמון ברשמי החושים, ולא צריך להתחכם כנגדם. אמנם יש מעברים רציפים מן העולם הנראה והמוחשי לעולמות פחות מוחשיים, אבל הם אינם מבטלים, בטח לא בפשטנות שטחית שכזאת, את ההתרשמות הישרה והבסיסית שיש לנו מהטבע.

כמו ביחס לטבע, התחושות הבסיסיות צריכות להיות הבסיס לעמדה המוסרית. אין להתחכם ולהגיד שממילא מושגי הטוב והרע הם יחסיים, ולכן שום כלל מוסרי לא מחייב את האדם. נכון שקיימים ספקות בשאלות מוסריות, אולם מקומם מצומצם מאד במקרי גבול שצריך לברר. נכון שישנם מקרים שבהם לא ברור למי שייך החפץ, אבל ברוב המקרים האדם צריך לדעת שזה לא שלו ולא להתפלפל אם זה שייך לשני. מתוך המוסר הטבעי הישר, באה ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים. לא תמיד המעשים טובים, אבל הנטיות כולן טובות, ועל ידן ניתן להתקרב אל האמת הן ביחס לטבע והן ביחס למוסר. בשניהם מתגלה סוד ה' בתור השכל העליון, הנמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם. זהו מעמד נפשי ורוחני של דבקות האדם במושכלות העליונות מצד עצמן, לא רק מצד התועלת שתבוא על ידי כך. חכמת הסוד העברית מגלה לאדם את הסודות היותר עמוקים של ההוויה עצמה, וממילא מגלה כיצד הטבע המוחשי, הגלוי והמאורגן, מבטא גם הוא חכמה זאת. לא זו בלבד שחכמת הסוד איננה עומדת בניגוד לטבע או במקום חכמת הטבע, אלא היא חושפת דווקא את הערך ואת העוצמה שיש בחוקיות ובסדר הטבעי מצד הכוונה של הבורא ומצד המגמה של הבורא. זה סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, החכמה שבבריאה ומגמתה של הבריאה. אסור שיהיה ניגוד בין השכל העליון לבין הנטייה המוסרית המצפונית, שכן האמיתות הגדולות עצמן הן ההדרכה המוסרית כיצד לארגן את החיים ואת ההרגשות המוסריות, לקראת הגשמתן במציאות האנושית החברתית, המעשית והרגשית.

וכל אשר מתחת לו – מערכת החושים, הרגשות, הדמיון והמושכלות של האדם, שהן תחת השכל העליון – הרי הם מצד אחד ענפיו המתפשטים ממנו, ומצד שני שבים אליו ומתרפקים עליו. מתוך החיים עולים תחושות, חוויות ודימויים חדשים המעמיקים, מדייקים ומרחיבים את האמיתות הגדולות של השכל, וגם הוא בתורו מעלה אותם ומשגב את ערכם. הטבע הוא לא רק מדע, אלא כולל גם התפעלות של יופי והשפעה חושית, רגשית ואמנותית. מהסוד אנחנו מבינים את ערך הדברים במערכת בכללותה, ומן המערכת אנחנו הולכים ומפרשים עוד ועוד את הסודות הגדולים שניתנו לנו.

כל הענפים האלה מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, כי אין להם ערך בלעדי האמיתות הגדולות והשכל העליון. וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיוּת – המדרגה הנמוכה מן הרוחניות, נטיות החיים, והגופניוּת – הצרכים הגופניים, מעמד הגוף ותחושותיו כחוויה החוזרת ומתפרשת על ידי הרגשות, המושגים והדימויים. מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש המנצח את החלקיות ואת החול. התחתון לבדו, ללא האחדות והרציפות של כל המערכת, הוא חול, שדרכו לכלות ולהתפורר. קנה המידה של חול יודע את הערך של אותה שעה, ואילו הקודש יודע את הערך התמידי הנותן ערך נצחי, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית. הרב רומז למערכת הספירות התחתונה: 'נצח', 'הוד' ו'יסוד', המוארת מן הספירות העליונות של 'חכמה', 'בינה' ו'דעת'. גם בספירות התחתונות יש גילוי של העליונות. הערכים של השכל העליון – 'חכמה', 'בינה' ו'דעת', מתבטאים ומשתקפים גם במידות, בנטיות ובזרימת החיים היסודית. דבר הוא מיוסד ונצחי כאשר ערכיו גבוהים ובאים לידי ביטוי גם במציאות היותר תחתונה, גשמית ומוחשית של נטיות החיים. גם רבים מן ההוגים הקדמונים זיהו בין המוסר לבין התבונה במובן של שכל עליון. אפלטון למשל, ראה את המוסר כנובע מן האידאות, שהן התבונה העליונה, ועליו להיות השתקפות נאמנה והגשמה מלאה שלהן עד כמה שאפשר בתוך המציאות הממשית.

התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי, העומד בפני עצמו. הישגו הגדול של עמנואל קאנט, שהוא אולי ההוגה החשוב ביותר בהגות החדשה בעניינים מסוימים, הוא ראיית ההכרה והתבונה האנושית כמערכת אוטונומית לגמרי והכחשת קיומן העצמי של אידאות. בכך הוא ניתק בין התבונה לבין המוסר, שמבחינתו הוא תבונה מעשית, מפני שהיא משועבדת לנטייה המוסרית ולא מסיקה את המוסר מן התבונה הטהורה. הוא לא הכחיש את הנטייה המוסרית האנושית הפורצת את גבולות התבונה, ואף הראה שאפשר וראוי לארגן ולנסח אותה מבחינה תבונית, אבל לדעתו לא ניתן להסיק את המוסר מן התבונה. בתבונה הטהורה של קאנט חסר העליון, ולכן גם בדיונו בדת, הוא מתנגד לכל סוג של התגלות, כלומר קשר והשפעה הטרונומית לאדם.

כאשר המוסר אוטונומי ומנותק מאמיתות השכל העליון, הוא מודרך על ידי המצפון והתחושות המוסריות. במצב כזה, הוא מוכרח לאסור מלחמות פנימיות, מפני שנוצר ניגוד בין הנטייה המוסרית המצפונית לבין השכל הרגיל, הלוקח בחשבון רק את התועלת הגלויה המוחשית. הוגי דעות רבים עמדו על חשיבות האוטונומיה של התכונה המוסרית של האדם, שפעמים רבות צריכה לגבור על השיקול השכלי התועלתי הרגיל. אולם משמעות הדבר היא מלחמה מתמדת בין המוסר לבין השכל הרגיל ובקשת התועלת המעשית, ומכאן נובעים מושג ההתגברות ואופיו הכובש של המוסר. במקומות רבים, הרב עומד על כך שיכול להיות במוסר גם פן של כיבוש ומלחמת היצר. אבל עיקרו של המוסר צריך להיות ישר, כלומר בעל התייחסות חיובית אל נטיות החיים וחיבור גלוי אל השכל העליון והאמתות הגדולות.

המלחמות הפנימיות יכולות להיות בין הנטיות שבתוך האדם עצמו, או בין האדם והחברה שהוא חי בתוכה. המוסר הפנימי של האדם יכול לעורר אותו למחות ולהתנגד למעשים שנתפסים בעיניו כאי צדק, גם כשההתנגדות כרוכה באבדן חיים ופגיעה קשה באנשים וברכוש. על האדם לקבל החלטה קשה מאד. או להילחם בעוולות שהמוסר שלו מזהה בתוך עצמו או בתוך החברה, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו של המוסר, ולהשלים עם המצב מפני מה שנתפס בתור הטובה הכללית. הדוגמא לכך היא סוקרטס, שמבחינה תיאורטית ערער על המוסר הקיים וטען שדנו אותו למוות שלא בצדק. אף על פי כן, מכיוון שראה בציות לחוק עיקרון השומר מפני האסונות של מהפכות ומלחמות, ראה חובה לעצמו לקבל את גזר הדין הפורמלי שנגזר עליו. אולם באמת, גם השלמה עם גזר דין שקרי בשם שמירת המסגרת היא מעשה בלתי מוסרי. אם אין חיבור לאמיתות העליונות, אז המוסר מוסר צולע הוא, וממילא הוא מוסר מסוכן לנפילה למהמורות. במקום העמידה במישור, זו צליעה על רגל אחת ללא יציבות מוסרית. או שמצדיקים מהפכנות מתמדת המזלזלת באחרים, רכושם וכבודם, או שמבססים דרישה לציית לחוקים למרות שהם לא מוסריים, וגורמים בכך לעוולות על גבי עוולות. אבל עוד יותר מהעוולות עצמן, עיוות מוסרי המצדיק עוולות יוביל בסופו של דבר לסכנה הגדולה ביותר, שהיא הערעור על עצם קיומו של מוסר.

אותו המבנה נכון גם ביחס לקשר שבין הסוד והטבע, שבחירה באחד מהם ושלילת זולתו היא צליעה. שלילת הטבע וכל אשר בו, החוויה האסתטית, ההתרשמות ההרמונית הישרה והמוסרית, מחקרו והבנתו בכלים אנושיים, מובילה לעולם מרתק אבל מעורפל שלא מסוגל להושיע. ואילו שלילת העומק והנצח, השאיפה העצמית הגדולה ביותר שיש לאדם, סוד ד' ליראיו, לא יוצרת שום אופק של התקדמות. בין אם האדם נשאר ללא גוף ובין אם ללא נשמה, ההפרדה הגמורה ביניהם היא המוות, וההפרדה החלקית היא נכות וצליעה.

על כן האידאליות, אי ההסתפקות בריאליה הפשוטה המתוקנת באופן יחסי, של העין הצופיה של המוסר העליון, החזון והעתיד שמעבר למוסר הרגיל, לפחות, היא העלאת כל התוכן, התגלות כל היש, הופעת החיים בפנימיותו של כל התוכן וכל מקיפיו. זהו חזון מקסימלי של המינימום. השאיפה שלנו היא לפחות המימוש המלא של הפוטנציאל הקיים בעולם כפי שאנו מכירים אותו, אף כי ייתכן מאד שהחזון הוא אפילו למעלה מכך, אלא שכבר קשה לנו להגדיר אותו. זה מעין מה שאומר הרמב"ם על חזון אחרית הימים (הלכות תשובה פ"ב, ה"ט): לא בטוח שאנחנו מסוגלים להבין כיצד האריות לא יהיו טורפים והנחשים לא יהיו ארסיים, ואולי גם למה זה צריך להיות, אם החכמה האלוהית בראה אותם כך מלכתחילה. אבל גם אם עולם כמנהגו נוהג במובן של חוקי טבע בסיסיים, המוסר העליון לא יכול לוותר לפחות על מיצוי הפוטנציאל הטוב של העולם, ושינוי טבעם של האריות והנחשים, יתפרש כשינוי לטובה של התכונות הרעות של האופי האנושי.

אידאליות זו היא אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שאמורה להביא את המציאות למיצוי הגבוה שלה, אבל בעצמה היא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים רגילים, הכוללים תיקון ופשרה, כלומר סבלנות לפגמים. והיא תוכן התם, הרב רומז כאן למדרגתו של יעקב אבינו שנקרא "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), שבדברי המקובלים נקרא 'זעיר אנפין'. אם לא יגיע חזון התיקון עד למדרגת 'אריך אנפין', העולם שמעבר שכולו השגות מופלאות, לפחות יתגלה בעולם של הספירות הנמוכות יותר, 'תפארת', התמימות השלמה, השלמות של הקיים, שאין בה דופי פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות, מפני שהיא שלמות של הכל, תפיסה הוליסטית שעל פיה אין דבר מיותר במערכת הכללית. אמנם לפעמים נדמה שישנם דברים מיותרים, אבל הדבר נובע מכך ש"עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). בני האדם נוטים להתעלם מערכם העצמי של הדברים, ולהחליף אותם בבקשת התועלת המיידית. מחשבות רבות סובבות סביב הדרך להפוך כל דבר למועיל, אבל בקשת החשבונות הרבים עלולה לקלקל את ההכרה בערך העצמי. היושר תובע את תיקון העיוות הזה, והוא מחבר, חודר ומאיר את הכל ללא גבולות ומעצורים.

יושר השכל, מבחינת הההבנה, יושר הלב, מבחינת המידות והרגישות המוסרית, יושר הרגש, של הרגשת החיות שיש בכל, ומנגד הרגשת הכאב במצב של חסרון היושר הזה. יושר הרוח, במובן של יצירה רוחנית וההתייחסות לכל דבר שיש בו צד רוחני. גם במה שאנחנו מכנים 'דומם', יש צד רוחני. הוא אמנם חבוי ועמוק, אבל קיים. יושר הטבע, היושר שבחוקי הטבע ובהתנהגות הטבעית שבה כל דבר בטבע תובע את מעמדו ואת מקומו. יושר הבשר, תביעת הגוף, שגם היא תביעה ישרה שאין להתעלם ממנה. יושר ההופעה, כל מה שמופיע אינו סתם מקרה או הזיה. יש ערך ויושר דווקא בכך שהדברים מופיעים דווקא באופן זה. יושר ההקשבה. נכונות ורצון להקשיב, להתעמק, להבין, להזדהות וליצור מערכת יחסים נכונה וישרה עם כל מה שישנו.

על ידי היושר, האור הישר המחולל את הבריאה ומאיר בתוכה, נחשפים לכך שהיא כולה אחדות אחת. וקול אלוהים חיים דובר אז מכל מרומים, מכל חוויה רוחנית נעלה ובכל דבר גדול, נפלא וחשוב, אבל לא פחות מכך גם מכל תחתיות. גם של תחתיות הנפש, מפני שבמצב של כישלון, נפילה, תחושת חיסרון ודיכאון, נחשפת תהום שגם ממנה דובר הקול האלוהי. גם של תחתיות המציאות בכלל, כמו כאשר נתקלים בעני חסר בית. אלו ואלו מבטאים את עוצמת הצורך בתיקון. ראוי כמובן לפעול גם לתיקון מיידי, לתת צדקה, אבל התיקון השלם יבוא רק מתוך הבנת מכלול המציאות ותיקון כלל המערכות המרכיבות אותה.

כששומעים את הקול, והעינים למישרים חוזות, לא רק רואות את מה שעל ידן אלא יוצרות את החזון והאופק, את מגמת התיקון, הגאולה והשיפור, אשר שום רכסים של צרות, בעיות וקשיים אינם מסתירים אותם. והמעוף של המחשבה, האישיות והחזון, מתחת לרום העליון, שמעבר לו אי אפשר לנו להגיע. במשל, אפשר לעוף עד לגבולות האטמוספירה שמעבר להם אי אפשר לנשום, אבל קרוב לאותו הגבול, כל עוד אפשר להתקיים, תחושת החירות היא מופלאה ואין שם מחסומים. הוא תדירי, מפני שבדרגת האידאליות של המוסר העליון, מעוף זה איננו מקרי אלא הופך להיות המציאות הרגילה.

והחזרה חלילה, האור החוזר, שהוא היכולת לספוג מן האור הישר, המחולל את ההופעה והבריאה ומקיים אותה, להקשיב לו, להביא אותו בחזרה אל המציאות ובכך להוסיף ולהשלים אותה על ידי הרצון האנושי. בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, ירידת האור מן השמים ארצה איננה כישלון, אלא פעולה מכוונת המביאה אל המציאות את מטען החירות של הרום הגדול, ומביאה לשלימות. היא גם-כן תדירית, קלה ובטוחה. "הקב"ה עושה להם (לצדיקים) כנפים כנשרים ושטים על פני המים, שנאמר: "עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים" (תהלים מו, ג), ושמא תאמר יש להם צער?, מרוב המאמץ האדיר שלהם להתעלות, "תלמוד לומר: "וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ, לא; סנהדרין צב, ב). עבודת ההתממה, ההשלמה המופלאה של הצדיקים, היא קליטת האור הישר וההקשבה לקול ד', ועל ידי כך יצירת האור החוזר שבמיצוי הפוטנציאל שבקיים ותיקונו במובן המעמיק ביותר. לכן המעוף של הצדיקים כלפי מעלה וחזרתם לעולם, שניהם תדירים ומתחדשים.

בפרטיות מתגלה חזון העולמים בכל תקופה שהקב"ה מחדש בה את עולמו, חידוש הבא על ידי חורבן הסדרים והערכים הישנים, שהכל לקוח הוא מאלף השנים של ההחרבה הכללית. "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב" (סנהדרין צז, א), באלף השביעי העולם מגיע למיצויו וחרב כדי להתחדש. גם בתוך ששת אלפי שנות קיומו, שינויי ערכים גדולים ומהפכות בתפיסות חברתיות, מדעיות ומוסריות, הם הארה מאותו אלף של ההחרבה הכללית. כל תקופה נבנית על חורבותיה של התקופה הקודמת.

שענפיה מתפשטים בכל עת אשר תחיל ארץ ותנוע, סוג של מהפכה וזעזוע במציאות, הינם ענף מההחרבה הבאה לחדש את העולם בכללותו. החרבה זו מופיעה בקול רעש גדול: "יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה, נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלוֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן". בתחילה ההתחדשות מבהילה, אבל בעצם כלולה בה שמחה גדולה של צמיחת משהו חדש שלא היה לפני כן. התחדשות זו של העולם היא הנס. כך בדוגמת הנס האולטימטיבי של יציאת מצרים, התמוטטו הדברים שנחשבו ליציבים ביותר, למן הכח החברתי של פרעה, צבאו וסדר ממלכתו, ועד למערכות הטבע עצמן, כחם הטבעי של הים, המדבר וההרים. ובכל זאת, זו התמוטטות המבשרת טוב, את בשורת הגאולה מן השעבוד אל הסדרים הקיימים. "אֱלוֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט, יַעְזְרֶהָ אֱלוֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (תהלים שם, ד-ו). לעתים נדמה שהשלמות האלוהית בעצמה מתמוטטת, מפני שמזהים אותה עם מסגרת מסויימת של ההופעה האלוהית. אולם באמת, אף שהמסגרות, ההופעות והביטויים של הנוכחות האלוהית עשויים להתמוטט, הרי השלמות האלוהית והרצון האלוהי עצמם קיימים לעד.

ואור הבֹּקֶר גם בראשית קדרותו מבהיק הוא מתוכו את האורה העליונה. "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות א, א). לעתים נצנוץ בודד של אור בתוך שחור הלילה, מעצים עוד יותר את תחושת החושך. ההבנה הראשונית שיש משהו מעבר למסגרת המוכרת, מובילה לפעמים לתחושה של אימה ופחד. אבל ניצוץ אור זה הוא תחילתה של האורה השלמה שסופה לבוא, ההבנה הראשונית היא ראשית הבשורה הגדולה. שהמוסר העליון דורש, לומד ומבין מהפרטיות של שינוי מסוים במסגרות העולמיות, על כך שאין להשתעבד אליהן, אלא לכוון אל הכח האדיר והגדול שהוא כללות היש ושורש המציאות, שהמסגרות אינן אלא הופעות זמניות שלו.

על ידי כך ניתן להבין את טיבה האמיתי של הנהגת העולם. על פי רוב, רואים וחשים בעיקר את מנהגו של עולם. גם בחיים החברתיים, הרוצה להנהיג צריך להתאים את עצמו למנהגים הקיימים. אולם כשמדובר בקב"ה, הרי שהמנהיג הוא היוצר את המנהג ולא להיפך. זהו המקור לעז החיים, לא רק עצם החיים, אלא העז, האומץ והגדלות שבהם. זהו הכח שמאחורי סבוב העמים העולים ויורדים, ותהלוכות הממלכות, הנמצאות בתנועה מתמדת ולעתים מתמוטטות בקול רעש גדול, נורא ואימתני. "אַתָּה הוּא הָאֱלוֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו לז, טז), ישנן ממלכות שונות המשתנות עם הזמן, אך בכל סוג של ממלכה, מופיעים רצונו ומגמתו של המלך הגדול האחד. כמו שאמרו חז"ל שבמגילה אמנם אין שם מפורש, אבל "המלך" הוא מלכו של עולם, שרצונו בא לידי ביטוי במעשים של המלך בשר ודם המולך באותו זמן (מגילה טו, ב). והנס והטבע מתאחדים בבסיסם באחדות מאירה, שבה עיקרו של הנס הוא להרים את הנס, הדגל, של הבלטת קיומו של המלך בתוך הטבע, הממלכה.

מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנבונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת, הרב מדבר על שילוב הנס והטבע, הופעת הרצון האלוהי בכל ההופעות האנושיות השונות, דרך כל הרצונות השונים, גם הסותרים, אין משהו שלא תורם להתקדמות, הגם שלא תמיד אנו רואים אותה.

"לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" (תהלים קיט, צא). הנס מבטא את המגמה והרצון האלוהיים כשהם מופיעים בטהרתם ובנקיונם, והטבע מבטא אותם כאשר הם מופיעים דרך רצונות, מעשים, כוונות, התקדמויות ונסיגות של בני אדם. הכל עומד למשפט, מכיוון שלמרות שיש פן של עבדות למגמה הכללית והכל מקדם את המציאות, לא הכל שווה. יש מי שהוא בעל כוונות זדון ורצונות רעים, שאמנם בעל כרחו הקב"ה מוביל את מעשיו אל הטוב, אבל הוא עצמו צריך להיות נידון על כוונותיו ורצונותיו הרעים.

וצפית הישועה, שאיננה רק צפייה פסיבית, אלא גם התקדמות מעשית לקראתה, חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת, על ענני שמים. צפיית הישועה לא משמיטה מתוכה שום מימד ממימדי המציאות, רום, רוחב ועומק. אין משהו במציאות שאיננו זקוק לישועה, ואיננו חלק מחזון הגאולה הגדול.

ומכרת בסקירה אחת, מצרפת להבנת התקדמותה של הישועה ומימוש החזון, את כל הנפלאות, המפתיע והבלתי צפוי, ואת כל המפעלות, כל מה שנעשה בכוונת מכוון, על ידי פרטים, עמים וממשלות. את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, שלפעמים חושפים את תהומות משאלות הלב של האדם, עוד יותר מאשר הצדק והאמת. אדם משקר או נעשה רשע, מפני שלהערכתו אין בידו להשיג את מה שהוא רוצה בדרך האמת והצדק. בכך שהוא מנסה לדלג על כללי המציאות, הוא מבטא רצונות גדולים יותר ממה שאפשרי במסגרת הקיימת. גם אם התוצאה הינה רשע מפלצתי ומגלומני, שקר נוראי ורמייה, היא עדיין חושפת משהו על טיב האדם, משאלות ליבו ושאיפותיו. בעידן המודרני התייחדה הקרימינולוגיה – חקר הפשיעה, כענף בפני עצמו, המנסה להבין מה מניע את הפושע. כמובן שהשיפוט המוסרי כלפי הפשע הוא חשוב ביותר ואין לפגוע בו, אך בנוסף לכך צריכה להיות מודעות למניעים ולרבדים העמוקים, אפילו כאשר הם נחשפים על ידי שקר ורשע, ועל אחת כמה וכמה כשהם באים לידי ביטוי בדרכי אמת וצדק.

והנה הכל התיצב ומתיצב הכן, הופך להיות כלים ואמצעים לפקודת אור דבר אלוהים חיים. מתוך מעשי שקר ורשע באה ההופעה הרוחנית המופלאה של התשובה, הבירור הפנימי של האדם את המניעים שלו, הבנייה העצמית מחדש וההפרדה בין היסודות הרעים לבין היסודות הטובים, ההופעות המעשיות הגרועות של ציפיות ומשאלות ושאיפות שהן טובות מצד עצמן. השאיפות הטובות יכולות להתגלות גם לכתחילה מתוך צדקות, אבל גם מתוך תשובה שבאה על בסיס נפילות וכישלונות, שקרים ורשעות.

והארת העולם באור ישראל, המגלים לעולם את דבר אלוהים חיים. בגלל שיש פה ציפיית ישועה חודרת כל. כמעט אין מיתולוגיה בעולם, מאוזיריס המצרי ועד הנצרות, שבה לפחות אחד מן האלילים המרכזיים לא מת ומתחייה מחדש. הוא מת מפני שאפילו הא-ל לא יכול לחיות עם הרשע והשקר שבעולם, העומדים לנגדו עד שאין ביכולתו להכיל אותם. התפיסה הישראלית היא שהא-ל הוא מעל לעולם, איננו סובל מן העולם ולכן העולם לא יכול לסתור אותו ולהמית אותו. אור אלוהים חיים, חי תמיד ולא מת ומתחייה, מפני שהוא יודע להכיל בתוכו אפילו את השקר והרשע, גם הם עומדים הכן וחושפים מציאות עמוקה ואפילו תהומית, אבל עוצמתית. גם אם אלו שאיפות שהופעתן בהוויה הממשית היא של שקר ורשע, גם הן חלק מן המציאות ועל כן הופעתן מקדמת את הישועה, בונה את צפיית הישועה, את הצימאון לישועה ואת ההכרה בנצרכות להיוושע.

הארת העולם באור ישראל היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגלוי, מכיוון שהאדם מודע לעצמו ומתעד את קורותיו. ונשמת כל היקום בחביון עוזו, הגם שלכאורה הוא לא תבוני כמו האדם והאנושות, לא מתעד את עצמו ולא מספר. רוצח יכול לספר מה הוא ניסה להשיג בכך שרצח, אבל שום הר געש לא מספר למה הוא מתפרץ. אפשר לתאר את התהליכים הטבעיים מבחינה מדעית, אבל איננו יודעים מהו הרצון הפנימי שעומד מאחוריהם. היקום כולו מלא חיות, ומה שנכון לגבי נשמת ההיסטוריה האנושית בגלוי, נכון גם לגבי נשמת כל היקום בחביון עוזו.

"עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל, בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי", הביטוי של א-ל אחד, חי ונצחי, איננו מותנה באופן ההופעה של ההוויה. מכיוון שאיננו חלק ממנה, אין ההוויה יכולה לסתור אותו, להפריע לו או לעמוד לנגדו. מצד אחד אלוהים נסתר מאיתנו, מוכר לנו רק כמכין ובונה המציאות שאנו מכירים, כאובייקט חסר מודעות. מצד שני, אלוהים מתגלה אלינו כאני, רצון אישיותי מתגלה, שבמשל רחוק הוא האישיות המרכזית של ההוויה וההיסטוריה, כביכול אישיותו של הא-ל. זו המורכבות בתפיסת האלוהות, בין הנסתר והמתגלה. "בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם", בהציבו תחום, מעין מעגל, הגודר את התהום. "בְּאַמְּצוֹ" כשהוא נותן כוח ל"שְׁחָקִים מִמָּעַל" לעמוד ולא ליפול. במיתוס היווני, עמד אחד הענקים – אטלס, והוא החזיק את השמים שלא ייפלו. פה השמים עומדים מכח הרצון האלוהי. "בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם" (משלי ח, כו-כח). הנביעה הבלתי פוסקת. מתוך התהום המפחיד והנורא, יוצאים מים חיים. הוויה זו עומדת כל כולה ברום ובתהום, והא-ל הוא לפני, מעל ובתוך זה, הוא שמאיר על ידי אור ישראל, נשמת ההיסטוריה האנושית בגלוי, ונשמת כל היקום בחביון עוזו. מכאן ניתן להבין את ערכה של הארת אור ישראל במציאות, המעמידה עולם ומלואו, מגלה את צפיית הישועה, תיקון המציאות והכנת הדרך לקידום מגמת הישועה.

כעת ממשיך הרב ומעמיד אותנו על אחד המעברים החשובים מבחינת תפיסת האישיות: ההכרה הזאת על ידי אספקלרית הקודש מתהפכת היא לכח פועל. ההכרה בעיקרה היא פסיבית, בעוד כוח פועל הוא אקטיבי. כיצד ההכרה הופכת לכוח, איך מה שרק קולט ומגדיר מתהפך להיות יוצר ופועל – זו אחת התעלומות הגדולות לגבי האדם, אך אין להכחיש שאלו שני הצדדים המובנים של האישיות. עד עכשיו תֵּאֵר הרב בעיקר את צד ההכרה של החזון, הידיעה שמהכל צומחת הישועה. כעת הוא מוסיף שבגילויו ואמירתו, משמש החזון גם ככוח פועל היוצר מוטיבציה, מציב מטרה בפני האדם ומלכד ומגייס את כוחותיו כדי להתקדם אליה. הכרה ברורה של ישועה ושל טוב קוראת לאדם לפעול. ההכרה של הרע גם היא כוח פועל, מפני שהיא מזהירה ומרחיקה את האדם מפניו. התהפכות ההכרה לכח פועל איננה בהכרח תהליך הנמשך זמן. עם ההתבררות ההכרתית, מופעלים ממילא כוחות הנפש, הגוף, החברה, העם, האנושות, בבחינת "גיטו וידו באים כאחד" (קידושין כג, ב) – ההכרה בחירות היא גם היוצרת את החירות וממילא את אפשרות הקניין.

לכח סוקר, קודם לכן הרב דיבר על צפיית הישועה המכרת בסקירה אחת. כאן מדובר בכח הסוקר לא על מנת להכיר, אלא כדי לפעול. כמו ספירת מלאי במחסן כהכנה לפעולה, שהספירה עצמה היא כבר חלק מן הפעולה. לכח מחיה, המחייה את כל מה שהיה נדמה כחומר מת, כלומר עובדות ומאורעות שהם כבר נחלת העבר ואינם עוד. הכוח הפועל מחייה את המאורעות, העובדות והנטיות בכך שהוא לומד מהן, מבין את הכוחות שפעלו בהן וכיצד הם מתבטאים עכשיו, ובכך מחייה את הזיכרון והופך אותו למוטיבציה. העבר מתחייה להיות הווה שבונה את העתיד. הכוח הפועל יודע להחיות גם את מה שנדמה שעבר ומת, ולהפוך אותו לחומר גלם ואנרגייה פוטנציאלית לשימוש עתידי.

וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים, מאורעות כמו מלחמות ובריתות, שנדמה שהן תוצאות מהאופי של רודן כזה או מכישלון של מלך אחר, מתגלות בסקירת כל הכוחות שבונים את העולם בתור מערכה סדורית, מערכות ואינטרסים שחודרים דורות שלמים. תפיסות עולם שלמות שהן מערכות מסודרות, כוללות כל אחת לפי תוכנה את כל המאורעות, האינטרסים, הנטיות, אמונות ההבל, שאיפות השווא, הכישלונות וההצלחות של האנשים והחוגים השונים.

אמנם מעורפלת ומאופלת. אפשר לנסח כל מיני מערכות כלליות להסברת ההיסטוריה: מרקסיסטית, סוציולוגית, דתית מכל מיני סוגים וכדומה. סקירה כזאת מאפשרת להסדיר את הכוחות כדי להתקדם לעבר עתיד גדול, אך תמיד יישאר הערפול, הנובע מכך שלא ניתן לדעת בוודאות את המניע העיקרי מאחורי כל מעשה ופעולה. גם האדם עצמו לא תמיד יודע מה הניע אותו. ייתכן שמדובר בשילוב מורכב של אינטרסים, תפיסת עולם, אמונה דתית ואידאל מוסרי, והוא עצמו לא יודע מה משקלו של כל אחד. מצד אחד אפשר לשייך אותו לכל סוג של סידור הכוחות, ומצד שני זה לעולם לא יהיה לגמרי נכון, אלא רק באופן חלקי. לכן סקירת ההיסטוריה תובעת נהרה, שבאה ממקום אחר, והנהרה תבוא ממקום אשר האורה תצא לאור עולם, כמו ספר היוצא לאור, שתוכנו ומשמעותו ברורים לא רק למי שכתב אותו אלא גם לקוראים. כך יבהיר אור ישראל את משמעותם של האירועים עבור העולם כולו.

מציון, ציון זו נקודה, מכלל יופי הנקודה הכוללת. הנקודה היא מושג כולל, שהיא עצמה ללא ממד כלל, אבל כל הקווים והממדים נוצרים ממנה, בהופעה הרמונית של יופי. אלוהים יופיע. הפסוק המקורי הוא: "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלוֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב), וכאן הרב מתאים את המילה האחרונה – יופיע להשלים את תהליך הישועה. האור האלוהי של קידום העולם, אפילו ההכרה והכוח הפועל שהעולם אכן מתקדם לישועתו, חזון זה אכן יופיע מציון מכלל יופי. פירוש השם 'אלוהים' הוא "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א, א; שו"ע או"ח ה), לא רק צירופם של כלל הכוחות, אלא אחדותם ביסודם. בדברו על צורתה של האות ה', המהר"ל מבאר שהיא כוללת את ארבע רוחות העולם שבאות ד', יחד עם הנקודה המאחדת אותן. נקודה זו היא היסוד לכל הכוחות – רוחניים, נפשיים, יקומיים ועוד. ציון היא המקום, הנקודה שבה חושפים את החיבור של הטבע והנס, האלוהי העליון והאלוהי שבאדם ובהוויה.

ורוח אלוהים אמת, הרוח המרחפת על פני המים קודם מעשה בראשית (בראשית א, ב), המתפשט על כל מערכות האדם וממלא את חדרי ליבו. בכת"י נוסף: הדולה את המים מכל הבארות העמוקים. הרוח מתפשט מעל, אבל גם משפיע על מה שנמצא תחתיו, מסחרר ויוצר מערבולות ותנועה על פני הקרקע וגם במים, שהם היסוד הראשוני, התהומי, חסר הצורה, שעליו יחולו כל הצורות. הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו, כאשר הוא פועל באופן שנדמה כעצמי ונפרד מאלוהים. אל מרומי הקודש, כאשר הוא פועל על פי הרצון האלוהי באופן גלוי ועל ידי כך מכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות. כך היו כל הניסים ביציאת מצרים ובים סוף: הים התנהל כטבעו ולפתע הנס פעל בו, ייבש, חצה והפריד, ואחר כך החזיר אותו לטבעו הראשון. לפעמים מתארים את הנס ככפיית הטבע, המציית לרצון האלוהי שבא מבחוץ, אולם אין זה התיאור הנכון. פעולתו של הטבע על פי חוקיו, היא דווקא הצד התחתיתי והשטחי של הטבע, כאשר הוא כאילו מנותק מאלוהים. דווקא פריצת הכרח החוקים והתנהגותו של הטבע על פי הרצון שהוא מקור קיומו והווייתו, היא הפיכתו של הטבע לבן חורין והתעלותו למעמד של קודש.

מתמם את חזון העבודה האלוהית בכל הסתעפיותיה, מן הטבע המתגלה גם הוא כעבודת ד', ועד למצוות ומעשים של האדם לכל פרטיהם ודיניהם. על הבסוס הריאלי של החיים. פעמים רבות חושבים שיש ניגוד בין הריאליות של החיים לבין הצו האלוהי שבמצווה ועבודת הא-ל, וצריך להכריע ביניהם. הבעיה היא שגם כאשר מכריעים לטובת עבודת הא-ל, זהו מצב ביניים שאין לנו נחת ממנו ואנחנו עדיין מרגישים כעבדים. השלימות והתמימות שהרב מדבר עליה היא כאשר רואים כיצד גם החיים צריכים את עבודת הא-ל, עד כמה הנוכחות האלוהית רצויה בבניין החיים הריאליים, האושר האנושי, הצדק והטוב.

עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, היא מדרגת נבואת שאר הנביאים לעומת משה. מדרגה זו אינה המדרגה שהיתה ראויה להיות מלכתחילה: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כב, ב). הנביאים באו להוכיח את ישראל, להמריץ אותם, לתת מוטיבציה יותר גדולה על ידי רעיונות גדולים, הבטחות גדולות, שאיפות גדולות וחזון של חירות וצדק נפלא, אבל לא תמיד ברור איך הם מתקשרים לעולם המצוות וההלכה. לפעמים הקשר ברור באופן כללי אך לא לגבי כל פרט, לפעמים אינו ברור כלל ולפעמים הדברים אף נדמים כמנוגדים. יבוא זמן נפלא שבו מציון מכלל יופי אלוהים יופיע, הופעת הא-ל בציון איננה כמו נס רגיל חד פעמי, אלא הופעת הנס בתוך מערכות הטבע, עליית הטבע אל מקום החירות של "עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ" לא פעם אחת אלא "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). השראת השכינה היא בכרם ובשדה, בעיר ובכפר, בסדר החברתי ובירידת הגשמים. היופי הוא ההתממה, ההשלמה וההרמוניה הפנימית בין ההופעה האלוהית לבין הביסוס הריאלי של החיים ורצון האדם.

עיקר הכוח הישראלי בגולה הוא האספקלריא הבלתי מאירה, התוכחה וחזון התקווה. החיים הריאליים בעצמם הם סבל רוחני וממשי מתמשך, אם-כי בעל משמעות, הן במובן של תוכחה ונשיאה בעונש על החטא, והן במובן של שימור החזון והתכוננות למילויו. יש משמעות לסבל. החזרה לציון היא החזרה להביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, זהו ההיתר ואפילו החובה לחתור אחר החיבור הממשי הנראה ב"מַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח), בין הרעיונות הגדולים והשאיפות הגדולות לבין חיי המצוות. זו איננה משימה פשוטה כלל ועיקר, אבל היא נעשית אפשרית וראויה בציון, כאשר סדרי החיים הלאומיים והפרטיים של ישראל חוזרים אל מכונם השלם.

המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה. חיי המעשה בגולה התנהלו על פי דרישותיהם של אחרים, ולכן נוצר ניגוד עצמי בינם לבין חיי הרוח היהודיים האוטונומיים. במצב כזה, המוסר צריך היה להיות 'כובש' – למעט ככל האפשר בחיי המעשה ולהעדיף את חיי הרוח, גם כשנטיית הנפש הייתה אחרת. לעומת זאת, בניינה ופריחתה החברתית והמעשית של ארץ ישראל, הם עצמם קדושים, ואין ניגוד מהותי בינם לבין חיי הרוח. לכן בארץ ישראל המוסר צריך להיות מבוסס על יסוד החיים והמעשה, זהו מוסר ישר ולא כובש. אותו עיקרון נכון גם לגבי הדעת. לימוד התורה בגלות אמור היה לנתק את האדם מן המציאות הממשית שהוא חי בתוכה, ולהביא אותו אל תוככי בית המדרש, מולדתו הרוחנית האמיתית. ואילו לימוד התורה בארץ ישראל, מכוון לא להינתק מן המציאות אלא להושיע אותה.

ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, כאשר מתחברים העולם הרוחני והגשמי, השאיפה והמעשה, אז הזמני והנצחי לא נוגדים זה את זה. יש פה גם עלייה בסולם הספירות, מן הנצח והשלום שהן ספירות תחתונות יותר, אל מקום התפארת ואמת העולמים, שני כינויים של יעקב אבינו, שבספרות הקבלה ניצב בין 'חסד' ו'גבורה' – אברהם ויצחק, אל יסוד החכמה העליונה. 'חכמה' נמצאת ממעל ל'תפארת' – יעקב, ומה שמחבר ביניהן הוא 'יסוד' שב'חכמה' (שכן כל ספירה בנויה גם היא מעשר ספירות). זהו תיאור של הנביעה הבלתי פוסקת של השפע החומרי והרוחני. התורה כמות שהיא נקראת 'תפארת' (ברכות נח, ב), אבל תכונתה הנפלאה היא היותה נביעה מתחדשת ובלתי פוסקת של חכמה – "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות ה, כב). התורה נולדת מתוך החכמה האלוהית העליונה ומהווה את הביטוי המילולי שלה, כמו שאצלנו המילים נולדות מתוך המחשבות. ממילא כשאנחנו מתחברים אל יסוד החכמה, אנו חוזרים שוב ושוב אל אותן המילים ומגלים בהן משמעויות ופירושים חדשים.

לכן זו אינה חכמה המנתקת אותנו מן המציאות, אלא כזו שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, החיים הם היסוד הדינמי של יכולת הפרשנות. החכמה העליונה היא מקור התורה שלפנינו, וכל עושר הפרשנויות האפשריות לה הן התורה שבעל פה – המלכות, המבטאת בפועל את העובדה שהחכמה לא ניתנת להיות מוגבלת אך ורק במשמעות אחת. המנצחים את כל התמותות, כל סוגי הנפילות והכישלונות. המוות הוא סופיות וכישלון, והחכמה המחייה את בעליה בעליוניותה, יודעת לנצח את הכישלונות ולהפוך אותם לניצחונות. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א), בכישלון יש משהו מן המוות, העמידה מול הסופיות שלא ניתן להבין. דווקא אז באה החכמה על ידי התורה שבעל פה, בלימוד והסקת המסקנה הנכונה, והופכת את הכישלון לניצחון. מתברר שהכישלון נבע מפשטנות ושטחיות, והחכמה העמוקה מוציאה ממנו הבנה עמוקה יותר.

אל מקום הגבורה העליונה, הבינה הבאה מצד הגבורה ו"דינים מתערין מינה" (ע' זוהר ויקרא י), לא במובן השלילי, אלא במובן שאפשר להגיע להכרעות. דין הוא פסק והכרעה ומכוחו לא הכל נוזלי, אלא אפשר לקבוע בו צורה יציבה ועומדת. שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה. הגבורה מקנה יסוד של יציבות המאפשר קיום בתוך זרם השינוי הבלתי פוסק, כמו סירה המאפשרת לאדם לשוט בנהר שוצף. לכן התורה שבכתב שלפנינו על מילותיה הקצובות, ניתנה "מפי הגבורה" (מכות כד, א), המסוגלת לתת צורה לחכמה העליונה, הנובעת והבלתי פוסקת. גבורה זו מופיעה גם ביכולת לפסוק, להגדיר את המעשה הרצוי בתוך מציאות מורכבת ומשתנה. יציבות זו שבתוך הזרם, היא נעימות וחסד גדול. הנעימות מופיעה כאשר הגבורה מגבילה ומחלקת את החסד, כך שהוא מופיע לא כחסד אחד אלא כחסדים רבים, שכל אחד מהם הוא חסד פרטי המתאים בדיוק לצרכיו של המקבל, במקום ובמצב בהם הוא נמצא.

התנוצצות אורה זו, של רוח אלוהים אמת הבאה על כל מערכות האדם והחכמה שתחיה בעליה, בעקבות משיח היא מופעת. זהו תיאור התקופה המודרנית, בה יצאו לפועל התפתחויות ושינויים רבים, המאפשרים לאדם יותר בחירה חופשית ועמידה על גורלו ועל מהותו. ובצרות העולם האחרונות – המלחמות והמהפיכות הבאות כתוצאה מהתנגשות של רעיונות ומוסדות חדשים וישנים – היא מוצצת. הרב לא מצטרף כאן לאופטימיות המופלגת של המהפכנים מציתי המלחמות הגדולות, ומגדיר אותן בפירוש כצרות. ובכל זאת, הוא אומר שצרות אלה מעידות על שינוי מהותי עמוק ביכולותיו של האדם להתמודד עם עצמו ולנסות ולעצב תפיסת עולם נכונה יותר.

כל הקודים המוסריים והערכיים וכל המסגרות שהתגבשו במשך דורות קודמים, כמו המשפחה, החברה, המעמדות, מושגי הכבוד והרכוש, נשברים ומשתנים שינויים עמוקים ומהירים. שוררת מבוכה ואי הבנה עמוקה המביאה לידי יאוש וחוסר אונים מול ההתחדשות המהירה. עד היום אפילו אנשי רוח, על אחת כמה וכמה המוני אדם, עומדים חסרי אונים מול המהפיכה הטכנולוגית, המשפטית, התרבותית הרוחנית, לא יודעים איך להכיל אותה, איזה מסרים להעביר לדור הבא, איך להתמודד עם החופש ועם היכולות ההולכות ומתרבות. ההמונים המוטלים לתוך זרם המאורעות האדיר, מתקשים מאד להתמודד עם ההפיכות, המלחמות והשינויים, בין ברמת החיים בפועל ובין ברמה הרוחנית והערכית. וכבירי כח נתבעים לברר ולהסביר, כיצד להתמודד עם האתגר הרוחני, המוסרי והאמוני שהשינויים הרבים מציבים. עליהם להיות הפה של ההשגחה האלוהית, להצביע מחדש עבור כל אדם על מקומו, ערכו ומשקלו בתוך התהליך הזה.

כבירי כח הם אנשי רוח, צדיקים עליונים ותלמידי חכמים בעלי כח רוחני, המתבוננים במהלך הזמנים והתקופות, כדי להבין את משמעותה של המגמה האלוהית העליונה שבתוכו. כדי לא להתמסמס בתוך הזרם האדיר של המהפכות, להצליח להחזיק מעמד ולהתבונן למרות הסערה שמסביב, צריך כח כביר, עמוד שדרה אישי עצום של אמונה פנימית, יציבות מוסרית וערכית, ראיית חזון ויכולת להיות לא פחות חזק מאשר התהליך והזרם המשתולל מסביב. יחידים כאלה הם המנהיגים האמיתיים של המציאות, ולא המנהיגים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. אף על פי שאלה האחרונים נדמים פעמים רבות כקובעי המציאות, למעשה נכונים עליהם דברי חכמים ש"פני הדור כפני כלב" (סנהדרין צז, א). לא ככינוי גנאי, אלא כדימוי להתנהגותו של הכלב שכביכול רץ קדימה לפני הבעלים, אבל למעשה מפנה את פניו כל הזמן לאחור כדי לראות שבאמת הולכים אחריו, ואם הבעלים פונה לכיוון אחר – הכלב ירוץ בהתאם. בלקסיקון הפוליטי של היום, אלו מנהיגים שחיים מסקרים וקובעים את מדיניותם על-פי מידת האהדה שהם זוכים לה בציבור. המנהיגים האמיתיים הם המובחרים שבאינטיליגנציה, שכבת העלית של אנשי הרוח הגדולים שיש בכוחם לא רק לשחות עם הזרם אלא לעמוד, לברר, להסביר וליצור ערכים חדשים.

בדברים אלה ניתן לראות כיצד תופס הרב את תפקידו של החכם. בעת סערה, החכם לא יכול להרשות לעצמו להסתגר ולעסוק במה שהוא אוהב. יש לו תפקיד חברתי-מוסרי כלפי החברה והאנושות, ומשום כך אינו פטור מלהכיר את החכמות, הלכי הרוח, הספרות והתרבות, גם אם יש שם חלקים שמצד עצמם פחות מעניינים אותו. אמנם הוא לא פטור מזה גם מצד האמת הדגולה שצריך להכיר, מפני שבכל אלה מתגלה הרוח האנושי הגדול מצד עצמו. אבל בעיקר בגלל חשיבותו של הבירור הזה לכלל, מצויות פניות רבות של הרב לתלמידי חכמים, בהן הוא קורא להם לברר ולהסביר את המציאות ולתמם את החזון.

לשם כך עליהם לאחוז בכל כח חוסן, בכל יפעה, כל מה שמופיע יפה ולטובה. אסור שהתחושה הכוללת מן השינויים תהיה רק של הרס וצרות. בתוכם מופיעים גם רעיונות, ערכים, כוונות ומוסדות טובים יותר. צריך להדגיש את הצד החיובי שבמאורעות, כדי לתת לאדם הנסחף בזרם האדיר מקום אחיזה בטוב. בכל מפעל, מה שלא קורה מאליו אלא כתוצאה מפעולה מכוונות. וכל תכונה, תוכן מסודר. למרות השינויים וההרס יש גם משהו שפועל, לא פעולה מקרית אלא פעולה מכוונת ומסודרת. גם בזה אפשר לאחוז, לראות איך בכל אופן נוצרת תשתית, פוטנציאל חיובי של תוספת חיים וקיום לאדם. בכל אמצעי שכבר קיים וכל יכולת פוטנציאלית שעדיין לא מומשה. ההרס גורם לתחושה של חוסר שליטה מוחלט ולכן הוא עלול לייאש, אבל צריך לשים לב שלמרות שהמסגרות נשברו, נותרו יסודות רבים שבאמצעותם אפשר להתקיים, לשרוד ואפילו לחשוב על בנייה עתידית. בכל התעודדות, כל פרק זמן שבו אנשים מתעודדים, מרגישים שהם יכולים ומסוגלים. וכל התעוררות רוח, שהיא ההיפך מיאוש, כאשר מתעורר הרצון לעשות משהו. בכל עת כושר כאשר אנשים קצת יותר פנויים למחשבה על העתיד ועל בניין, ובכל תכונה אפשרית, כאשר אנשים מזהים שהמציאות החדשה לא רק הרסה את הכל אלא גם מזמנת להם אפשרויות חדשות. הרס המעמד העליון, למשל, פותח אפשרות לניידות חברתית יותר טובה. קודם לכן מי שנולד איכר יישאר איכר, ועכשיו הוא או ילדיו יכולים לעלות בסולם החברתי. אם מצליחים לזהות את האפשרות נכון, היא הופכת לממשות מעודדת.

בכל אלה יש לאחוז כדי לברר ולהסביר, כדי להאיר לאנשים את המשמעות החיובית העמוקה של השינויים הגדולים ההרסניים האלה. לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה, להפוך אותו לחזון שלם, הן במובן של מצב שלם והן במובן של לעשות אותו אחד עם החזון הקדום. במשך דורות רבים היו 'ימות המשיח' מושג אגדי, שפתאום איכשהו הכל ישתנה לטובה. אולם האמת היא שלא כך תארו חכמים את חבלי משיח, עקבות המשיח וימות המשיח. גם הרמב"ם תיאר תהליך זה באופן רציונלי בהלכות מלכים ומלחמותיהם, כאשר בתוך המלחמות הוא לא מתאר רק מלחמות בחרב, אלא גם מלחמות רוחניות. חלק מן המלחמה הוא להשליט את הצדק, היושר והחכמה האלוהית, תוך התמודדות עם תרבויות ותפיסות עולם. נאיבי יהיה לחשוב שמלחמה רוחנית תעבור בלי מלחמה ממשית, שכן עמים ותרבויות לא מוותרים בקלות על תפיסתם הדתית, המוסרית והחברתית. גם בתחילת ספר אורות, בפרקי המלחמה, הרב אומר: "כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כח משיח". גדולתה של המלחמה היא לא רק בהיקף, אלא גם בכך שהיא נוגעת ליסודות ערכיים רוחניים של תפיסות עולם, מעמד האדם והחברה, מעמד הצדק, המשפט והיושר, הערכים הרוחניים, הדת, המוסר והאמת. בימות המשיח מתרחשים תוך זמן קצר מבחינה היסטורית, שינויים גדולים גם במוקד הפוליטי שעובר למזרח התיכון כזירת התנגשות בין התרבויות והציווליזציות, ולמוקדים נוספים של פעילות עולמית במזרח הרחוק, היוצרת התמודדות פוליטית, כלכלית, רוחנית ודתית. שינויים אלה כולם הכנה לחזון ההולך ומתגלה, אבל מכיוון שעדיין לא כולו התגלה, קשה לדעת את משמעותו של כל אירוע שהוא חלק ממנו. יש כלל אצל אנשי התיאטרון: לא מראים חצי עבודה. אבל את המחזה העולמי הזה אי-אפשר לסגור בעולם אחר. מצב זה מעניק הרבה יותר חשיבות להסברם ובירורם של כבירי כח, שעליהם לנסות להצביע על המתאר הכללי של העלילה ההולכת, מתרכבת ומתרחשת, שכולנו לא רק צופים אלא גם משתתפים בה.

זה החזון אשר אלפי דור הם צעדיו, הוא הולך ומתגלה לא רק בימינו, אלא כבר מן הפרה-היסטוריה, ממעשה בראשית. והקיפו אינו נוגע רק לתחום כלכלי, בטחוני, פוליטי או תרבותי, אלא הוא אותו הרום והשפל אשר לעולם ולאדם, תחילת העולם והאדם וגם תכליתם, וגם כל הרום והשפל מבחינה מוסרית, בפשטות הגשמית ובזיכוך הרוחני, ביצריות ובטהרה.

האחוז בהרום והשפל אשר לסגולת האדם, לא רק בפועל יש רום ושפל באדם, אלא גם בעצם סגולתו. האדם הוא עפר מן האדמה ונשמת א-לוה ממעל. יסודו העפרי ויסודו העליון, שניהם תוססים בתוכו. לסגולת העמים, העמים השונים נוצרים בעקבות כוחות אובייקטיביים כלכליים גיאו-פוליטיים של התקבצות אנשים והתהוותם לקבוצה, אבל גם מתוך התאמה של תכונות אופי מהותיות עצמיות. לאישון האדם, העין קולטת את כל הרשמים הגשמיים מבחוץ, אבל קשורה במוח, בדמיון וביכולת ההשגה הרוחנית. זהו שפל במובן של מגע עם העולם הגשמי והשטח החיצון, ורום במובן של כל הפעולה הרוחנית שמצד אחד נובעת מכך, ומצד שני היא זו שמכוונת את העין מלכתחילה. "כִּי לַד' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (זכריה ט, א), העין רואה את המאורעות, אבל בעזרת המקור האלוהי, היא יכולה גם להתבונן אל תוכנם ומשמעותם ולהביע את החזון הראוי להתממש מתוכם. כדי לראות תקופה זו כתקופת ימות משיח, יש צורך בהתחדשות לאומית יהודית בארץ ישראל כבשורה עולמית כלל אנושית. לשם כך, יש צורך בעין מיוחדת, ראיית החזון של כבירי כח.

החזון הזה מצריך גם רוחב הדעת, יכולת להקיף את כל הישגי הרוח האנושית בכל הרמות. על-מנת לעמוד על משמעותם הכוללת של התהליכים, צריך לא רק לאסוף את כל המידע אלא לדעת אותו, כלומר לחדור לפנימיות הדברים ולהבין את הערך המתגלה מתוך כל מיני ההישגים האנושיים. יכולת זו דורשת גם רחמנות גדולה, שלא מוכנה לבטל את חשיבותם של חלקים מסוימים במציאות. מרחב העניין, ההתבוננות והידיעה צריך להיות גדול ככל האפשר. מעמק דרך ארץ, לא במובן של נימוסים ואפילו של המוסר המקובל וגם לא רק כמידע סתמי, אלא בהבנה עמוקה מה מתהווה ומשתנה במציאות. מה הדרך שבה הארץ הולכת, מהו אותו הזרם הגדול של המאורעות, הלכי רוח, נטיות האדם והחברה.

עד כה הרב דיבר על התבוננות, הבנה ורוחב דעת. אבל גם אם מבינים הכל, זהו עדיין מעמד פסיבי כלפי המתרחש. מתוך ההבנה, הידיעה והקשר אל מרחב המאורעות, צריכה לנבוע עמדה אקטיבית של השתתפות פעילה, ניסיון ומאמץ להשפיע על התהליכים ולקבוע את מוקדי ההתרחשות. פעולה זו מתחילה בהתיצבות לפני מלכים, כאשר הכוונה לא רק למלכים ממש, אלא למוקדי הכח והשליטה שבמציאות. ההתייצבות אינה שלילה של מוקדי כח אלה אבל גם לא שעבוד להם, אלא התבוננות בוחנת ומעמיקה כדי להבין משמעותם וערכם, היכן אפשרי שיתוף הפעולה עמם לצורך קידום החזון, והיכן הדבר מצריך מאבק. הבעת המבוקש האדיר בכל הבלטתו. לא רק הצבעה על הצדדים הטובים הקיימים, אלא גם יצירה, הבעת המבוקש וקביעת החזון הברור.

שעבוד המחשבה לרום העליון, ההכרה בכך שמושגי הקודש והחזון אינם תולדת מחשבתו של האדם, אלא באים מן המקור הרם והעליון שממנו שופעת הקדושה. הנוסח בכתב היד הוא: לתום העליון (קובץ ז, לא). עניינה של המחשבה הוא מושגים וניתוח, אבל לא תמיד המחשבה מסוגלת לנתח ולהבהיר את הכל לגמרי. בנקודה זו היא נדרשת להשתעבד לתום העליון ממנה, השלמות העליונה שמעל לחילוקים ולניתוח, שממנה באים הצוויים והחזון. אילו הרב היה מדבר רק על שעבוד לתום, אפשר היה לפרש שכוונתו לא לנסות להבין ולחקור גם בדברים שבהם החקירה אפשרית. אבל מאחר שמדובר על התום העליון, הכוונה רק לאותם עניינים עליונים מן המחשבה שהחקירה בהם באמת אינה אפשרית.[71]

הבעת הבטחון האלוהי בכל עזוז קדשו, הביטחון לא נובע רק מבהירות המושג על ידי המחשבה, אלא ממקורו האלוהי. גם אם איננו יודעים להסביר באופן מלא או אפילו חלקי, כיצד תבוא הגאולה מתוך המאורעות הקשים, אנו מאמינים בהבטחה האלוהית – "ברוך שומר הבטחתו לישראל" (הגדה של פסח). הבִּטחה, שהופעת הממלכה העליונה של אמרת ד' לא מלכות אדם או עם כשלעצמו, אלא מלכות ד'. זהו ההיפך הגמור של הרעיון המפלצתי הפשיסטי או הנאצי, שהשתמש במושג הנבחרות ועיוות אותו באופן הזוועתי ביותר, כדי ליצור ממלכה זוועתית שמייצגת רק את עצמה, של אדם העושה עצמו אלוהים ומבטיח שהאומה שלו היא האלוהית. אין זוועה נוראה מזו מבחינה מושגית וממילא גם מבחינה מוסרית ומעשית. לעומת זאת, נבחרות ישראל היא למען המלכת ד'. כך בפרשת המלכת שאול, הקב"ה אומר לשמואל "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, ז). הקב"ה לא מתנגד לכך שיהיה מלך או מנהיג, אבל אל לו להיות תחליף לציפייה לישועת ד'. אדרבה, עליו להיות כזה שעניינו מלכות ה' שתתגלה באופנים שונים, גם על ידי ממלכות ארציות, סדר, משפט ומוסר. אמרת ה' היא המבטיחה את הטהרה המוסרית של כל מלכות שאמורה לייצג את מלכות ד'.

לא תחסר את התגלותה אפילו אם לשם כך דרוש נס גדול. ובכל עת שתדרש הנסיות כולה היא מוכנה על צדה, בין אם הנס גלוי או נסתר. לאבותינו המשועבדים במצרים היתה הבטחה לגאולה שעברה במסורת מן האבות, אבל בפועל השעבוד רק הלך ורע עד שזעקו. הדרך היחידה להמשיך להאמין ולבטוח בהתגשמות ההבטחה, היא האמונה שגם אם יש צורך בנס – הוא יתרחש. כל מה שאפשר, צריך לחשב ולנסות להבין, אבל גם כשאי אפשר – ההבטחה האלוהית היא למעלה מכך. גם לעתיד לבוא אנו מובטחים שתקום ממלכה של אמרת ד'. אף אם איננו יודעים אם יבוא הדבר על ידי אנשים או בדרך נס, אנו בטוחים שיהיה. כל אלה הם תכסיסיו, אמצעים ודרכים להתגלותו של החזון.

וקול אלוהים חיים בהגלותו – שכבר נתגלה מזה דורות בלבבות של כבירי כח, הצדיקים והחכמים הגדולים בישראל, הרי שבתקופה החדשה הרי הוא עומד אחר כתלנו, מה שיש בלבבות כבר מוכן להגלות בעולם ובכל עולמים. לא רק מצד מאמציהם של אלה שהוא גלוי בלבותיהם, אלא גם מצד העולם שנזקק לו יותר ויותר. כשיגיע החזון להתגלות, כל ההוויה כולה תקבל אותו ותשתוקק אליו. בכתב היד נוסף: שמים וארץ ירננו לשמו, נהרות ימחאו כף להנעימו (קובץ ז, לא) שמים וארץ הם הרום והשפל, ירננו לשמו, נהרות הזרימה הכוללת של כל ההוויה, ימחאו כף להנעימו. כולם ישמיעו קול, כדי לקלוט את הקול הגבוה.[72]

שרעפים הללו. עוד לא המעשים, אלא עצם ההגיונות, הרעיונות והמחשבות, לימוד תורה במובן של כוונה, רצון וחיפוש אחר ההארה הגדולה, גם בדברי הלכה ואגדה, וגם בהתבוננות בזכר העבר ובחזון העתיד, מביאים אורו של משיח. את המשיח עצמו איננו יכולים להביא בכוחנו סתם כך, אבל אנו יכולים להאיר את דרכו, נוכחותו והצורך בו. כל חכמה בראשיתה אינה משנה את המציאות, אבל מפיצה אור של דבר עמוק ורצוי יותר, ואז הרבה פעמים נוצר תהליך מורכב שכולל בסופו גם את שינוי המציאות המיוחל.

בנקודה זו הרב משתמש במושג חכמת ישראל, שהופיע בערך בתחילת המאה התשע-עשרה, ובמשך מאה שנה ויותר שימש כניגוד ללימוד התורה שבישיבות ובבתי המדרש. הנחת היסוד של אנשי חכמת ישראל היתה, שבין אם התורה ניתנה מן השמים או נכתבה בידי אדם, היא ניתנת למחקר בלשני, היסטורי, גיאוגרפי ופילוסופי. כאשר הרב משתמש במושג טעון זה, שלא פעם היה זהה לכפירה, הוא רואה בו גם את הצד החיובי. זו התפרצות מתוך האופי הישראלי, בניסיון להבין באופן כולל את המורשת שלנו. אמנם, בהסתכלות חיובית זו משתמש הרב בביטוי וחכמת ישראל המנוחלת, כלומר – שקיבלנו במסורת, ולכן חלק משמעותי בה נקרא 'קבלה', שהיא לנו נחלה מאז ומקדם. זו חכמה שמגלה, אמנם ליחידי סגולה, את התשתית הרוחנית והערכית ואת המגמה של כל המצוות, ההלכה ואורח החיים היהודי. חכמה זו לא זו בלבד שלא התיישנה, אלא סופה שהיא תנצח את העולם, לא רק בניצחון של מלחמה כי אם בחשיפת היסוד הנצחי שיש במציאות: הרצון האלוהי שהוא יסוד בריאת ההוויה כולה, המשך קיומה והתקדמותה אל מימוש החזון. אנו נמצאים במאבק נגד הרבה כוחות ותפיסות עולם, אבל אין תכליתו ניצחון במובן הפשטני של השמדת האויב. הניצחון הנעלה הוא גילוי היסודות הטובים גם בכוחות הנראים כמתנגדים לנו, אבל כשיודעים לצרף אותם, גם במובן של לזכך ולנקות וגם במובן של לחבר, הם נעשים טובים ומיטיבים.

על ידי ניצחון זה, חכמת ישראל המנוחלת לא רק תגאל את המושגים, אלא תעטר את התורה, שהיא המקור ממנו שואבת החכמה את המושגים, הערכים וההבנות שלה. בעטרות עליונות, כתר תורה שוב יזהיר בעולם. מאז חורבן המקדש והגלות התורה חוגרת שק, עלובה, מוקטנת ומושפלת, נתפסת כלא יותר מאשר שריד מן העבר. כך הוא גם בתפיסתם של העמים שהיינו בקרבם. בדימוי נפוץ בעל גירסאות שונות, נראית כנסת ישראל כאשר מטה משענה שבור והיא מושפלת, ולידה עומדת הכנסייה בזקיפתה הגאוותנית.

ותטהר את ערפלי האמונה הכללית והפרטית. הערפילים הנוצרים על ידי תפיסותיהם של יחידים, וגם הכשלים המובנים באמונה באופן כללי שנותרו מדורות קודמים, צריכים להיטהר על ידי החכמה שתנצח את העולם, תעטר את התורה כולה ותטהר את ערפלי האמונה מכל סבוכיהם, כאש מטהר וכבורית מכבסים. הרב רומז כאן לצורך בביקורת פנימית: אכן יש מה לטהר ויש מה לכבס. בזמן שהתורה חגרה שק והיתה מושפלת, נדבקו בה הרבה דברים שצריך לזכך ולטהר. הביקורת נמתחה כבר על ידי גדולי המקובלים, ואחריהם מנהיגי התנועה החסידית, בית מדרשו של הגר"א ותנועת המוסר. לעתים, כמו אצל חלק מאנשי 'תורה עם דרך-ארץ' במערב אירופה, הביקורת לא היתה נעימה והתבססה על הנחות יסוד לא נכונות. אף על פי כן, הרב אומר שלא פעם יש טעם בדבריהם, ולכן חלק מהמאבקים הרוחניים לא רק מזיקים, אלא סופם להביא תועלת בזיכוך האמונה.

כשהביקורת תנוסח נכון ותופנה למקומות הנכונים, היא תוכל להתקבל, ואז אור השלום בישראל יופיע, הצדדים יבינו כל אחד את ערכו של הצד הנגדי, ולא רק שלום אלא גם אור התשובה יאיר את כל נאות יעקב. כאשר הביקורת, כמו התוכחה, מתקבלת, היא גורמת גם לתשובה. הרב מתאר כאן תהליך היסטורי לא קל שאנו עדיין בעיצומו, כאשר עם ישראל מפולג לחוגים שונים, ובכל חוג קיימת ביקורת אמיתית על האחרים, גם אם היא לא נעימה לאוזן. זה תהליך לא קל, אבל יש לו ערך של אש מטהר ובורית מכבסים, שרק לאחריהם יבואו אור השלום והתשובה.

ו"מִגְדַּל עֹז שֵׁם ד' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי יח, י), במגדל לא רצים באופן אופקי אלא באופן אנכי. הצדיקים רוצים גם את הרום של הרעיונות וגם את השפל, את הקרבה למציאות הממשית. שם ה' הוא הופעתו, והופעותיו של הקב"ה בכל הרמות הם כמו מגדל עז, יש בהם תפיסות רוחניות נעלות ביותר, וגם הוראות ממשיות, ריאליות ופרקטיות ביותר. "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא). ההשגה שאין זהות בין שמות ה' לבין עצמותו. אף על פי שהצדיק רץ מלמעלה למטה ומכיר את כל סוגי השראת השכינה, עדיין, דווקא ביום ההוא, כשיתברר שכל ההופעות חשובות, גדולות, משפיעות ושופעות, גם על ידי ביקורת ויכולת הבנה, יובן שנשגב ה' לבדו, ואין בלתו, אין להחליף אותו בשום כוח אחר במציאות, בשום הופעה.

וקרוב הוא היום, מצד עצמו ומצד התהליכים ההיסטוריים שקרו. יתירה מזאת, ובידינו לקרבו, רק אם נטה אוזן לתהליכים, לא רק למידה שבה הם נעימים לנו או לא, אלא למה שנאמר לנו, לשמוע קול שיח קודש ואז נוכל לפרש ולממש את מה ששמענו, על ידי אור תורת אמת וחכמת ישראל העליונה תהיה לנו למורשת פלטה. אלה יהיו לנו הכלים המושגיים של קירוב היום הגדול של גילוי וגאולה, וגם כדי שנחזיק מעמד ונוכל להסתתר מפני פגעי הזמן. כאשר מדען גדול רוצה ללמוד על התפרצות הר געש, עליו גם להסתתר מפני עוצמתו. גם כאשר התהליכים ההיסטורים געשיים ומייראים מאד ולא קל לשרוד בהם, אנו מתגוננים באמצעות מורשת פליטה והביטחון המוחלט בגאולה. יחד עם זאת, עלינו להבין מתוך קרבה מקסימלית את תהליכי השינוי, ועל ידי ההבנה לרתום את הכוחות האדירים הפועלים בהם לטובה ולקרב את יום הגאולה וההטבה.