בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית. בנין האומה הישראלית הוא תפקיד היסטורי ושליחות היסטורית כלל אנושית. הזעזוע שנקלט בנפש הוגה ואיש רוח גדול כמו הרב זצ"ל, דורש מענה ברמה ההומנית הכלל אנושית. אי אפשר להיות אדיש לעוצמת הסבל, אפילו כשמדובר בשונאים שלנו. בנין האומה והתגלות רוחה הוא ענין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל. הבניין האמיתי של העולם, שצריך לבוא על ידי ההתמוטטות, צריך ויכול לנבוע רק מבניין האומה הישראלית. בניין האומה הישראלית הוא לא רק הבניין הפוליטי או הכלכלי של האומה, אלא בניין העולם כולו.
בנין האומה והתגלות רוחה הוא ענין אחד, כאן מצדיק הרב במידה מסוימת את עמדתו של 'אחד העם', שטען שצריך לגלות את האופי המיוחד, הרוח המיוחדת של היהדות. בצד העקרוני הוא צדק, ומכאן ביקורתו העזה על הרצל והתנועה הציונית שעוסקים אך ורק בצד הפוליטי והמעשי, בעוד העיקר שבישראל הוא דווקא הצד הרוחני. כאן אומר הרב שבניין האומה חייב לכלול גם את בניין הרוח. השאלה כמובן היא, מהי הרוח. לדעתו של 'אחד העם' הרוח היא אופי מוסרי חשוב ויפה, אבל בלי אלוהות. זו מוסריות, שלכאורה אמורה לשכנע את כולם בעוצמתה באופן בלתי אמצעי. הבעיה היא שזה לא קורה.
בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות, מצד ההומניות הכלל אנושית, לעומת המלחמה שהיא התנגשות בין אנשים שונים ואיבה עמוקה, כאילו מי שעומד מנגד הוא כבר לא אדם. ועליונות – חיפוש אחר המקור העליון, הטרנסצנדנטי, העל אנושי, שיהיה מקור הניחומים והביטחון לאותו בניין העולם העתידי הראוי. הטפת האחדות ההומנית של האנושות ללא המקור העליון, לא תחזיק מעמד. המוסר הכלל אנושי מרשים אבל לא מספיק, מפני שיש אינטרסים אחרים, תחרות, קנאה ושנאה, שגם הם קיימים בנפש. היצרים האלה לא פחות עוצמתיים ועזים מקביעת המצפון ויופיו של המוסר ההומני הכלל אנושי. למען האמת, הם אפילו יותר עזים.
באותו הזמן שבו הדברים נכתבו, דובר על יאוש מן הדתיות המקובלת, הממוסדת והמסודרת. במקומה ותמורתה היתה ציפייה לעליונות מן המדע, ההיסטוריה או הרוח הקוסמית. החלל שנוצר אחר משבר החילוניות, כלומר לאחר דחיית הדתיות המסודרת, מתמלא בעשרות תאוריות שונות של מיסטיקה, אלילות, אנתרופוסופיה ותאוסופיה, מרקסיזם שכולו חילוני וחומרי, אבל מאמין בכוחות-על של הכלכלה, ההיסטוריה והתהליך. האמונה בכוחה של ההיסטוריה אינה יותר טובה מאמונה באלוהים. עד גבול מסוים זה מובן, אחר כך זו אמונה צרופה, והיא תופסת את החלק היותר חשוב. לגבי מה שמובן, מרקס ואנגלס הסתמכו על הדרוויניזם. היו ויכוחים באקדמיה הסובייטית, האם גנטיקה זה מדע כשר או בלתי כשר, האם פסיכואנליזה זה מדע כשר או בלתי כשר, האם תורת היחסות היא פיזיקה כשרה או לא. הויכוחים הללו נערכו מסיבה פשוטה – מרקס ואנגלס לא ידעו את זה, לנין לא הספיק לכתוב על זה וסטאלין לא הבין את זה, למרות שהיה "שמש העמים". אחרי שנכתבו "כתבי הקודש" פתאום באו דברים חדשים, לא הסכימו לתת לזה לקרות. פסיכואנליטיקאים, גנטקאים ופיזיקאים איינשטיינים – הושלכו לכלא, ובזה לכאורה נפתרו הבעיות. זה לא טוב יותר מאינקוויזיציה, מבחינה כמותית זה ודאי היה הרבה יותר גרוע.
במקום שבו המרקסיזם ניצח, הוא ייצר כנסייה, סמלים ועבודה זרה משלו. נבנה מאוזוליאום ובו הגופות החנוטות. למוסדות המפלגה ניתן מעמד על-טבעי: כמו שבנצרות הכנסייה תמיד צודקת, הרי שבמרקסיזם המדינתי, המפלגה תמיד צודקת. המצפון המפלגתי יותר גדול מן האישי. חבר מפלגה צריך לקבל את דין התנועה, לעמוד בפני האינקוויזיציה ולומר שכדור הארץ הוא לא כדורי. יו"ר המפלגה הוא באופן אוטומטי גם שמש העמים, ובין השאר – המדען הגדול ביותר, גם אם ההכשרה המדעית שלו בפועל זה שנה אחת בסמינר לכמרים בטיבליסי, שהיא כידוע לא מרכז העולם. הוא גדול הפילוסופים, האמנים, הסופרים והקולנוענים. הוא יודע הכל, זה מתקבל כתאוריה דתית, ייחוס הכוחות הוא דתי. היו בדיחות על העיקרון הבסיסי שלנין תמיד איתנו, יותר חי מכל החיים, אבל הם התייחסו לזה ברצינות. אני עצמי דקלמתי את זה כילד בגן ילדים. זו אותה טרמינולוגיה, אותם טקסים כמו שיש בדת.
התהליך הזה מתרחש מפני שיש חיפוש אנושי אחר עליונות. קיים ניסיון לבטוח במשהו, להיאחז בדבר עקרוני שהוא מעל ומעבר לגחמותיו של איש זה או אחר. המרקסיזם או כל תאוריה אחרת, האנתרופוספיה של רודולף שטיינר או התאוסופיה של בלבצקי, כל אחד העמיד את התאוריה שלו בתור התאוריה בעלת התוקף האובייקטיבי והאוניברסלי. לכן ההתפתחות הקצרה מאד מבחינה היסטורית של כל התנועות האלה היתה מתפיסה רציונלית שאמורה לפתור בעיות, למוסד דתי מובהק עם פולחן, לוחות הברית, נביאים ואלילים. או אז אפשר לנפנף ב"כתבי הקודש" הרלוונטיים ולומר שפה מונחת האמת. כל הביטחון הזה התברר כשקרי, ומכיוון שזה שקרי, גם היום לאחר התמוטטות ניסיונות השקר האלה, אנחנו מוצאים את עצמנו בפני אותה תביעה לאחדות ועליונות. היסוד והמקור למסר הזה, לא פג באמת.
רוח ד' מלא בה, רוח שם מלא בקרבה. הוא מלא במובן שכל האותיות נמצאות בו, וגם במילוי של כל האותיות. הכוונה כאן שבנשמת כנסת ישראל, היחס לאלוהות הוא לא יחס דתי במובן הרגיל של תופעה חשובה ונכבדה בתרבות, שלצידה יש תופעות נוספות ולפעמים חשובות לא פחות. בכנסת ישראל, כל ההופעות הרוחניות התרבותיות – מוסר, ערכים, אמנות, אמונה, דעה, חזון ושאיפה, קשורות למערכת היחסים עם אלוהים, וזה חידוש. לאומות אחרות יש, כל אחת בנשמתה, יחס לאלוהים, אבל הוא לא כולל את כל גילויי הרוח. ממילא הדת תופסת מקום, לפעמים יותר נכבד ולפעמים פחות, תלוי בפרטים ובהופעות של הדת הזאת באופן מעשי. לא כן בישראל. עצם קיומה של האומה הישראלית מתחילתה תלוי במערכת היחסים עם אלוהים. ממילא הדבר נכון גם לגבי המשך קיומה, עניינה ומעמדה, בינה לבין עצמה ובינה לבין שאר האומות.
רוח היא יצירה אנושית ערכית, אמנותית, מדעית וחברתית. יצירה זו כולה צריכה להיות, והיא באמת באה מרוח ד'. בתנ"ך מתוארת מציאות מלאה ושלמה בכל הרמות – חברתית ופרטית, חקלאית ועירונית, משטרית מדינית ואמנותית יחידאית. יש גם חיי יום יום וגם ימים מיוחדים והופעות מיוחדות, גם שלום וגם מלחמה, גם נעורים וגם זקנה, הכל מתואר שם והכל ברוח ה'. אפשר לתמוה למה צריך נבואה לגבי כל אלה. אפשר לומר דברים מסוימים ביחס לאלוהים ולהסתדר עם כל השאר. לא כך בישראל, וזו הציפיה של האנושות. מה שהרב רואה מתמוטט לנגד עיניו, הוא המערכת שהחזיקה מעמד עד עתה. מערכת שמבחינת התרבות והערכים, נבעה ממקור אנושי פשוט. לצידה קיימת דתיות שפעם משתלטת ופעם נשלטת, פעם נפרדת ופעם מעורבת, על פי הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות. מערכת זו מתמוטטת ולא מחזיקה מעמד. משבר החילון שקדם למלחמת העולם הוא חלק מן ההתמוטטות הזאת. גם האכזריות, חרב מלאה דם, היא חלק בלתי נפרד מן המצב הרוחני התרבותי של האנושות, לפחות של עמי אירופה שהם החלק המוביל והמפותח באנושות. כאשר יש התמוטטות של בניין הלאומים, הרי יש ציפייה לבניין אחר. בודאי שהמציאות רוצה להיבנות. הרב לא ידע את זה אז, אבל מבחינה היסטורית רואים שהמציאות מנסה להיבנות עוד פעם, ושוב יש מלחמת עולם. מאז העולם מנסה להיבנות שוב – אנחנו כבר מריחים את מלחמת העולם השלישית, ויש אומרים שאנחנו כבר בתוכה, בין אם היא נקראת מלחמת טרור ובין אם בשם אחר. הניסיון לשחזר – עם תיקונים כאלה ואחרים – את אותה התשתית, לא מעניק באמת את השלווה המיוחדת, הגאולה, לאנושות. האנושות מצפה לבניין מסוג אחר, והוא נמצא בנשמת כנסת ישראל.
ואי אפשר לרוח אדם, שהרגשת נשמתו פועמת בו, אדם שמצד אחד מזדעזע מן המציאות מלאת הדם והאכזריות של המלחמה, מבין ומרגיש את שאגת הכמיהה לבניין חדש אחר, ומצד שני יודע מאיפה השורש. להיות שוקט בשעה גדולה זו, להתנחם בכך שמלחמה זו לא קשה כל-כך ואף היא תעבור, כבר היו מלחמות וצרות גדולות מזו ושרדנו אותם. מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם. הרב מנסה להעיר את כוחות האומה, שהיא המקור הבלתי אכזב לבניין העולם העתידי. קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: זה לא קול מבחוץ, אלא קול הבא מנשמתנו. זהו הקול שבא מתוכיות נשמת האדם אשר רוח בו, שיש בו מצפון, מחשבה ודאגה לעתידו של עולם. קול זה הוא קול ה', כמו קול ה' בגן עדן, שקורא לאדם נוכח הכישלון. כאן זהו כישלון האדם התרבותי. במקום להגיע להישגים של קידום אושרו ורווחתו של האדם, העמים, הצדק והיושר, הוא מוצא את עצמו במטחנת דמים איומה ונוראה. מלחמת העולם הראשונה היתה רק הקדמה, איומה בעצמה, לפלצות מוסרית גדולה יותר שהתפרצה במלחמת העולם השנייה. שלהבותיה של הפלצות הזאת מתפרצות גם היום במקומות אחרים בעולם, מתחת לכיסוי האפר שעוד נותר ממלחמת העולם השנייה. גחלים שהיו עוממות, מתפרצות יותר ויותר. לא בכדי אחרי מלחמת העולם הראשונה, ההחלטה האפקטיבית היחידה של חבר הלאומים היתה להכיר בזכותו של העם היהודי בבית לאומי בארץ ישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה, ההחלטה האפקטיבית אולי היחידה של האו"ם, היתה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עניינם של ישראל היה במוקד אחרי האירועים הנוראים הגלובליים, ולא בכדי בעשרות השנים האחרונות, העם היהודי ומדינתו עומדים במרכז ההתלהטות של הגחלים העוממות והלוהבות מתחת לשכבת האפר הנוראה שנותרה אחרי מלחמת העולם השנייה. זו אותה ההתגרות שיש בה ציפייה כמוסה, מתי ייבנה הבניין האמיתי, שמקורו דווקא בישראל.
ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני. לבנות את תרבותו ואת תרבות העולם על הבסיס של שם מלא, ההופעה האלוהית הכוללת כל, שבה כל חיי האדם הם מערכת יחסים עם אלוהים. גם היחסים בין בני אדם הם מערכת יחסים עם אלוהים. כשם שאמרו חז"ל, "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח, ב). לכאורה זה רק בן אדם, אבל יש פה שכינה. הגילוי המופלא שאדם הראשון לא רק נברא על ידי הא-ל כמו כל המציאות, אלא הוא "צֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז), נשמת א-לוה ממעל. שום מיתוס בעולם לא טוען טענה כל כך מרחיקת לכת. להיפך, בכל המיתולוגיות יש הפרדה בין 'עולם האלים' ו'עולם האנשים'. אנשים יכולים להיות צייתנים, מתמרדים, ערמומיים, טיפשים וחלשים. אבל שהאדם הוא צלם אלוהים, זה בשום פנים ואופן לא נאמר. גילוי זה הוא היסוד לבניין העולם, והוא נמצא בנשמת כנסת ישראל. ישראל נבראו כדי לגלות מחדש את העיקרון הזה, לחשוף אותו ולהשתית עליו את בניין האנושות, בניין הלאומים העתידי. "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלוֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" (דברים ד, ז), "אומה היודעת אפיה של אלוהיה". האומה הישראלית יודעת את האופן של הופעת ה', הנהגתו ורצונו, מפני שהוא גילה לה. בנשמת כל יחיד ובנשמת האומה יש שֵם מלא, בניגוד לנשמות לאומיות אחרות, שגם בהם יש שם, אבל חסר. לכן מתוך עצמן הן לא יכולות להעמיד בניין שיחזיק מעמד.
התרבות העולמית מתנודדת, רוח האדם נחלש. הרוח שבנתה את כל המערכת הזאת נחלשה, מתוך אכזבה עמוקה ביותר מעצמה. היום אנחנו מגלים זאת בזרמים האופנתיים ביותר של המחשבה האנושית הפוסט-מודרנית. האדם מאוכזב מעצמו ביותר. הוא לא יכול לדעת את האמת, הצדק והיושר. זה סימן של חולשה לרוח האדם, לעומת הגאווה, הגדולה והגבורה שהפגין האדם לפני מאה חמישים שנה, כאשר אנשים חשבו שהם יכולים הכל ועוד רגע קט יפתרו את כל בעיות העולם. התוצאות היו הרסניות ואיומות.
מחשכים מכסים את כל העמים, "הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב). והשעה הגיעה, אור עולם, אור אלוהים אמת, לעומת האלילים השונים, שהם האלהת כוחות האדם, בין אם מדובר על ממון, תבונה, אמנות או יופי. האדם המשתחווה אל עצמו הוא היפוך של העיקרון – לא האדם בצלם אלוהים, אלא האלוהים בצלם האדם. המבנה הזה מתמוטט ומאכזב, והגיע הזמן שאור עולם יאיר, לעומת החושך שמכסה את הארץ. מכיוון שנגמרו מקורות ההשראה, האדם לא מאמין יותר בעצמו מתוך התוצאות של מעשיו. נדמה שאין לאן ללכת. יש אור עולם, הוא צריך להתגלות, אבל לא מהמקום שהיה קודם, משהו דמוי אור, אלא בתור אור אלוהי ישראל, המתגלה על ידי עמו, עַם פלאים. לעומת האכזבה הנוראה של האדם מעצמו בעקבות המלחמות, בעקבות הכשלונות הצורבים ביותר בתולדות האנושות. כיצד נוכל להאמין שאפשר לבנות בניין חדש? נסתכל על עַם פלאים שנחרב פעמיים עִם מדינתו ומקדשו. היו בו עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, היתה שנאה. מה שנחרב בעצם הוא העבודה הזרה ושפיכות הדמים, הם לא החזיקו מעמד. למה שיחזיקו מעמד אצל עמי אירופה? ובכל זאת החורבן הזה אינו סופי. האור המזוכך, אור אלוהי אמת, מחזיק את העם הזה, שהוא עם פלאים לעומת כל העמים האחרים. ממנו אפשר ללמוד שגם אחרי החורבנות הנוראיים ביותר של כל מסגרות הקיום והחיים אפשר להיבנות, רק שצריך לפנות אל המקור ההוא.
צריך הוא להתגלות קודם כל בהכרה, וההכרה צריכה לבא באומה פנימה. השלב הראשון הוא שהעולם יכיר במקור הזה. זה יוכל להיות כאשר העם עצמו יכיר במקור הזה, שזה לא יהיה רק מצב נתון, שהנה יש עם ישראל מפוזר ומפורד ומה שמקיים אותו הוא האמונה שלו. הסיפור הידוע (שלא ברור אם היה או לא היה) על נפוליאון שעבר בתשעה באב על יד בית כנסת בפריז, וראה שכל היהודים יושבים על הרצפה. הוא שאל מה קרה להם, ואמרו לו הוד מלכותו המקדש שלהם נחרב. מתי? המקדש שהיה בירושלים. זה היה איש בעל חשיבה היסטורית גדולה. הוא אמר: מי שיודע לזכור את זה, גם יזכה לבניין. זה עניין של הכרה. נפוליאון אולי התרשם, אבל מי מאיתנו לא יודע מה באמת קורה בבתי הכנסת… באים יהודים שומרי מצוות, ואם כתוב בשו"ע שיש תשעה באב וצריך לשבת על הרצפה ולהגיד קינות, אז עושים את זה. אסור לאכול – לא אוכלים. נגמר – אוכלים. זה לא נעשה בהכרה, לא מייחסים לזה חשיבות, זה רק עוד עניין. אדם מן הצד אומר האנשים האלה מציינים כל שבוע את בריאת העולם ואת יציאת מצרים, פלאי פלאים. למעשה ברוב הבתים אומרים את פסוקי הקידוש, מבינים אם מאד מתאמצים, אבל מי צריך להתאמץ. קודם אי אפשר לשתות ולאכול, אחר כך, ברוך ה', אפשר. עצם הקיום הוא דבר עצום, אבל אומר הרב, שזה צריך להיות בהכרה. וההכרה של העמים האחרים תלויה בהכרה שלנו פנימה.
להכיר את האחדות של כחותיה היא. בדברים אלה, חוזר הרב למה שאמר קודם על רוח ד', שם מלא בתוך נשמת האומה. עלינו להכיר בכך שאצלנו אין הפרדה – אין אמנות לעצמה, תרבות לעצמה, ספרות לעצמה, מדיניות לעצמה ודת לעצמה. אין די בכיבוד הדת והנחתה בכלוב היפה של בתי הכנסת, בנתינת הקצבות למקוואות ובנית מפעלים למזוזות. לא זאת היהדות לאמיתה. כנסת ישראל כולה, על כל מה שיש בה, היא "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). עליה להכיר בכך, לחפש ולהתאמץ, כי יש תוצאות להכרה הזאת, זו אינה אמירה בעלמא. צריך להתאמץ כדי להבין כיצד בונים את החברה המוארת ששכינה שוכנת בתוכה, האמנות שהשכינה שוכנת בתוכה, המדע שהשכינה שוכנת בתוכו, ולא יזיק – גם את הדת שהשכינה שוכנת בתוכה.
להכיר את ד' השוכן בה. את השכינה, שהיא התגלות הרצון האלוהי בכל מערכות החיים והקיום. בבית המקדש, בארץ ישראל, בבניינה, ביישובה ואפילו בעבודת הקרקע שבה בכל זה יש הופעת השכינה. זהו ד' השוכן בה, לא רק מחוץ לה ועל ידה.
ובהכירה כי יש אלוהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי. רק אז תוכל לבוא הפעולה המבורכת, להכיר את זה לאומות העולם. בן-גוריון נהג לצטט את הפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). הוא קודם כל רצה להוציא אותה. הכוונה היתה טובה, אבל אדונִי הנכבד, איך היא תצא אם עוד לא נתת לה להיכנס? מה ייצא מציון לפני שאתה בעצמך תכיר בו? הצורך העולמי קיים בהחלט גם היום, לא פחות מאז ואפילו יותר. אבל היכולת לתת לו מענה, תלויה במידת ההכרה של האומה בעצמה. רק כשהיא תכיר כי יש אלוהים בקרבה, אז תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, זה המקור, משם הכל נובע. ואז תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי.
לא לשאב מבארות זרים היא קרואה כי אם לדלות ממעמקיה. הרב מתעמת ומתפלמס עם הנטייה שהיתה אז, ולא פחות חזקה היום, אולי אפילו יותר, לומר שמדינת ישראל צריכה להיות כמו מדינות אחרות. אז רצו להיות כמו גרמניה או אנגליה, היום כמו אמריקה או שווייץ. ברור שצריך, כמו שאמרו חז"ל שיש ללמוד מן המתוקנים שבאומות (סנהדרין לט, ב). אבל הלמידה הזאת איננה חקיינות, זו אינה שאיבה של מים שאובים בכלים, אלא מקוריות. אפשר וצריך להשתמש בכל הניסיון האנושי המצטבר, אבל היסוד צריך להיות מקורי. לדלות צריך מן המעמקים העצמיים ולא מבארות זרים.
הרב מונה מספר עניינים יסודיים בהוויה התרבותית הרוחנית שיש צורך לדלות מן המעמקים:
תדלה רצון מעמק תפלתה, אם רוצים אנו להכיר את רצון האומה, נפנה לתפילתה. תפילת חנה, תפילות דוד בן ישי, תפילות שנוסחו על ידי אנשי כנסת הגדולה, פיוטים שחוברו לאורך הדורות. בכל אלה מתגלה רצון החיים, הבריאות, האחווה וההתעלות הנפשית. כדי להכיר ולהבין מהו הרצון שלנו, יש לנו מקורות לאורך אלפי שנים, שאין דוגמא להם בעוצמת הביטוי והכנות הפיוטית, הנוגעת עד היום אפילו בתרגומים ותרגומי תרגומים לליבותיהם של מיליוני אנשים. האם רק בנו לא תיגע?
חיים מבאר תורתה, לא רק מפני שהתורה נקראת תורת חיים. החיים המלאים שיש בהם מוסר, מטרות לאומיות, מבנה חברתי, חיי אחדות, סדר, צדק, גבורה, מופת ומוסר, נמצאים כולם בתורה שבכתב ושבעל-פה.
אומץ משורש אמונתה, האמונה היהודית לא באה מפחדנות אלא מאומץ, עוצמה וחוזק. לאברהם, יצחק ויעקב, היה אומץ אדיר לצאת אל המרחב ולחפש אחר אלוהים וקרבתו. זה לא מפני שבמקום הקודם היה רע במובן הפשטני של המילה. זו היתה יציאה מרצון, מאומץ רוח, לבקש, לחפש ולגלות, להתמודד עם כישלונות וצער.
סדור מיוֹשר שכלה. יש ישרות-שכל יהודית. אמנם יש חולקים על זה ואומרים שליהודים יש שכל מפותל, אבל גם לו יש יושר משלו. הסדר שלנו לא יכול להיות מועתק ממקום אחר. ללמוד מאחרים זה מצוין, אך יושר השכל והמצפון צריך להיות היסוד לסדר הפנימי שלנו.
גבורה מעז רוחה. קודם הרב הזכיר אומץ, שהוא עניין של חוזק ועוצמה. כעת הוא מדבר על גבורה, שהתגלתה בימי קדם ובימי הגלות. זו גבורה מופלאה, גבורת מופת של אי-כניעה, מסירות נפש מופלאה שאין דוגמתה. זה עוז רוח שהוא חלק מהאופי היהודי.
וכל העולה על שפרירי שמיה של האומה, הכל מרוח אלוהים המרחפת על מלא היקום, מימי בראשית עד אחרית. זו ההתחברות אל הצד האוניברסלי הכללי. החזון הנפלא של מלוא העולם, כשאנחנו יודעים שמלוא העולם זה לא סתם שמים יפים, אלא רוח אלוהים מרחפת ביקום כולו.
הקב"ה אומר "כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ד' צְ-בָאוֹת אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם", ופירושה של הברית הוא "וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ" (חגי ב, ד-ה), אל תפחדו מכישלון. אולי יהיו כישלונות וצער, אבל לא כישלון מוחלט.
כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חדוש רוחנו, כל הדעות יתישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים, יסירו את הבגדים הצואים מעליהן ויתלבשו בלבושי יקר. זה חזון רוחני דגול. עניינו חידוש פני האמונות על בסיס שבע מצוות בני נוח, ונתינת צביון ייחודי של כל אומה לפי אופיה. מכל האמונות יוסרו שרידי עבודה זרה והגשמה, ותהיה התחדשות אמונה בטוב, בצדק וביושר. יזניחו את כל פגול, כל טמא וכל תיעוב שבקרבם, ויתאחדו לינק מטללי אורות הקדש, אשר הוכנו מאז לכל גוי וכל אדם בבאר ישראל. ברכת אברהם לכל גויי הארץ תחל את פעולתה בתקף ובגלוי. גם היום היא ישנה, אבל לא בגלוי. ועל פי יסודה יחל, מחדש, בניננו בארץ ישראל. כשם שאברהם היה גם "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז, ד) וגם אבי האומה. החזון הוא שברכת אברהם על ידי בניו, תשפיע בגלוי ובתוקף על כל העמים. בנייננו בארץ ישראל יהיה על יסוד ברכת אברהם. בזה בעצם אומר הרב, שכאשר ברכת הצדק והיושר תיגע אפילו במעט באומות העולם, הם יכירו בצדקת הבניין הלאומי היהודי בארץ ישראל, מה שבאמת קרה בכינוסים הבין-לאומיים בחבר הלאומים ובאומות המאוחדות.
החרבן העכשוי הוא הכנת תחיה חדשה, עמוקה ואופיית. זו תחיה מהותית, לא התחדשות קוסמטית, אלא שינוי שבא מצד האופי העצמי העמוק. אור חסד עליון מתנוצץ. זהו דבר מופלא לומר בתוך החורבן של המלחמה. זה לא חסד רגיל אלא חסד עליון, חסד שמופיע מתוך גבורה, כמו זה שראה רבי עקיבא (עי' מכות כד, ב). שם ד' "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד) הולך ומתגלה, כמו ביציאת מצרים, שהיה חורבן העולם הישן, ומאז החלה תקופה חדשה באנושות של גילוי דבר ה'. "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (דברים לב, ג). גודל בניין האומה, עם חזון בניין האנושות, והכל גודל לאלוהינו. זה לא אלוהים מסכן, שמחביאים אותו בבתי התפילה והיראה, אלא גודל של השכנת השכינה בארץ כולה, על ידי גילוי שכינה בישראל, שהוא בניין האומה.
