ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות מאופל

בגדולת העולם, י. בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו". מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה.

ב -המלחמה, פסקה י

בגדולת העולם, י. בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו". מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה.

ברוב פרקי המלחמה יש אזכור ממשי של המלחמה, ואילו בפרק הזה, המסיים אותם, לא נזכרת המלחמה בפירוש. נזכרים רק הצער הגדול ונחלי הדם. העולם פגום, והמלחמה הנוראה היא אחד הביטויים העוצמתיים של הפגם הזה. לכן זה שייך לעניין. מצד שני, נמצא כאן עיקרון שראינו בפרקים אחרים, והוא שבתיקון מעמדם ומצבם של ישראל, יתוקן גם הגורם לאותה תשפוכת הדמים האיומה והנוראה שיש במלחמה.

יש הרבה סיבות למלחמה, אבל הן לא מצדיקות את המאורע הנורא הזה. במבט היסטורי, אפשר לומר שצורת העולם היתה צריכה להתחלף. המשטרים המלוכניים לא היו נצרכים יותר: לא הצאר הרוסי, לא המלך הצרפתי ולא הקיסר האוסטרו-הונגרי. הביקורת עליהם היתה רבה, ולרוב בצדק. אבל אין מה לעשות, הקיסרים לא עזבו את כסאם מרצון. התחדשות פני העולם והמציאות, היא מעין הקדמה ויצירה של מצב נוח יותר לתשובה הגדולה, לתיקון היסודי יותר שמדובר עליו בפרק שלנו.

במשפט הראשון, מתאר הרב את גדולת העולם, שיסודה הוא הקדושה המופיעה על ידי ישראל. כשיש הופעת שכינה בגדלות ובאופן מלא בישראל, אין תופעות שליליות ושוללות בעולם.

בגדולת העולם, שפירושה בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו. קדושת ישראל היא זו של עם ה'. הופעת הרצון האלוהי על ידי ישראל, כאומה, כמדינה, כדת, כתרבות וכרוח, שיש בה נבואה, משפט, עבודת ה', מלכות, צדק ויושר. כאשר מתקיים מצב כזה, יש השפעה, מופיע הזיו, כלומר האור המתרחב והשופע של קדושת ישראל ברוממותו. המצב הזה הוא מצב שיש בו דינמיקה של התעלות. פעם אחת, אומרים לנו חכמים, היה מצב של "סיהרא באשלמותא" (זוהר ויצא קנ, א), הירח במילואו – עשרות השנים של מלכות שלמה. אלא שבמקום הרוממות שאמורה להימשך ולהוסיף, באה אחר כך ירידה וזה נגמר. אחר כך היתה היפרדות הממלכות והמשך הירידה. הגדולה היתה זמנית.

כאשר הזיו של קדושת ישראל מופיע ברוממותו, אז אין אחיזה לכל זונים, האור כל כך חזק ובהיר, שאין אפשרות וגם אין צורך ופיתוי, להאיר משהו אחר. אבל אם האור מתעמעם, הזיו הזה לא ברוממותו, נפגמת הנאמנות. התורה מכנה את הנוהים אחרי האלילים "זֹנִים" (ויקרא יז, ז), כלומר לא נאמנים, מתפתים, הרואים את העונג במקום אחר. לכל העומדים מבחוץ יכול להיות שהם יודעים את האמת, הם יודעים שיש מערכת נורמטיבית, ואפילו אומרים שבודאי יש לזה מקום, אבל יש גם דברים בצד, יש גם מחוץ. המציאות הזאת שמבחוץ גם היא קורצת להם, מפתה, כי היא יוצרת מרחב נוסף, ביטוי נוסף לנפש שלנו. מבחינה זו, הפיתוי קיים בעצם המציאות הנוספת, לא משנה מה נמצא שם בפועל.

לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, הרב מדבר קודם כל על הנצרות. זה הדבר הראשון שנוצר באופן ממוסד ומסודר בסמוך לאור ישראל, ממש בחצר, בתוך ירושלים וארץ ישראל. כשהתעמעם הזיו של קדושת ישראל, נוצר הפיתוי להעדיף לנסות ולנסח קדושה אחרת, אוניברסלית, פרטית. זה מוסד של קהילה, עם דוגמות, ושורת הבדלים שהופכים אותו לעדה אחרת, והוא דוחק רגלי אור ישראל דווקא. לבצר איזו הארה מיסתית, מיסטיקה כאן היא התחליף לנבואה. אם אין נבואה, באים במקומה תחושות ודמיונות. כשלא יודעים מה זו נבואה באמת, אומרים שכנראה זו נבואה, הנה מתגלה משהו חדש במקום מה שהיה קודם. זו הארה מיסתית, שהיא סודית ופנימית, אבל גם יוצרת מכונה אמונית. מכונה לא במובן של בית חרושת, אלא של הכנה לפיתוח אמונה חדשה. זה לא נשאר בגדר עניין פרטי של מישהו, אלא הופך לתנועה חברתית ממוסדת אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. בתחילה היא רק עמדה חוץ למציאות האומה, ואחר כך במידה רבה הפכה להיות במקומה.

הרב מסביר מדוע זה כך. כי האור העליון שבשמו מדברים אלה שאומרים שהיתה להם הארה מיסטית, וזיו היחוד המאוחד, היחיד האחד, שיסודו העליון, אור האמת בבהירותו, חי בו, גילוי האור הזה הרי הוא קשור בסגולת ישראל, הקב"ה שהוא מקור האמת, בחר בישראל וגילה על ידם את רצונו ודברו. הוא קידש וייחד את ישראל מכל העמים להיות שליחיו, אלה המספרים תהילת ה', הם ולא אחרים. לכן כל מה שהוא מחוץ לקדושת ישראל ואמונתו, ועוד יותר גרוע, אם הוא מתעמת ובא להיות במקום ישראל, הוא סותר ופוגם בגילוי האור העליון, בגילוי האמת. את זה מסמיך הרב לפסוק "ד' אֱלוֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא). התרועה, הגילוי שהנה המלך, קיימת בישראל. כמו תרועתו של המריע בשופר, כאשר ישראל הם השופר עצמו, הם מספרי תהילת ה', הם נבחרו. התרועה היא "בּוֹ" ממש.

גם אם היה גרעין אמיתי בתוכו של מייסד הנצרות, הוא לא פירש אותו נכון ולא הבין אותו כראוי, בגלל שדימוייו ודמיונותיו היו מבולבלים. כשהאמת והשקר בערבוביא, זה לפעמים יותר גרוע מהשקר בפני עצמו. היתה אמת בתנועת הנפש, אבל שקר בהבנה, בדימוי ובפירוש. כך נוצרת הזדהות מאד גבוהה של האדם עם עצמו ועם מה שהוא חש, ועל ידי כך גם יכולת השפעה. מי שיודע שהוא שקרן, בדרך כלל לא כל כך משפיע. אם הוא מזדהה עם דבריו ושלם עמם, הוא מדבר ופועל מתוך שכנוע עצמי פנימי רב מאד והזדהות, ואז דבריו מאד משפיעים, השקר נעשה עוד יותר גרוע. בכלל, זו תופעה פסיכולוגית ידועה, שאנשים איומים הצליחו להשפיע על ההמונים מפני שהם האמינו במה שאמרו, לא על ידי שקרים קטנים. לאמונה פנימית יש עוצמה מרובה. רוב האנשים נמצאים בספק, וכשבא אדם חזק שמאמין מאד במה שהוא עושה – זה משפיע. כמובן, לא די בזה, אלא דבריו צריכים גם להתאים למצב הכללי של אותו זמן. על כל פנים, אותו האיש העמיד עצמו מלכתחילה בניגוד לרבנים. הוא לא נימק את דבריו בפלפול הלכתי דמוי-מסורתי. אמנם הוא חשב שבא לקיים את התורה, רק לתקן ולהוסיף קצת וזה לא נגד עַם ישראל, אבל אם כבר משנים, אפשר לשנות הרבה. לפני שמשנים, או תוך כדי השינוי, צריך להגדיר את גבולותיו, אחרת בסופו של דבר נשאר רק השינוי. הוא מדבר על "אלה הנשמעים לי", "המאמינים לי", זה כבר מוסד, עדה נפרדת. קבוצה שלא משנה אם היא בנויה מדלת העם או מאנשי שוליים, אבל היא קבוצה המאורגנת לא כחלק מן האומה.

מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית, רעיון שראינו בפרקי ארץ ישראל, כאשר הרב כורך את המצב העולמי עם מצבו של עם ישראל. כשהעולם יורד והנשמה הישראלית נשפלת, לא מצליחה להאיר את הגדולה והרוממות, נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בקבלה מדובר על יחוד עליון ויחוד תחתון, וממשילים את היחוד העליון ל"שמע ישראל" והיחוד התחתון ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", פירושו שיש השלמה בין ייחוד עליון ותחתון. יחוד עליון הוא באמת לייחד את ה', ה' אחד שהוא ה' אלוהינו. מי שנמצא למעלה מהכל, הוא זה שהוא אלוהינו. ייחוד תחתון הוא מלכות ה', הבאה לידי ביטוי בהשראת השכינה בישראל. אם השראת השכינה היא ברוממותה בעצמה, אז העליון מאיר בתחתון, בתוך מלכות ישראל וגדולתה. אבל אם העולם יורד והנשמה הישראלית מושפלת, נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו, נשאר עם ישראל אבל הוא מושפל, לא יכול לשמש כלי, או לפחות כלי ראוי דיו, כדי להאיר את היחוד העליון. ואז היחוד העליון עלה למעלה להרקיע לשחקים. הוא הופך להיות עיקרון פילוסופי אוניברסלי, אפשר לעסוק בו באופן מופשט, אבל לא דרך ישראל. זו היפרדות המושגים.

לעומת עולם המושגים הפילוספי, בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, שאריות של כנסת ישראל המפוזרת והמפורדת בגלות. הגויים רואים יהודים, ואומרים, הם צאצאי אלה שמסופר עליהם בכתבי הקודש העתיקים. הרצי"ה היה מצטט את טולסטוי שאמר (מתוך התורה הגואלת ב', מוצ"ש פר' תזריע התשל"ו): "כשאני רואה יהודי אני רואה נצח". הוא אמנם ראה משהו שהרשים אותו, אבל נצח מבחינתו, אלה אנשים שהורגים אותם שוב ושוב ובכל זאת הם נשארים. יש בזה משהו, אבל זה כל כך מעט, נגהי הזהרורית, הניצוצות לאחר שנשברו הכלים של היחוד התחתון, וגם המעט הזה הוא הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. התנ"ך מתורגם לשפות אחרות והופך יסוד לדת אחרת. מי שקורא בו מתוודע לישראל, לגילוי השכינה ויחוד ה', נמשך הניסיון לקיים את זה איכשהו, אלה הניצוצות.

נגהי. נוֹגה הוא קצת אור, אבל נוּגה, ולא בכדי אצל המקובלים נקרא "קליפת נוגה". אמנם זו קליפה דקה, לבוש שממנו מבצבץ משהו מן האור. אבל זו רק זהרורית, לא זוהר ממש. מצב זה, שבו יש רק מעט ניצוצות של אמת, גדולה ואידאליות, הפזורים פה ושם בעולם. נכון שבאופן עקרוני, מבינים שאי פעם הם באו ממקור ההתגלות של היהדות, אבל מאז היו גילויים, נבואות, ושליחים אחרים, לא רק בנצרות אלא גם באיסלאם. זו שפלות ביחס לגילוי השלם. כנסת ישראל רק נושאת את עצמה, אבל לא משפיעה על העולם.

וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: "אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי" (ירמיהו ד, לא). עיפה נפשי, אפילו לא גופי. העייפות הנפשית הזאת, היא אחד ההסברים הפסיכולוגיים המתומצתים ביותר, לתופעה שחזינו (וחוזים אנו עד היום) בהשפעתה – ההשכלה היהודית. איננו רוצים עוד להמשיך את נצח הנדודים. להיות רק זיכרון חי למשהו שהיה בעבר, או כמו שניסח זאת ההיסטוריון האנגלי טוינבי בחוצפתו: ישראל קיימים, אבל זה סוג של מאובן חי. כאילו באיזה אי מצאנו דינוזאור, מה הוא מתהלך פה, העידן שלו נגמר מזמן. הוא חי, לא נהרוג אותו, אבל לא צריך להחזיר אותו לחיים בכוח.

רזי תורה לחיצונים נמסרו. האחרים הם בעלי הארות מיסטיות. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות (ע"ז יח, א). אדם עייף מחפש מקום שבו אפשר לאכול, לשתות ולנוח, אפשר לחדש כוח. אבל אם אין איפה להחליף כוח, כי רזי תורה לחיצונים נמסרו, הרי התורה נשרפת. בנוסח אחר, כמו שכתבו סופרי ההשכלה ומשורריה, תראו איפה החיים ואיפה אנחנו… אפילו התורה נמצאת במעמד גבוה יותר אצל הגויים. אצלנו היא נשרפת, ניתנת למשיסה, אותיותיה פורחות, כל אחד יכול לקחת מה שהוא רוצה. יכול להיות שבדבריו רזי תורה לחיצונים נמסרו, רומז הרב לתופעה של תרגום פרקי קבלה ועיסוק בהם בקרב הגויים, במאה השש-עשרה והשבע-עשרה מבחינה מיסטית, ואחר כך מחקרית. הקדושה נאנסת, אותו יחס היראה, הכבוד והרוממות נהרס ולא קיים עוד. ול"בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים" (איכה ד, ב) אפר תחת פאר הושם (ע' ישעיהו סא, ג). מעמדו של מי שעדיין מחזיק באמונת ישראל, הוא ללא פאר ותקווה אלא רק עייפות. תמונת היהודים בעולם בתקופת ההשכלה, היא של אנשים אבלים, שכל יקרתם וכבודם בעבר אך ללא עתיד.

קמים נבוני לבב בחצות לילה. מבחינה זו הגיעה הגלות לחצות הלילה. האמצע הוא נקודת הכרעה, האדם צריך לזכור ולהחליט אם הוא כאן או שם, כמו יעקב במעבר יבק, איפה המציאות שהוא משתייך אליה. וידיהם על חלציהם כיולדה: בחבלי ייסורים. מי שרואה מבחוץ את ישראל, אומר שאין להם תקומה. אבל נבוני הלבב יודעים שיש, הם רוצים להפוך את הייסורים לחבלי לידה, לא לחבלי אבל. מצד שני אלה ייסורים קשים מאד. על צרת העולם, צרת ישראל, שהיא בעצם צרת העולם. צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. הרב מתאר כאן את אחד הדברים שהצטיינו בו המקובלים – תיקון חצות. לתקן את החצות, שלא תהיה חצייה למשהו שכבר אין ממנו חזרה.

קודם צריך היה להפנים את גודל הצער והצרה. אחר כך, כאשר כבר תיקנו את החצות, יש לפעול למען התיקון. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה. הבכייה, באה מידיעת המקור שהוא צער השכינה. זה לא רע רק לעולם ולישראל, אלא צער השכינה עצמה.

צער האידיאליות המהותית, האחדות של היחוד העליון עם התחתון. המהות היא היחוד העליון, וביטויה הוא היחוד התחתון. האידיאליות היא הביטוי של האידיאה, של הייחוד העליון. בהפרדה ממקור תענוגיה, משלמותה.[32] כשהביטוי נפרד ומתרחק נוצר צער גדול. דברי הרב מזכירים במקצת את דברי חז"ל, "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (משנה אבות ו, ב). במצב כזה של שפלות, גם התורה עלובה, כי היא נמסרת לזרים, נשרפת, אותיותיה פורחות וכל אחד יכול לעשות מהן מה שהוא רוצה.

ראשית יש לבכות את המצב הקיים, אחר כך לדעת מה מקורו של המצב הזה, שהוא שריפת התורה, הצרה הגדולה של העולם שהוא צער עליון, צער שמים. שלישית, יש לקרוא לתשובה.

והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, היא המעוז האחרון של אור וקדושה. משם צריך להיבנות מחדש העולם בגדולתו וישראל בגדולתו. תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרצוני,[33] התרבות הנובעת מהרצון. רצון התקומה והגאולה, האושר העולמי. בזה האידיאליות היא קשורה. והם קוראים לתשובה.

יש תיקון – תשובה, לא רק במובן הנפשי והמצוותי, וגם לא מה שמציעה תנועת ההשכלה, לעזוב מתוך עייפות, אלא להתחדש ולפעול. תשובה היא לא רק התחדשות נפשית אלא גם פעולה. תשובת הפרט היא פעולתו למען תיקונו, ברמה המחשבתית והנפשית וגם ברמה המעשית. התשובה הלאומית כוללת תשובה לארץ ישראל, לדגם הגדולה, המלכות והנבואה. ואנו ליה ועינינו ליה (סוכה נא, ב). אנו במובן הנפשי הפנימי, ועינינו, יודעים לסמן מה הכיוון, לא רק לרצות להתקדם בו אלא גם ללכת ולפעול לשם כך.

[32] כך בכת"י (קובץ ז, יב).

[33] כך בכת"י.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן