במשך דורות רבים העסיקה את המחשבה הדתית, שאלת תכלית ומגמת הבריאה. תפיסה רווחת היא שהתכלית העליונה של המציאות, היא החזרה אל המקור האינסופי. מבחינה זו, הגוף, הכלים – רק מפריעים.[300] ביטוי לתפיסה זו במחשבת היהדות אפשר לראות במושג ה'ביטול' של חסידות חב"ד, במובן של ביטול גמור כלפי האלוהות העליונה. האדם נמצא במדרגה נמוכה, הוא חש בעיקר את החומר, את הכלי, ועליו להתאמץ ובהדרגה לבטל את עצמו ביחס לא-ל: "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד). בשלב הראשון הוא מקבל על עצמו את עבודת המצוות המצמצמות את רצונותיו החופשיים, ומציית לרצון האלוהי המופיע בתורה. לאחר מכן הוא מעמיק ומוסיף על המצוות, חומרות הלכתיות ודברי חסידות, יתר טהרה ופרישות, כמו צמצום במאכל ובענייני חולין. בתפיסה זו יש בעיה לוגית מסוימת: אם התכלית היא לשוב אל מה שהיה קודם הבריאה – 'להתאיין', ולהתמוסס חזרה במקור, לשם מה בכלל נוצרה הבריאה?
בפרק זה הרב מציג תפיסה שונה ומתאר את ההשלמה שקיימת בין הגוף לנשמה, בין כנסת ישראל לאומות העולם, ובין התחייה הלאומית לגאולה. הגוף, העולמים וה'גויה הלאומית' אינם דמיון ילדותי, כמין משחק שאנשים פשוטים מתייחסים אליו בטעות ברצינות, אלא יש להם משמעות וערך עצמי. מתגלה בהם 'תכונה' אלוהית של יצירה ומימוש באמצעות צלם אלוהים שבאדם, לכן הרב מתאר אותם כ'אידיאליים מאד'. מכאן נובע גם ערכה הגדול של התחייה הלאומית מבחינת המגמה האלוהית. גם כאשר ביטוייה המעשיים מוגבלים, אפשר לראות בהם התעוררות ראשונית מכח שופרו הגדול של המשיח. כל השינויים לטובה מגלים את עניין ההשתלמות שבתוך השלמות, שהוא עיקר חידושו ושיטתו של הרב, כפי שהעיד הרב הנזיר בשמו.[301]
שלמות רגילה יכולה להתקיים גם בלי השתלמות, אבל יש בה צד של מוגבלות. למשל בעלי חיים הראויים לקורבן נקראים 'תמימים' במובן של שלמים ללא מום, אבל זה רק ביחס לייעודם המצומצם. כך גם מלאכים מבטאים סוג של שלמות אבל רק ביחס לתפקידם, בלשון הנביא הם נקראים "עֹמְדִים": "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז), מפני שהם סטטיים, אין להם אפשרות להתעלות אלא לעשות בדיוק את שליחותם.[302] אבל השלמות האלוהית שונה לגמרי, בכך שאין בה גבול, משום כך היא מכילה גם את מה שנדמה כהפך ממנה – את ההשתלמות שבאה לידי ביטוי בעולם ההולך ומתעלה. זהו החידוש הגדול של המקובלים במושג 'אין סוף' ביחס לא-ל. אמנם גם מילים אלה הן אנושיות ולא ממצות, אבל זהו מושג חשוב ביותר, רק אם הוגים בו ומבינים אותו נכון, ניתן להתייחס באופן נכון לשאר המושגים הקיימים בתורת הנסתר, מבלי לשגות בסוג של הגשמה והכרח.
עַל הַגּוּף, בְּתוֹר מֶרְכַּז חַיִּים מְצֻמְצָם וּמֻגְבָּל, פּוֹעֶלֶת הִיא נִשְׁמַת הַחַיִּים הָרְחָבָה וְהַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בִּמְעוֹפָהּ לְמֶרְחַקִּים עוֹלָמִיִּים. במחשבה פשוטה, הגוף והנשמה הם שני הפכים; הגוף מצומצם ומוגבל, ואילו הנשמה רחבה ומתפשטת במעופה על פני המציאות כולה. אבל במבט יותר מעמיק, גבולות הגוף אינם שלילים או חסרי משמעות, הם יוצרים מרכז שמאפשר לרוחניות להתממש ולפעול במציאות באמצעות מיקוד הכוח בנקודה מסוימת. כשם שגבולות כלי מעצבים אותו ונותנים לו אופי וצורה, כך גם הגוף מאפשר לנשמה הרחבה לבוא לידי ביטוי באופן קונקרטי.[303] כדי שכלי הגוף יתאימו, ויעמדו בייעודם לבטא כראוי את הנשמה המופשטת, עליהם להיות בעלי שלמות מקסימאלית, לכן אִידֵאָלִיִּים הֵם מְאֹד טָהֳרַת הַגּוּף, חָסְנוֹ, בְּרִיאוּתוֹ, חִלּוּץ עַצְמוֹתָיו, עֵרוּת חַיָּיו, אוֹר וְחֹם רִגְשׁוֹתָיו. הנשמה היא 'האידיאה', ותכונות הכלים הם 'אידאליים', כלומר התרגום השלם ביותר של האידיאל במצבים קונקרטיים. לכן הכלים הם רצויים וחיוביים, הם לא נוצרו רק על מנת להתבטל. אמנם הגוף וגבולותיו יכולים להפריע, הגוף עלול למכשול וחטא, אך הוא לא מונע מהאדם את אפשרות ההתקדמות שמבטאת את תכונת ההשתלמות האלוהית. ייתכן שבעתיד הדברים ישתנו ותהיה גאולה מן המצרים שבגבוליות, כך שהגבול יהיה רק מה שמסמן ומבחין בין דבר לדבר, אבל אינו חוסם ומפריע.
טָהֳרַת הַגּוּף, היא ההתאמה הבסיסית, המוכנות המלאה למשימה, בניגוד למציאות של טומאה שאוטמת את הכלי ומונעת ממנו למלא את ייעודו, ככתם על חלון שמונע ממנו לשקף את מה שבתוך הבית. חָסְנוֹ, של הגוף, זהו כוחו וייחודיותו. לעיתים פעולת ההיטהרות חזקה מדי, ומרוב מירוק הכלי נפגע. הוא נעשה דומה מדי לאור ולא מסוגל להעניק לו שום משמעות. בדומה לתלמיד הדבק ברבו עד כדי ביטול אישיותו העצמית. אם אין לו דבר בעולמו חוץ מלשאת את דברי רבו, זוהי דבקות של חולי. חכמתו של הרב צריכה להביא לחסנו של התלמיד, עד שהוא יוכל להפיק מעצמו דברים ייחודיים על בסיס תורת רבו. כמו שהסביר הרב על רבי אליעזר (מאמרי הראי"ה עמ' 204) שמצד אחד לא אמר דברים שלא שמע מפי רבו, ומאידך היה אומר דברים שלא שמעתן אוזן אדם מעולם, מפני שהוא הצליח לתרגם ולהמיר את האמירה הראשונית של רבו למשמעויות חדשות. כל מה שתלמיד חכם עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, ועדיין זה נחשב חידוש, בגלל ההופעה השונה במקום ובזמן.[304] בְּרִיאוּתוֹ, שמירה על החוזק של הכוחות הראשוניים, ומניעת תחלואה המחלישה את הגוף. נתינת הדעת על שמירת האיזון שבין הטהרה לחוסן, כלומר על שמירת האיזון שבין נאמנותו של האדם לצדדים הפנימיים והערכיים, לבין דרישות המציאות ויכולות הגוף לממש אותן. חִלּוּץ עַצְמוֹתָיו, חיזוק הגוף באמצעות חילוץ העצמות ממגבלות המקובעות והפסיביות. ההתעמלות נותנת לגוף עצמה וגמישות, מרחיבה את גבולו ומאפשרת לו למלא את תפקידו הייחודי בתיקון המציאות. עֵרוּת חַיָּיו, ללא כהות חושים. בזמן שינה המציאות נתפסת כחסרת התרחשויות, לעומת זאת בזמן של ערות יש מודעות למורכבות שקיימת במציאות, והאדם קובע לעצמו סדרי עדיפויות בהתאם לדחיפות ולמשקל של כל דבר. אוֹר וְחֹם רִגְשׁוֹתָיו. מעבר לתשומת הלב שהנשמה דורשת מהאדם ביחס למציאות האובייקטיבית, גם בכלי עצמו יש אור וחום. רוח האדם מתווכת בין דרישות הנשמה לבין אילוצי הגוף והמציאות. האדם מפעיל שיקול דעת ערכי בהתאם למה שהוא מבין שראוי ואפשרי.
הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הִנָּם הַגּוּף שֶׁל הַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹהִית, אֲצִילוּת הַשְּׁכִינָה מַלְכוּת שָׁמַיִם, הָעֲשִׁירָה, הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת. כמובן שלא מדובר על 'נשמת הא-ל', אלא משמעות המילה 'אלוהים' בעברית, היא גם מה שמעבר לרגיל, עליון ממנו.[305] לכן אומר הרב שהעולמים הם הגוף של הנשמה, שהיא אלוהית, במובן זה שהיא נשגבה מהם. מבין העולמות הרוחניים שמתארת הקבלה, עולם ה'אצילות' הוא הגבוה ביותר. נקודת החיבור בינו לבין העולמות שתחתיו: 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה', היא ספירת ה'מלכות' ש'בעולם האצילות'. ספירה זו נחשבת 'שמיים' ומקור ההארה לעולמות שתחתיה. 'קבלת עול מלכות שמים' היא ההישמעות לצו הא-ל מתוך הכרה בכך שהאלוהות שוכנת ונוכחת בהוויה. מצד אחד היא מחייה אותה ונותנת לה את הכוח, ומאידך היא לא זהה לה, כשם שמלך מנהל ממלכה באמצעות חוקים אך אין זהות בין המלך לממלכה. ספירת המלכות היא הספירה העשירית במובן זה שהיא מכילה בתוכה את כל עושר הכוחות שנראים כריבוי, אך הם מתאחדים סביב מגמה משותפת. מצד אחד "לית לה מגרמה כלום" (עץ חיים מב, יג) – אין לה מעצמה דבר, ומצד שני ממנה מתחילה ההתפשטות, היא זו שנותנת לכל הספירות הקודמות לה את הביטוי במציאות המוחשית, את השלטון והריבונות. מבחינה מספרית קל מאד להרבות עושר על ידי הוספת 'אפסים'. יש שרואים בהוספת אפסים אשליה חסרת משמעות, כלומר שגם למימוש דברים במציאות אין ערך גדול, מפני שהמהות היא העיקר. אבל באמת בכל מימוש יש צד של גדולה ותוספת למהות, בדומה למימוש כשרון: כאשר אדם ממש את כישרונו המוסיקלי, ברור שהעיקר הוא הכישרון, וגם אם יהיו 'טכנאים' שיפיקו את הצלילים טוב ממנו, הוא מקור היצירה, אך מכל מקום הכישרון מקבל משמעות דווקא כאשר הוא מתפשט ומתממש במציאות.[306]
בְּעוֹלָמֵנוּ מַרְגִּישִׁים אָנוּ אֶת רִכּוּזָהּ של הנשמה עַל־פִּי מִדּוֹתֵינוּ. על פי יכולות הקליטה: כישרון ההבנה, המידות המוסריות, ואימוץ הכוחות הגופניים, באדם ובעולם. אלו הם הכלים שמאפשרים להכיל את התגלות הנשמה, כמו שהרב מפרט: עַל כָּל יְצִיר נִבְרָא הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת, עַל כְּלָלוּת הַיְצִירָה הִיא מִתְרַכֶּזֶת, מְאִירָה הִיא בְּאוֹר חַיֶּיהָ, מְגַלָּה הִיא אֶת עָשְׁרָהּ וּכְבוֹדָהּ. לכאורה התפשטות וריכוז הם מושגים סותרים, בדומה ל'כלל ופרט', אבל דווקא משום כך הם משלימים אחד את השני, מפני שאין לאחד מהם משמעות ללא קיומו של השני.[307] למרכז ללא התפשטות אין עבור מה להיות מרכז, הוא צריך מעגל רחב סביבו וזו ההתפשטות. כשם שאין מלך בלא עם (ע"פ פדר"א ג), כך גם אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג, ב). לכן הנשמה מתגלה בשני הצדדים האלה שקיימים בבריאה. החיים הם הארה, גילוי וביטוי גם לתכונות העושר הגדל ללא גבול, וגם לתכונת הכבוד שמבטאת נוכחות בעלת משקל שאי אפשר להתעלם ממנה. בְּעוֹלַם הַחַי הִיא מִתְגַּלָּה בְּצִבְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, החיות של הנשמה מתגלה בכל מרחבי המציאות בדרגות שונות: בדומם יש תנועה פנימית חזקה, כפי שגילה המדע המודרני, אך ניתן לגלות אותה רק על ידי מכשור מתקדם. בצומח התנועה יותר ניכרת, אך גם אותה אפשר לראות רק לאורך זמן. בקרב בעלי החיים התנועה כבר ניכרת באופן פשוט ונגלה, אבל עדיין היא מוגבלת לעומת גילויה בָּאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ בְּרֹב חֹסֶן, וּבְלִיטָה הֲדוּרָה. לעומת בעלי חיים, שלרוב אינם יכולים לשרוד בכוחות עצמם באזורים ואקלימים מסוימים שאינם מתאימים להם, בכוחו של אדם להגן על עצמו ולהסתגל לתנאי החיים כמעט בכל מקום ואקלים. אך האדם לא מסתפק בסיפוק צרכי הקיום בביטחון ובעצמה, הוא משקיע מאמצים גם בהדר החיים, ביופי ובאסתטיקה.
עד כאן הרב דיבר על תכונות שמתגלות בממד המרחב, אבל יש ממד עליון יותר של תנועה, חזרה אל המקור, אל הנוכחות הגלויה יותר של הקודש. בְּעִזּוּז קֹדֶשׁ הֲרֵי הִיא מִתְגַּלָּה בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, זֹאת הִיא מְנוּחָתָהּ, טְרַקְלִינָהּ הַכָּלוּל בַּהֲדַר תִּפְאַרְתּוֹ. ה'הדר' הוא כינוי לספירת 'נצח', הספירה שאותה מייצג משה שהוריד את התורה שהיא ה'תפארת' לעם ישראל. כנסת ישראל היא מידת ה'מלכות', שבה התורה יכולה להופיע בקביעות, לא רק באופן זמני כשהות ב'פרודזור', אלא בקשר קבוע ויציב, ב'טרקלין' עצמו שהוא מקום מנוחת הנשמה.
מִי שֶׁחוֹדֵר בַּנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כלומר מִסְתַּכֵּל בְּאָפְיָהּ הַמְצֻיָּן וְהַמְיֻחָד, בְּהוֹדָהּ הַהִיסְתּוֹרִי, הוד הוא הארה. יש הארה ומשמעות לתולדות העם, למעשים ולאירועים השונים. אך כדי להבין את ההארה הזו באופן נכון יש לחקור ולגלות קודם כל את האופי המיוחד של נשמת ישראל, ורק מתוכו להביט על כל מסלול ההופעה של ישראל בהיסטוריה. ניתן להכיר אדם, באמצעות שמו, מקום מגוריו ומעשיו, אך אין די בכך כדי להכירו באמת; ברור שגם צריך לשוחח אתו, לנסות להבין ולתפוס את אופיו המיוחד, לחדור לתוך נשמתו, לא באלימות כמובן, אלא בהעמקה באופיו. כך גם ביחס לציבור אמרו חז"ל: "מעשי אבות סימן לבנים" (תנחומא לך לך ט), מפני שהאבות הם נקודות עיקריות באופי האומה המתפרטות ומתגלות במשך ההיסטוריה. כל תופעה מורכבת מחומר וצורה, מדבר מהותי עצמי, ודברים משניים או מקריים. אדם שבא לראות ציור של אמן גדול, יכול להתעסק בשאלות שהן אכן אמתיות, כמו סוג הבד והצבעים. חוקרי אומנות יודעים שלאונרדו דה ווינצ'י היה מהנדס וכימאי ועשה ניסויים בצבעים. הוא הרכיב סוגים שונים של צבעים מעשבים וביצים וכו'. ניתן באמת לחקור את זה, ולכתוב על כך ספר שלם. אך גם אם ידוע על איזה בד הציור צויר ומה מידות האורך, הרוחב, הגובה והפרופורציות, כל הדברים האלה הם רק מלאכה, הם אינם התוכן של הציור ולא אליהם כיוון הצייר הגדול. הם רק אמצעים וכלים להביע רעיון, והשאלה העיקרית היא מהו הרעיון. כך גם ביחס לתולדות עם ישראל: כל הפרטים השונים צריכים לשרת את המטרה של הבנת נשמת ישראל. ההוד ההיסטורי, אלו הם הדברים המיוחדים שבהיסטוריה הישראלית, כיבוש הארץ וההתנחלות, ימי הפאר בזמן הבית, ימי החורבן, הפיצול בין הממלכות והגלות. צריך להתבונן ולהבין מה הרקע לכל המאורעות הללו, סביב אלו ערכים ורעיונות התגבשה האומה, מה היו הוויכוחים, ומה החזיק את העם בשנות הגלות הפיזור והסבל.
בְּגוֹרָלָהּ, בְּנֵצַח קִיּוּמָהּ וְהוֹפָעַת חַיֶּיהָ. גורלם של ישראל עלול להיראות מנותק ומקרי, ללא השגחה והכוונה. אך כאשר מביטים על מהלך המאורעות במבט יותר כללי ומקיף, רואים כיצד גם בגורל מתגלה נצח הקיום של ישראל. המן הפיל פור הוא הגורל, ומהלך העניינים גילה את השגחת ה' גם במה שהיה נדמה כהסתר פנים מוחלט. בְּמַחֲשְׁבוֹת הֶגְיוֹנוֹתֶיהָ, בדרך כלל אדם שהחיים מתאכזרים אליו, מתרכז בעצם הקיום, וההישרדות. הוא הופך להיות מדוכא, מריר ומתנכר. אבל כנסת ישראל לא רק שלא נכחדה והמשיכה להתקיים, אלא שחייה לא התקיימו בשוליים. היצירה היהודית עסקה בנושאים שהם הרבה מעבר להישרדות: בגורל האדם, האנושות, והמוסר; בניסיון לראות את הדברים הגדולים שמסתתרים מאחורי הקשיים. מפליא הדבר כיצד לאורך מאות שנים נותרה באומה חיוניות כל כך גדולה: בִּשְׁאִיפוֹתֶיהָ, לתיקון עולם, חירות לכל, ליצור חברה ראויה לקרבת אלוהים; תִּקְווֹתֶיהָ, חֲלוֹמוֹתֶיהָ וְיִעוּדֶיהָ, התקוות הן מעבר לשאיפות המעשיות, גם כאשר לא ניתן למתוח קו ברור אל העתיד הנכסף, פונים אל ה' בתפילה: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז, יד). בִּטְחוֹנָהּ וַאֲמִתָּהּ, המאמץ האינטלקטואלי הגדול נשען על הביטחון והאמת הפנימית שמה שראוי להיות יהיה, כי לא עזב ה' את הארץ, מכיוון שהעולם נברא ברצון אלוהי, הא-ל מלווה ומשגיח גם אם איננו יודעים כיצד.
מי שמצליח לחדור במבטו אל הנשמה הישראלית, הֲרֵי הוּא מוֹצֵא כַּמָּה נָאֶה הוּא הַמֶּרְכָּז אֲשֶׁר לַבְּחִירָה הָאֱלוֹהִית, אֲשֶׁר לַאֲצִילוּת הַשְּׁכִינָה, של כנסת ישראל שהיא ספירת המלכות שבעולם האצילות. כמו שתיאר רבי יהודה הלוי: "ישראל באומות, כלב באיברים" (כוזרי ב, לו), הם מעניקים משמעות וייחודיות לחיי החול ולתרבותם של העמים. מִתּוֹךְ דְּיוֹקָן שֶׁל מַטָּה עוֹלֶה הוּא וּמִסְתַּכֵּל בִּדְיוֹקָן שֶׁל מַעְלָה, וְנוֹתֵן כָּבוֹד וּפְאֵר לַמַּלְכוּת, מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים, אֲשֶׁר עַל יִשְׂרָאֵל הַדְרָתוֹ (מתוך תפילת שחרית ליום הכיפורים). כמו שאמרו חז"ל: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", כדי להבין מהי מלכות של מעלה יש להתבונן בכנסת ישראל, על ידה מתחזקת אמונת כל העמים באלוהי עולם. וְהַגְּוִיָּה הַלְּאֻמִּית וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ, אַרְצָהּ שְׂפָתָהּ, רוּחָהּ, מוּסָרָהּ, מִנְהָגֶיהָ, נְטִיּוֹתֶיהָ וְהַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ, תּוֹרָתָהּ, נְבוּאָתָהּ, תְּפִלָּתָהּ, אֱמוּנָתָהּ, כל סוגי ההופעות, מן הבולטות ביותר – הגוף הלאומי, ועד לדברים הפנימיים; האורות עם הכלים. וְכָל הַפְּלָגִים הָרַבִּים, יִבְלֵי מָיִם נֶאֱמָנִים, מַיִם עֶלְיוֹנִים וּמַיִם תַּחְתּוֹנִים, יש פלגים וזרמים שמבטאים מחשבות עליונות, ויש שמבטאים את הצדדים הרגשיים, וגם בהם מתגלה האמונה. יַחַד מִתְרוֹמְמִים גַּלֵּי גַּלִּים, מִתְנַשְּׂאִים בְּהוֹד עֶדְיָם, עדי, הוא תכשיט שיופיו מעיד על מעמד הבעלים. כך נקראו ישראל: "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד' וַאֲנִי אֵ-ל" (ישעיהו מג, יב), "כשאתם עדיי אני א-ל, וכשאין אתם עדיי כביכול איני א-ל" (ספרי דברים שמו). לכל שבט יש אבן מיוחדת בחושן האפוד. יש בישראל למדנים ויש בעלי רגש, יש שדבקים במנהגים ויש שחותרים להבנת הרעיון המרכזי הגדול, כולם יחד יוצרים את התכשיט הגדול והמגוון. מִתְחַבְּבִים וּמִתְאַהֲבִים חִבַּת יְדִידוּת שֶׁאֵין עַל עָפָר מָשְׁלָהּ. החיבה והאהבה היא בין העליונים והתחתונים, בין הנשמה לגוף האומה הלאומי. במציאות המוגבלת והמצומצמת קל לשכוח מהאידאל העליון, מהנשמה והעצמיות, להתייאש מהתקווה הרחוקה ומהיכולת לממש אותה, אבל לאורך כל הדורות עם ישראל נשאר נאמן לרעיון ולמימושו גם בתנאים הקשים, בדומה לנאמנות שקיימת באהבת אמת.
וְהָאַהֲבָה הַלּוֹהֶטֶת מִתְהַוָּה לְקִנְאַת עַם מְחוֹלֶלֶת גִּבּוֹרִים אֲזוּרֵי עֹז, רוּחַ מָלֵא אֵשׁ לוֹהֵט. בכל אהבה יש גם צד של קנאה, כגודל האהבה כך גודל הקנאה. אמנם, יש קנאות שנובעת מתוך צרות עין ושנאה, אך כאשר הקנאה נובעת מאהבה ונאמנות לנשמת האומה, כפי שהיה אצל פנחס בן אלעזר במעשה זמרי, או קנאת אליהו בנביאי הבעל, יש לעודד ולחזק אותה. הרב מתכוון לארגונים שקמו עוד לפני מלחמות העולם הראשונה כמו בר גיורא והשומר, וגם תוך כדי המלחמה כמחתרת ניל"י וארגוני ההגנה של העולים שהגיעו לארץ. הם השוו את עצמם למוסרי הנפש על קידוש ה' בימי אבות האומה, מסעות הצלב, הפרעות והפוגרומים. הם עזבו מאחוריהם: משפחה, לימודים, קריירה. חיו בתנאים קשים, עם הרבה דם, יזע ודמעות, עד כדי מסירות נפש ממש, ברעב, עם מחלות ארצישראליות קשות, שהעולים לא הכירו במזרח אירופה ותימן. למרות הכל הם נשארו נאמנים עד כלות, לכל רגב אדמה בארץ. גם מצפון אפריקה ובוכרה עלו לארץ במסירות נפש, ונבנו קהילות חשובות בירושלים כמו שכונת הבוכרים, שנחשבה אז שכונת פאר. וּמִתְמַזֶּגֶת הַגְּבוּרָה הַלּוֹהֶטֶת עִם הַשֵּׂכֶל וְהַיֹּשֶׁר, אם הגבורה אינה מתמזגת עם השכל והיושר היא עלולה לחולל אסונות גדולים. השכל והיושר מעצבים את הגבורה ומפנים אותה לכיוון חיובי, וְסִפְרוּת גְּדוֹלָה מְלֵאָה עֵצָה שִׁירָה וְיֹשֶׁר מִתְיַצֶּרֶת, בהתחלה רוב העולים לארץ ידעו לקרוא עברית רק במובן בסיסי ביותר, בעיקר מילים עבריות מהחומש והסידור. היו שהתנגדו לחידוש השפה וראו בשימוש בה לענייני חול כחילול הקודש. היה מאבק שנמשך עשרות שנים, ובמהלכו הוקם 'גדוד מגיני השפה', אנשים צעירים הלכו ברחובות תל אביב והעירו ליהודים שדיברו בשפה זרה: "עברי, דבר עברית!" אפילו לביאליק, שהיה תושב תל-אביב בשנות העשרים, העירו פעם על כך. הוא לא סבל שמותחים עליו ביקורת, והשיב בגידופים עסיסיים… ומכל מקום כאשר ז'בוטינסקי תרגם לרוסית חלק משירת ביאליק, והסופר הרוסי מקסִים גוֹרקִי ראה את זה, הוא אמר שלא ידע שיש ליהודים משורר כזה גדול.[308] אמנם הכישרון הוא גם של ז'בוטינסקי שכתב ברוסית גדולה, אך ודאי שזו גם הצלחתו של ביאליק. בזמנו מעטים ידעו לקרוא ולהעריך את הדברים שנכתבו בעברית, לכן זו הייתה מסירות נפש של היוצר, שיכול היה לבנות קריירה גדולה אילו הפנה את מרצו לשפות אחרות.
לִתְחִיַּת גּוֹי עַל אֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ לְעוֹלָמִים. תחייה זו אינה אפיזודה, כפי שבהחלט ניתן היה לחשוב, שאמנם היו למשל עשרות שנים של פריחה בצפת, בתמיכת דונה גרציה ודון יוסף נשיא, אבל כל זה נגמר; אמנם קמו כמה מושבות בתמיכת הברון אך הם לא גילו הצלחה כלכלית מזהירה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, עשרות אלפי יהודים גורשו או נמלטו למצרים. מילוני יהודים ממזרח אירופה היגרו לאמריקה, למערב אירופה, לדרום אפריקה, ולאוסטרליה, אך לארץ הגיעו בעיקר החלכאים, הנדכאים והמשוגעים. אבל הרב ראה בהתחלות האלה את הגאולה השלישית שאין לה הפסק. וְשׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מַתְחִיל לִתְקֹעַ. זו תחילת התקיעה שאוספת ומלכדת את כל מחנה ישראל. כאן ניתן לראות את גדולת מבטו של הרב מתוך ביטחון ותפיסה כוללת של התהליכים ההיסטוריים הוא הבין כיצד פועלת האלוהות על ידי הנשמה בתוך הגוף הפרטי והגוף הלאומי בארץ.
